קול הרעם

אפריל 2020

500 מטר

זו אינה שלווה של שבת או חג. אני מכיר את הרחובות האלו היטב. הרבה ריצות טיול שלי מתחילות ככה, פחות או יותר, לפני שאני פונה למקומות אחרים בעיר ובסביבותיה, אבל הפעם אני נשאר בסביבה, מסתובב במעגלים הולכים ומתרחבים, לא מתרחק יותר מדי מהבית. זאת השכונה שלי, המקום בו אני חי כבר המון שנים. והיא מוזרה עכשיו נורא, באמצע המשבר המבלבל הזה, היא משתנה והופכת למקום אחר.

בניינים חדשים, שתוכננו לפני שכל זה קרה, מפוזרים במקומות שונים. אני חולף על פניהם, משתאה מכך שלא ראיתי אותם קודם. אתרי בנייה גדולים דוממים כעת, אבל אני יודע שהעבודה בהם ממשיכה במרץ. פנטזיות נדל״ן שספק אם ישארו רלוונטיות מסמנות את התקווה והאופטימיות שהמגפה חיסלה. אנשים ישלמו ביוקר על כל זה, על היהירות שנראית עכשיו בלתי נתפסת. הדירות האלה מיועדות לעשירים, למי שיכולים להרשות אותן לעצמם. זה נגמר, וכל מה שנשאר הוא לקוות שהנזק שתגרום התפוצצות הבועה הזו יהיה ניתן לתיקון. 

למעלה ולמטה. שתי וערב דרך רשת הרחובות. אזור תעשייה ומלאכה שכבר כמעט אין בו תעשייה ומלאכה, נרקומנים, זונות רחוב, אנשים מטיילים עם ילדים וכלבים. המצלמה שאני נושא תגן עלי אם תעצור אותי המשטרה, כך אוכל להוכיח שלא הפרתי את ההנחיות. 

זה לא באמת איכפת לאף אחד, כמובן. אני חסר משמעות, חולף ועובר, אפילו צעדי הריצה הקלים כמעט ואינם נשמעים. אבל האוויר מלטף אותי בעודי נע דרכו, וזכרונות מפעמים קודמות בהן חלפתי כאן מתערבלים ומתערבבים, מנחמים אותי. זאת השכונה שלי. בחרתי לגור כאן ואני אוהב אותה. 

יהיה בסדר, כבר בסדר, צעד אחרי צעד, התנועה לא מפסיקה. צריך לשמור את הגוף קליל, לתת לו לעשות את מה שהוא יודע ואוהב. צריך לרוץ כמה שאפשר עכשיו, ולקוות לטוב. כי הריצה נותנת חופש. היא אי הכרחי של בדידות, היא אינה לשם תועלת, היא הדבר עצמו.