יומן ריצה

אפריל 2011

אחרי שנגמר

כמעט שבוע אחרי, והגוף כבר ממש בסדר. אתמול אפילו יצאתי לרוץ לראשונה. קל, נינוח, שעה בקצב עדין ומנחם, סיכום לאתגר שעמדתי בו, תחילת ההכנה לאתגר הבא. הגוף שלי ואני, יחד, סיימנו מרתון ראשון, בלי להתפרק, בתוצאה שמוכיחה שהכנו את עצמנו כראוי. כל הכבוד לנו.

ההכנה למרתון התחילה כשהפסקתי לעשן, אחרי גילוי מחלתו של אבי, לפני מעט יותר משנה. סרטן הריאות שלו עזר לי להצליח להיפרד מהרגל והתמכרות שהיו חלק מהגדרתי העצמית, חלק מהגוף שלי. על שער ספרון שפרסמתי פעם הדבקתי צילום של ריאות של מעשן, מוכתמות זפת וניקוטין ועתירות ניסיון וסבל, הריאות שלי. העישון היה חלק ממני, והויתור עליו היה הכרחי אבל עצוב, כמו קטיעה של איבר חולה.

תוך כדי המחלה ראיתי איך גופו של אבי נאכל מבפנים. זה היה מבזה. האיש היפה והמרשים שהיה נכלא בקליפה שהצטמקה. הגוף שלו מרד בו, סירב להירפא. לסרטן היה קיום עצמאי, מנותק מהאדם שבגופו הוא משתמש. כל הייחוד של אבי לא עמד לו מול סרטן ריאות רגיל לגמרי, שהרג אותו על פי הספר, מהר ומכוער.

כל המוות הזה, הגועל מהבשר, תחושת העוול, עזרו לי להיפרד מנוהג מגונה נוסף, אכילת חיות מתות. גמילה זו הייתה קלה יותר מהפסקת העישון, ושתיהן התחברו לרצון אחד, להבריא, להתנקות מזיהום הסיגריות וזוועות הבשר המתועש, להשיג שליטה בגוף על ידי מתן כבוד לצרכיו.

עוד בזמן המחלה ניסיתי להתחיל לרוץ, כמה קילומטרים בכל פעם, לבלומפילד וחזרה. הגוף התנגד בפציעות חוזרות, כאבי ברכיים בעיקר, אבל לאט לאט הבין שהגיע זמן להתחיל להשתנות.

על המרתון החלטתי קצת אחרי שאבי מת, כשגיליתי שנקודת הזינוק והסיום שלו היא ליד ביתי. הייתי זקוק לאתגר מופרך, בלתי אפשרי, הייתי זקוק למשהו שימלא את המקום שהתפנה, לתעל אליו את האבל. התחלתי להתאמן, ומייד נפצעתי. זו הייתה דלקת פשוטה בקרסול, אבל הייתי בטוח שהיא אות לכישלון. הייתי מוכן לשקוע אל הדיכאון, לוותר על הריצה ולחזור אל האלכוהול, בן הלווייה הקבוע שלי לעיתות צלילה וסבל.

יצאתי מזה לאחר מפגש יוצא דופן עם רופא המשפחה מקופת החולים, אליו קבעתי פגישה בתקווה שירשום לי תרופה נגד דיכאון. במקום זה הוא קיבל אותי לשיחה ארוכה שסייעה לי להבין שהכל בסדר, שדלקת היא משהו שאפשר לטפל בו ושמוות של אבא המשולב ביום הולדת 40 יכול להיות גם הזדמנות. הרגל החלימה. חזרתי לרוץ, מעלה את העומס לאט לאט, מנסה לעקוב אחרי תכנית אימונים למתחילים שמצאתי באינטרנט.

טיילת כמעט רצופה מחברת בין בת-ים לחוף תל ברוך. זה מסלול מעניין שכמעט ולא פוגשים בו מכוניות. יש נקודות ציון יפות, ונהניתי לחזור ולבקר בהן, משתאה על כך שמקומות שנראו לי פעם רחוקים, בתי הקברות ביפו, נמל תל אביב, פארק הירקון, הופכים לתחנות במסלול. הגוף התחזק, בהדרגה, הבין את אופי שיתוף הפעולה בינינו. אני לא דוחק בו, אבל מתעקש, נותן לו מה שהוא צריך, שינה, אוכל בריא, אימון מאוזן, והוא משתנה, לאט.

יש ברשת כתיבה מעניינת, משובחת לעיתים, על ריצה. קראתי מה שמצאתי, ’במהירות האור‘, בלוג המלווה את תהליך הפיכתו לרץ של אור עזרתי, וכתיבתו של נחשון שוחט היוו מקור ידע והשראה עצום. התאמנתי לבד, אבל בתוך הקשר. ידעתי שאחרים התמודדו ומתמודדים עם אתגרים דומים וקשים משלי, ושכדאי ללמוד מנסיונם. כמעט ולא היו שאלות שהתעוררו בי ולא מצאתי להן תשובה.

בת הזוג שלי, משפחתי, תלמידי, היו חלק מתהליך השינוי שעברתי. גיליתי שחיי יציבים מספיק כדי לתמוך בי, ושמותר לי להיות נתמך. ביתי היה נקודת הזינוק והסיום לריצות, בסיס שחיזק והתחזק איתי. גיליתי שאני אהוב, ובטוח, ובר מזל.

זה לא בא בקלות. הריצה הייתה קשה בהתחלה, והקילומטרים הראשונים בכל ריצה היו מהוססים. המחשבה שאני יכול להיות אדם רץ, שגופי יצליח לשלוט במאמץ, נראתה לי יהירה. אבל הרשיתי לעצמי להיות מרוכז בי ובגופי, סלחתי לעצמי על חסרונותי. כך זה הפך לקל יותר. התאמנתי על סף הפציעה, עובר אותו לעיתים, נח, מטפל בגוף, ממשיך הלאה.

בסוף, תהליך האימון היה משמעותי יותר מהריצה. היא כבר נראית לי רחוקה, האימונים הם ששינו את גופי ואותי.

מספר ימים לפני המרתון נפטר סבי, אביו של אבי. בשנתיים האחרונות היה דמנטי וחולה, ואגי, סבתי החורגת, לא סיפרה לו על מחלתו ומותו של בנו. כשביקרתי אותו במחלקה הפנימית בה סיים את חייו היה דומה, כמעט לראשונה, לאבי, שקוע לחיים וארוך פנים. הוא נאבק בגופו, שסירב לשחרר אותו אל המוות. מותו העציב אותי והצער הוסיף לתחושת ההזייה הרחוקה שעוטפת את זכרון יום המרתון.

סמכתי על יכולתי, וחשבתי שתוצאת הסיום שלי צריכה להיות בין שלוש שעות ושלושת רבעי לארבע שעות. פינטזתי בסוד על ירידה קטנה מתחום זה. לאחר הזינוק האתגר המשמעותי היה לשמור על קצב שנובע ממטרה זו, ולא לרוץ מהר מדי. הצלחתי. אילצתי את הגוף לעצור.

הקילומטרים עברו. גשם ירד, והיה יפה, ניסיתי לסכם לעצמי בראש מה עברתי בשנה האחרונה ולא הצלחתי. המון אנשים רצים ביחד בכבישים ריקים, אני והגוף ביחד. רצי העילית חלפו על פנינו, מהירים כל כך. גם הם וגם פועלי הניקיון שאספו את הכוסות והבקבוקים שהושלכו על הכביש היו כהי עור.

סביב חמישה עשר הקילומטרים האחרונים נהיה פתאום חם. היה במזג האוויר משהו מתעתע, והחום עלה מהר מאוד, מקשה על הגוף להתקרר. ראיתי מישהו שהתמוטט מעט אחר גשר רידינג, רוכב אופניים ושוטר מנסים לעזור לו בעודו שוכב במרכז השביל. עברתי על פניו פעמיים, הלוך וחזור.

קילומטרים מעטים לפני הסוף נתפסה לי הבטן, מתכווצת באופן בלתי נשלט. זה כאב נורא. היה קשה. שמחתי על כך. זה אמור להיות קשה. האטתי קצת, נשמתי. ליד בניין האופרה, קצת לפני הסיום, אימא שלי קראה אלי מצד המסלול. התרגשתי מאוד. דמעתי. רצתי עד הסוף. חציתי את קו הסיום, התיישבתי, אספתי את המדליה. בת זוגי חיכתה לי, בוכה מהתרגשות. בכיתי איתה. אחותי הגיעה לברך אותי. עמדתי באתגר.

3:43:43. זמן טוב למרתון ראשון. בלי, כנראה, טפו טפו טפו, פציעות משמעותיות. גוף חדש, שיכול יותר.

אל האתגר הבא, מרתון ברלין, בספטמבר. שיהיה לי ולגופי בהצלחה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • naomi yoeli  ביום 23/07/2020 בשעה 9:25 pm

    הי קבלתי הודעה על פוסט חדש,אך ללא תוכן

    • uriyoeli  ביום 23/07/2020 בשעה 9:58 pm

      ניסיתי טכנולוגיה חדשה, בה הפוסט מחולק לעמודים. טכנולוגיות חדשות זה דרק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: