קול הרעם

מאי 2013

העניין המגוחך הזה

יש משהו קצת מגוחך בכל העניין הזה של הריצה בכלל, ובריצת מרתון בעיר גדולה בפרט. רצתי אחד כזה ביום ראשון שעבר, בפראג, ואפילו הלך לי די טוב.

ההמלצה המקובלת, בניסיון להגדיר מה יהיה הישג במרתון ומה כישלון, היא לקבוע טווח זמן לתוצאה אותה מתכוון הרץ להשיג, בין מטרה אופטימית למטרת נסיגה. המנעד הזה אינו גדול כל כך, כחמש דקות. חרגתי ממנו לטובה בלמעלה משלושים שניות, וקבעתי שיא אישי, שיפור משמעותי לזמן אותו קבעתי במרתון הקודם בו השתתפתי. 

יש בזה משהו מגוחך, לספור שניות ודקות בריצה שנמשכת למעלה משלוש שעות. אבל קיימת חשיבות לשיא האישי, למטרה אותה קבע הרץ, אני, כשהתכוננתי למרוץ. זה חלק משמעותי מתחושת הסיפוק או המפלה שמגיעה אחרי סוף הריצה.

עבור רוב הרצים, זו אינה תחרות של ממש אלא אתגר פרטי שמתחזה לתחרות, עבור העיר הרצים הם תיירים שבאו לבזבז לא רק זמן וכסף, אלא גם זיעה. זאת חגיגה של בזבוז למען כלום, אירוע ענק, מופק ברמה של לא חסכנו בכלום, עם מגזינים, פרסומות, חסויות בטוב טעם, בלונים מיוחדים עם הדפסות למעודדים, אלפי רצים בתלבושות הכי טובות שלהם, המוני כוסות מים שמפוזרות בסופו על הכבישים, המון לכלוך שינקו פועלים קשי יום. המון אנרגיה ומשאבים יוצאים על על משהו שחשוב, בעצם, רק למי שמעורבים בו, תחביב מעצם הוויתו.

אני מודע לזה גם היום, בשרירים כואבים ואחרי שעמדתי באתגר, וגם כשאני יוצא לעוד ריצת אימון, למרות שלא בא לי. אני מכבד את הגיחוך הזה ומקבל אותו באהבה.

אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה מכיוון שהשלמתי עם הפיכתי לרץ. לא, רץ זה יהיר: למי שחי עם ריצה.

זו הייתה שנה מוזרה, עם הריצה. את מרתון תל אביב שלפני שנה גמרתי בסדר, בשולי פציעת שריר ירך אחורי. הגעתי אליו למרות הפציעה וכנגד עצות וסיכויים, חזרתי להתאמן מהר יחסית, מהר מדי, ופציעה אחרת, ברצועת כף הרגל, הופיעה במהירות. פלירטטתי עם הפציעה הזו, רץ למרות שכואב כי יהיה בסדר, מבין מהר מאוד שהדלקת הזו היא עונש ההיבריס של רצים נלהבים מדי, כמוני. מסתבר שהגוף לא הצליח להסתגל לגמרי לשינוי ולעומס בו העמדתי אותו, תוך שנתיים ממעשן כבד לרץ שלא יורד מ-60 ק״מ בשבוע. הסתבר גם שהדבר היחיד שיכול לעזור לדלקת הוא השבתה מוחלטת מפעילות, לפחות לזמן מה. כך שבסוף, למרות שהתמכרתי לשטות המגוחכת הזו, למרות שהפכתי את הריצה לחלק משמעותי מחיי, עד שליוותה אותי תוך לידת בתי, ועד שהפכה לצורת ההגעה שלי לעבודה, הפסקתי לרוץ למשך למעלה מחודש.

זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי השנה עם הריצה, קשה יותר מכל תקופות האימונים. היו בה דכדוך ורצון למות, כמה פעמים ביום. גם החזרה לריצה הייתה קשה. רק אחרי חצי מרתון תל אביב האחרון הבנתי שהדברים מתחילים להסתדר, שהגוף חוזר להיות בשליטתי. התמכרויות הן איכסה. עושים בגללן דברים לא רציונאליים. הן קשורות גם בסבל. אבל אני לא רוצה להיגמל מהריצה.

אני לא רץ כדי להיות בריא, ולא בהכרח בריא בגלל שאני רץ, כפי שמעידות הפציעות ומוכיחים הכאבים. זה לא רק תוצר ישיר של משבר גיל המעבר או טראומת מחלת ומות אבי. זה אינו שלב בדרך, הישג שהייתי צריך לצבור, טקס חניכה, קרקפת מרתון שהייתי צריך לתלות על החגורה.

בתקופה בה אני רץ, פחות משלוש שנים, הפכתי ממתחיל, כזה שההישג העיקרי שלו הוא עצם הריצה, למתחיל-מתקדם, שהריצה היא הרגל עבורו, שמשיג תוצאות שנחשבות לטובות יחסית. זו התקדמות שתיפסק מתישהו אבל עדיין לא, כי אני עדיין לומד ומתפתח כרץ, וכי נראה שהגוף מסכים, בינתיים, לשתף איתי פעולה בעניין הזה.

כל עוד אני מצליח לזכור שזה תחביב, מיותר ומגוחך אך גם ראוי לכבוד ככל תחביב אחר, וכל עוד בהתמכרות מעורבת בחירה ולא רק כורח, וכל עוד העונג עולה על הכאב, וכל עוד הריצה משתלבת בחיי ולא משתלטת עליהם, אז הכל בסדר. מטרה חדשה, תוצאה חדשה אליה אני שואף: יש לי כבר כזו. המרתון הבא אותו ארוץ יהיה כנראה באוקטובר, באמסטרדם. זה יהיה ארוע מגוחך, מיותר על פי כל קנה מידה הגיוני. אלפי אנשים ירוצו יחד, יבזבזו זמן, כוח וכסף כדי להוכיח, לבדוק או להינות ממתיחת גבולות יכולתיהם, ממה שהגוף שלהם יכול לעשות. גם אני אהיה ביניהם.