אוקטובר 2013
זה לא הכל בחיים
הרגע המשמעותי ביותר עבורי במרתון אסטרדם הזה, בו רצתי אתמול, אירע בכלל לפני חודש וקצת.
עד אז התאמנתי בסדר, על פי תוכנית כללית שחשבתי שנראית יפה ומסודר. מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות קילומטר בכל חודש. ככה הייתי אמור לרוץ בחודשים שעד המרוץ בחמש עד שש ריצות שבועיות, תוך שמירה על סבב דו שבועי של סוגי ריצות שונים. זה הלך די טוב, והצלחתי כמעט ולעמוד בזה, למרות שמחלה טורדנית גרמה לי לפשל ולהפסיד שבוע של אימונים. הבעייה הייתה שלא העליתי מספיק מהר את אורך הריצה השבועית הארוכה, שהיא בסיס ההכנה למרתון, והספקתי לרוץ רק פעם אחת מעל 30 קילומטר רצופים עד המחלה. חזרתי ממנה לאט, בודק את יכולת הגוף לעמוד בעומס. הייתי בדרכי למרתון טוב, מהיר יותר משרצתי עד עכשיו. למי ששאל אמרתי שאנסה לרדת משלוש שעות. חשבתי שאם הכל יסתדר, תהליך אימון רציף וטוב, גוף בריא, תנאים טובים ביום המרוץ, אוכל אולי לעמוד בזה. ריאלית, כיוונתי לתוצאה שבין שלוש שעות לשלוש שעות וחמש דקות.
בבוקר היום בו אירע מה ששיבש את תוכניותי ירדתי לטייל עם הכלבה, נושא עמי את ילדתי התינוקת במנשא לפנים. היא חמודה מאוד ככה ואני אוהב את זה ואותה מאוד. הלכנו למכולת ובדרך חזרה חצינו רחוב שאין בו מעבר חצייה. מכונית פנתה לתוך הרחוב אותו חצינו. ראיתי את פניו של הנהג. המכונית לא האטה. צעקתי. הוא לא עצר. הסתובבתי כשפני אל מכסה המנוע, עזבתי את הרצועה וחיבקתי את בתי בזמן שהפגוש פגע בשוקי, מפיל אותנו אל הכביש.
היא לא נפגעה. בלמתי את הנפילה בגופי, והיא נבהלה קצת אבל לא יותר. המכונית עצרה כשהיא מעל רגלי, אנשים מיהרו אלינו בבהלה. כן, זה היה מפחיד מאוד.
הנהג, איש מבוגר אך לא זקן, ישר ניסה להצטדק. השמש סינוורה אותו. זו הייתה מכונית חשמלית של בטר פלייס, וכנראה שהתבלבל בדוושות. לא יכולתי לכעוס עליו כמו שצריך, כי הייתה לי תינוקת לבדוק ולהרגיע. עדיין על הכביש, בדקתי כל דבר, רואה שקרה נס, שהיא שלמה ובריאה לגמרי, ושאסור להתעצבן עכשיו.
למזלי גם אני לא נפצעתי כמעט, בהתחשב בכך שנדרסתי. מכות יבשות, שפשופים בשוקיים, נקע באחת מאצבעות כף הרגל. שטויות, בהתחשב במה שיכול היה לקרות, נס גלוי, הנדסה טובה של הפגוש, מזל לא נורמלי. גם הכעס שלי היה בתוך המסגרת הזו.
אבל נפצעתי קצת, מספיק כדי להשבית אותי לכמה ימים, שבוע כמעט, ומייד אחר כך, איני יודע אם זה קשור אבל אני מרגיש שכן, חליתי שוב, בשפעת שלא הייתה לי כמותה שנים. לרוץ ככה, לגמור ככה מרתון, הפך לאתגר השרדות, ככה לא עושים את זה.
תאריך מרתון אמסטרדם היה יומיים אחרי יום השנה השלישי למות אבי. החזרה לעיר אליה היגר ושממנה חזר לארץ כמה שנים לפני מחלתו ומותו לא הייתה אמורה להיות סגירת מעגל אלא עוד שלב בדרך, חלק מתהליך הפרידה הארוך ממנו ובשינוי שעברתי מאז מותו, הכולל את הפיכתי לרץ. לא רציתי לבטל את השתתפותי למרות שידעתי שאיני מוכן. החלטתי, עם עצמי, פשוט לרוץ לאט. זה היה אמור להיות האתגר, להיות שקול, מרוסן ומחושב, להתעסק באווירה ולא בהישג הצפוי, ואם יהיה קשה מדי פשוט לפרוש. כל הזמן הייתי מסויג. זה לא היה המרתון שרציתי לרוץ.
האקספו, מקום איסוף ערכת ההרשמה ותערוכת ציוד הספורט, היה צנוע ולא חגיגי. בריצת ה-׳בוקר טוב׳, מסלול תיירותי שהובל על ידי רצים מתנדבים יום לפני המרתון, סיבוב ריצה קלה ברחובות העיר, בין התעלות, זה מנהג לחפון את השד העירום של פסל הזונה המשובץ באבני המדרך שליד הכנסיה הישנה, היו יותר מארגנים ממשתתפים. אבל היה נחמד. דיברתי עם רצים הולנדים. הם היו אדיבים ואמפטיים, קרים.
שובצתי בקבוצת הזינוק השנייה, מיד אחרי רצי העילית. הקבוצות התמקמו זו אחרי זו על מסלול הריצה של האצטדיון האולימפי, שגם הוא יעיל וצנוע, מופנם. ראיתי את רצי העילית נכנסים אל המתחם שיועד להם. הם זזים אחרת מבני אדם רגילים, כמוני. התמלאתי גאווה בזה שאני יכול להיות קרוב אליהם ככה, לרוץ בעקבותיהם. היה קר בבוקר. את כל האימונים שלי עשיתי בחום הקיץ, בערב ובלילה. ספירה לאחור, זינוק.
הבנתי מהתחלה שלא אצליח להיות איטי כמו שחשבתי. תכננתי לרוץ בקצב של חמש דקות לקילומטר, אבל הרגליים לא נתנו יותר מאשר ארבע וחצי, ארבע ארבעים. ויתרתי ישר על התכנון המוקדם, ומה שיהיה יהיה.
אחרי כמה קילומטרים, כשהקצב התייצב, הבנתי שאני נמצא עם הפייסר, קובע הקצב, המכוון לזמן סיום של שלוש ורבע שעות. חבורת הרצים והרצות בתוכה התמקמתי הייתה מורכבת מרצים רציניים אבל לא ממש, לא חומר של אלופים אבל גם לא רצים מזדמנים או מתחילים. גם אני כזה. ידעתי שהבעיה שלי אינה המהירות אלא הסיבולת. ציפיתי לקושי שיבוא. ידעתי שאאט בהמשך הדרך וקיוויתי שלא אצטרך לעצור.
הקילומטרים עברו. לא חשבתי הרבה, רק על תנוחת הריצה ואיך הגוף מרגיש, נתתי לפיסות הנוף החדות שהריצה מאפשרת לך לחוות ולזכור, לרגעים הצלולים שהיא נותנת, למלא אותי. קולות: רגליים רצות יחד, טופפות, תופים בסירה השטה ליד הנהר, צעקות עידוד. מראות: פרצופים, כל הירוק הזה, בתים צבעוניים. אני חושב שחייכתי הרבה. זה כיף, לרוץ, והרגשתי שהעיר הזאת, אמסטרדם, היא גם קצת שלי, בזכות אבא שלי שגר פה, אבל לא רק. שהיא יותר שלי, עכשיו שאני רץ בה, שאני לומד משהו חדש עליה, ועלי, ועל הריצה.
ואחרי עשרים וחמישה קילומטרים נהייה קשה, וחשבתי שוב על אבא שלי, ועל זה שעברו שלוש שנים, המון זמן אבל שום כלום בעצם, לא רצתי בכלל לפני שהוא מת. ועל בתי התינוקת, שלא תכיר אותו ולכן גם לא תדע למה להתגעגע, ועל אהובתי, על המשפחה שבנינו יחד. איזה מזל, איזה נס.
הקצב שלי ירד אבל המשכתי לרוץ, עובר על פני מי שהפסיקו, שמתחו שריר, שנגמר להם הכוח. איבדתי שתיים וחצי דקות בקילומטרים האחרונים. לא נורא. יכולתי להתאמץ יותר, עד אפיסת כוחות, אבל העדפתי שלא.
כשני קילומטר מהכניסה לאצטדיון האולימפי, ממנו זינקנו ובו גם מסתיימת הריצה, התחלתי לשמוע סירנות, אמבולנס שמנסה להתקרב. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי, בצד המסלול, את הסיבה למהומה: גבר, בגילי בערך, מוטל על הכביש, עירום חזה, כשצוות חובשים מנסה להחיות אותו. הסבתי במהירות את מבטי. לא הגברתי קצב לקראת הסוף, לא מתחתי עוד את גבולות גופי.
3:17:40. זה התרגום של המאמץ לתוצאה. שמונה דקות איטי משיאי האישי, רחוק יותר מרבע שעה ממה שחשבתי שתהיה תוצאת הסיום שלי, לפני המחלות ותאונת הדרכים. זה היה מרתון טוב, בהתחשב בנסיבות, בלי לשכוח שזו רק תוצאה, מספר, ושהתהליך הוא מה שמשנה. לפני חודש וקצת ניצלתי, ובתי ניצלה, ולמדתי משהו, עלי, על הריצה. עוד ארוץ מרתון מהיר יותר, לא ארוץ עוד מרתון כזה.
תגובות
הי קבלתי הודעה על פוסט חדש,אך ללא תוכן
ניסיתי טכנולוגיה חדשה, בה הפוסט מחולק לעמודים. טכנולוגיות חדשות זה דרק.