קול הרעם

דצמבר 2011

רץ לעבודה

בחודש וחצי האחרונים אני רץ לעבודה וללימודים. גיליתי שזה לא עניין מסובך מדי ופחדים שהיו לי לפני שהתחלתי הסתברו מוגזמים. בינתיים אני די יוצא דופן. כשחיפשתי ברשת מידע על ריצה לעבודה גיליתי להפתעתי שאין הרבה, בודאי שלא בעברית. חבל, כי זה נראה לי מנהג ודרך התניידות הגיונית לגמרי, שמשתלבת מצויין בחיי. כשהתחלתי, לפני כעשור, לרכב על אופניים לעבודה, זה היה לא מקובל והיום, לתחושתי, הרבה יותר אנשים משתמשים באופניים ככלי תחבורה. יש לי תחושה שבעתיד גם הריצה כאפשרות תחבורה והתניידות ממקום למקום תהפוך לפופולרית.

בית הספר בו אני מלמד לא רחוק מאוד מביתי. מסלול בין כ-6 קילומטר, דרך שדרות תל אביב, מוביל אותי לשם בבוקר. משך הריצה כמעט קבוע, כך שאני יכול לתכנן בדיוק די רב את זמן יציאתי מהבית. אני נושא תרמיל ובו בגדים להחלפה, אייפד שמשמש אותי בעבודתי וכלי רחצה: מגבת, סבון טיולים מרוכז ודיאודורנט. זה לא מאוד כבד, ומתרגלים. אני משתמש בתרמיל המיועד לריצת שבילים. הוא לא מדהים ובקרוב יגיע תרמיל אחר שהזמנתי מחו”ל. אבל לפני חודש וחצי התרמיל היה נראה לי הרבה יותר כבד ממה שהוא מרגיש עכשיו. בבקרים הקרים אני לובש מעיל ריצה, כפפות וכובע. לאחר שאני מתחמם אני פושט אותם וקושר אותם לתיק. בבית הספר, למזלי, יש מקלחת סבירה, ואני מספיק להתארגן בזמן ומגיע אל השיעור רחוץ ורענן. קצב הריצה שלי אינו מהיר במיוחד. אני מנסה לשים לב לסגנון ולא לאמץ כלום. השדרות והמדרכות ריקות כמעט בבוקר. סוחט המיצים ברחוב הרצל ואני מחליפים הנדת ראש לשלום. אחרי רבע שעה של ריצה הגוף כבר זז לבד.

בחזרה מבית הספר אני יכול לבחור אם להאריך את המסלול או לקצרו. לעיתים, בהתאם לכמה שהיום היה קשה ולרצון שלי להתייחס לריצה לא רק כצורת תחבורה אלא גם כאימון, אני מוסיף לה משחקי קצב. הדרך חזרה חופפת את שעת האיסוף מצהרוני גני הילדים. רוכבי אופניים, שפעם הייתי חלק מהם, הם סכנה גדולה יותר ממכוניות. אבל המדרכות אפשריות לריצה זהירה, והרחוב מעניין. קצב הריצה שלי בתוך העיר משתנה, עירני. כרץ, אין לי שייכות ברורה, לא להולכים, לא לרוכבים. זו עמדה מעניינת ומאתגרת. אז אני רץ בזהירות, משתדל לא להסתכן ולא לסכן. ולא להתעצבן, אתגר שבו אני עומד רק לפעמים. הריצה הופכת אותי, להרגשתי, למרוכז ורגוע יותר. זה זמן נפלא למחשבה.

פעם או פעמיים בשבוע אני רץ לאוניברסיטה. המסלול לשם עובר דרך הים, הנמל ופארק הירקון, כ-11 קילומטר. בינתיים תנאי מזג האוויר לא הקשו עלי במיוחד. לפעמים קצת קר, לפעמים קצת חם, לפעמים קצת רטוב. לא נורא. מים אני שותה בברזיות בדרך, למרות שתמיד יש איתי בקבוק חצי מלא. העלייה לרמת אביב היא אתגר נחמד. הקצב שלי משתפר מריצה לריצה. באוניברסיטה יש מקלחות המיועדות לרוכבי אופניים, שם אני משאיר את בגדי הריצה שמספיקים להתייבש כמעט לגמרי עד שאני צריך ללבוש אותם שוב. גם הריצה חזרה אינה קשה במיוחד. היא כבר בחושך, ואני חובש כובע מצחייה עם פנס מהבהב שרכשתי. בת הזוג שלי נוסעת לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית. אני חושב שהמסע שלה לשם ובחזרה ארוך ומסובך מזה שלי.

בסך הכל, בשבוע מלא, אני רץ כך כ-70 ק”מ, בעשר ריצות. לא נורא. אני מרגיש שהגוף שלי התחזק, ושרמת הבסיס שלי כרץ, ובעיקר הסיבולת, עלתה מאוד. בתקופה הקרובה אני מתכוון להשתמש בריצות הללו כבסיס לתכנית אימונים למרתון תל אביב הקרוב, ולהוסיף להן ריצה ארוכה בסוף השבוע ואימון הפוגות או קצב בימים בהם איני לומד או מלמד. אני מתאר לעצמי שאגיע לכ-120 ק”מ בשבוע בשבועות השיא של האימונים.

 זה יהיה המרתון השלישי שלי, וקבעתי לעצמי זמן מטרה יומרני, שאני חושב שנמצא בתחום האפשרי עבורי. אבל חסר לי בסיס בריצה. התחלתי מהר מדי והגוף שלי עדיין בתהליכי השלמה עם השינוי שכפיתי עליו. כמות ריצות גבוהה בקילומטראז’ נמוך אמורה לסייע לי להיות קשוב לגוף וכך להקטין את הסיכוי לפציעה. אני עושה פילאטיס פעם–פעמיים בשבוע, וזה גם כיף וגם משלים ומפצה על חלק מנזקי הריצה. ברור לי שזה שהריצה חיונית לי כאמצעי תנועה ולא רק כתחביב עוזר לי לשמור על עצמי.

יש טובות הנאה נוספות. אני רגוע יותר. השינה שלי השתפרה. ואני שותה פחות. 

אני בכושר מעולה, טפו טפו טפו. דבר לא רע, הריצה הזו. פתאום זה נראה לי טבעי לגמרי, שאני רץ. גם אחרים למדו לקבל את זה כמובן מאליו. תלמידים בכל מקרה ממציאים דמויות חדשות למורים שלהם. מהמורה המוזר, זה שרוכב על אופניים לבית הספר, שותה בלילות, מעשן בשרשרת וישן על מקרר הפכתי למורה המוזר שרץ לבית הספר ורודף אחרי מעשנים. בת זוגי מבינה אותי ומקבלת את שגיונותי. בורכתי.

אחת העצות הטובות בספר עב הכרס, התנ״ך של הרצים, ׳Lore of Running׳, ׳תורת הריצה׳, מתייחסת לצורך לאזן בין הריצה לחיים. טים נוקס, הכותב, ממליץ לשמור בסוד מסביבתך עד כמה הריצה חשובה לך, ולשלב אותה ככל הניתן בהרגלי חייך. הריצה לעבודה מאפשרת לי להעמיק ולחקור עוד את יכולותי כרץ חובב בלי להיות יותר מדי ‘ספורטאי’. בשלב זה בחיי, רק כשנה וחצי מאז הפסקתי לעשן, רק כשנה מאז התחלתי לרוץ, יש משהו בכותרת הזו שעדיין מרתיע אותי. אני עדיין מחפש את דרכי, מנסה לגבש את צורת החיים העתידית שלי. איני יודע אם ארוץ מרתונים בעוד מספר שנים. יכול להיות שההישגיות תבוא על סיפוקה, יכול להיות שאגלה שמחוייבות רצינית לריצה כבר לא מתאימה לי. אבל על הריצה לעבודה יהיה לי קשה לוותר, ואני חושב שתמיד יהיה לי רצון להמשיך להיות אדם שרץ ממקום למקום. אני חושב שגיליתי את דרך התנועה המועדפת עלי.