יומן ריצה

אוסף רשימות על ריצה שפורסמו באתר זה.

מהדורה ראשונה יצאה ב׳דפוס בית׳ בקיץ 2020

מהדורה שניה הודפסה בחורף 2021

גרסת PDF מלאה

גרסת ווב מחולקת לדפים בדפים שבהמשך לפוסט זה

פברואר 2011

עוד שישה שבועות ויום 

בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אז אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

זו בעצם חזרה למשהו שעשיתי פעם, כשהייתי נער. התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. 

אבא שלי בא לראות אותי פעם רץ, בסוף מרוץ בו השתתפתי. הייתי בן 15, די טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו הכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר ומנצח, הגוף שלי ידע פתאום לעשות דברים, להעניק לי חוויות של קושי ועונג. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, אחד הראשונים במרוץ, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורים, כמו באימונים, עם ברכיים מורמות כאיילה. זה בטח נראה די מגוחך.

אחר כך, כשהראיתי לו את המדליה, אבא שלי צחק עלי על זה במקום להיות גאה בי, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא חושב שיכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם היותו מיוחד, יוצא דופן, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו לאורך מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי בנעורי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.

אפריל 2011

אחרי שנגמר

כמעט שבוע אחרי, והגוף כבר ממש בסדר. אתמול אפילו יצאתי לרוץ לראשונה. קל, נינוח, שעה בקצב עדין ומנחם, סיכום לאתגר שעמדתי בו, תחילת ההכנה לאתגר הבא. הגוף שלי ואני, יחד, סיימנו מרתון ראשון, בלי להתפרק, בתוצאה שמוכיחה שהכנו את עצמנו כראוי. כל הכבוד לנו.

ההכנה למרתון התחילה כשהפסקתי לעשן, אחרי גילוי מחלתו של אבי, לפני מעט יותר משנה. סרטן הריאות שלו עזר לי להצליח להיפרד מהרגל והתמכרות שהיו חלק מהגדרתי העצמית, חלק מהגוף שלי. על שער ספרון שפרסמתי פעם הדבקתי צילום של ריאות של מעשן, מוכתמות זפת וניקוטין ועתירות ניסיון וסבל, הריאות שלי. העישון היה חלק ממני, והויתור עליו היה הכרחי אבל עצוב, כמו קטיעה של איבר חולה.

תוך כדי המחלה ראיתי איך גופו של אבי נאכל מבפנים. זה היה מבזה. האיש היפה והמרשים שהיה נכלא בקליפה שהצטמקה. הגוף שלו מרד בו, סירב להירפא. לסרטן היה קיום עצמאי, מנותק מהאדם שבגופו הוא משתמש. כל הייחוד של אבי לא עמד לו מול סרטן ריאות רגיל לגמרי, שהרג אותו על פי הספר, מהר ומכוער.

כל המוות הזה, הגועל מהבשר, תחושת העוול, עזרו לי להיפרד מנוהג מגונה נוסף, אכילת חיות מתות. גמילה זו הייתה קלה יותר מהפסקת העישון, ושתיהן התחברו לרצון אחד, להבריא, להתנקות מזיהום הסיגריות וזוועות הבשר המתועש, להשיג שליטה בגוף על ידי מתן כבוד לצרכיו.

עוד בזמן המחלה ניסיתי להתחיל לרוץ, כמה קילומטרים בכל פעם, לבלומפילד וחזרה. הגוף התנגד בפציעות חוזרות, כאבי ברכיים בעיקר, אבל לאט לאט הבין שהגיע זמן להתחיל להשתנות.

על המרתון החלטתי קצת אחרי שאבי מת, כשגיליתי שנקודת הזינוק והסיום שלו היא ליד ביתי. הייתי זקוק לאתגר מופרך, בלתי אפשרי, הייתי זקוק למשהו שימלא את המקום שהתפנה, לתעל אליו את האבל. התחלתי להתאמן, ומייד נפצעתי. זו הייתה דלקת פשוטה בקרסול, אבל הייתי בטוח שהיא אות לכישלון. הייתי מוכן לשקוע אל הדיכאון, לוותר על הריצה ולחזור אל האלכוהול, בן הלווייה הקבוע שלי לעיתות צלילה וסבל.

יצאתי מזה לאחר מפגש יוצא דופן עם רופא המשפחה מקופת החולים, אליו קבעתי פגישה בתקווה שירשום לי תרופה נגד דיכאון. במקום זה הוא קיבל אותי לשיחה ארוכה שסייעה לי להבין שהכל בסדר, שדלקת היא משהו שאפשר לטפל בו ושמוות של אבא המשולב ביום הולדת 40 יכול להיות גם הזדמנות. הרגל החלימה. חזרתי לרוץ, מעלה את העומס לאט לאט, מנסה לעקוב אחרי תכנית אימונים למתחילים שמצאתי באינטרנט.

טיילת כמעט רצופה מחברת בין בת-ים לחוף תל ברוך. זה מסלול מעניין שכמעט ולא פוגשים בו מכוניות. יש נקודות ציון יפות, ונהניתי לחזור ולבקר בהן, משתאה על כך שמקומות שנראו לי פעם רחוקים, בתי הקברות ביפו, נמל תל אביב, פארק הירקון, הופכים לתחנות במסלול. הגוף התחזק, בהדרגה, הבין את אופי שיתוף הפעולה בינינו. אני לא דוחק בו, אבל מתעקש, נותן לו מה שהוא צריך, שינה, אוכל בריא, אימון מאוזן, והוא משתנה, לאט.

יש ברשת כתיבה מעניינת, משובחת לעיתים, על ריצה. קראתי מה שמצאתי, ’במהירות האור‘, בלוג המלווה את תהליך הפיכתו לרץ של אור עזרתי, וכתיבתו של נחשון שוחט היוו מקור ידע והשראה עצום. התאמנתי לבד, אבל בתוך הקשר. ידעתי שאחרים התמודדו ומתמודדים עם אתגרים דומים וקשים משלי, ושכדאי ללמוד מנסיונם. כמעט ולא היו שאלות שהתעוררו בי ולא מצאתי להן תשובה.

בת הזוג שלי, משפחתי, תלמידי, היו חלק מתהליך השינוי שעברתי. גיליתי שחיי יציבים מספיק כדי לתמוך בי, ושמותר לי להיות נתמך. ביתי היה נקודת הזינוק והסיום לריצות, בסיס שחיזק והתחזק איתי. גיליתי שאני אהוב, ובטוח, ובר מזל.

זה לא בא בקלות. הריצה הייתה קשה בהתחלה, והקילומטרים הראשונים בכל ריצה היו מהוססים. המחשבה שאני יכול להיות אדם רץ, שגופי יצליח לשלוט במאמץ, נראתה לי יהירה. אבל הרשיתי לעצמי להיות מרוכז בי ובגופי, סלחתי לעצמי על חסרונותי. כך זה הפך לקל יותר. התאמנתי על סף הפציעה, עובר אותו לעיתים, נח, מטפל בגוף, ממשיך הלאה.

בסוף, תהליך האימון היה משמעותי יותר מהריצה. היא כבר נראית לי רחוקה, האימונים הם ששינו את גופי ואותי.

מספר ימים לפני המרתון נפטר סבי, אביו של אבי. בשנתיים האחרונות היה דמנטי וחולה, ואגי, סבתי החורגת, לא סיפרה לו על מחלתו ומותו של בנו. כשביקרתי אותו במחלקה הפנימית בה סיים את חייו היה דומה, כמעט לראשונה, לאבי, שקוע לחיים וארוך פנים. הוא נאבק בגופו, שסירב לשחרר אותו אל המוות. מותו העציב אותי והצער הוסיף לתחושת ההזייה הרחוקה שעוטפת את זכרון יום המרתון.

סמכתי על יכולתי, וחשבתי שתוצאת הסיום שלי צריכה להיות בין שלוש שעות ושלושת רבעי לארבע שעות. פינטזתי בסוד על ירידה קטנה מתחום זה. לאחר הזינוק האתגר המשמעותי היה לשמור על קצב שנובע ממטרה זו, ולא לרוץ מהר מדי. הצלחתי. אילצתי את הגוף לעצור.

הקילומטרים עברו. גשם ירד, והיה יפה, ניסיתי לסכם לעצמי בראש מה עברתי בשנה האחרונה ולא הצלחתי. המון אנשים רצים ביחד בכבישים ריקים, אני והגוף ביחד. רצי העילית חלפו על פנינו, מהירים כל כך. גם הם וגם פועלי הניקיון שאספו את הכוסות והבקבוקים שהושלכו על הכביש היו כהי עור.

סביב חמישה עשר הקילומטרים האחרונים נהיה פתאום חם. היה במזג האוויר משהו מתעתע, והחום עלה מהר מאוד, מקשה על הגוף להתקרר. ראיתי מישהו שהתמוטט מעט אחר גשר רידינג, רוכב אופניים ושוטר מנסים לעזור לו בעודו שוכב במרכז השביל. עברתי על פניו פעמיים, הלוך וחזור.

קילומטרים מעטים לפני הסוף נתפסה לי הבטן, מתכווצת באופן בלתי נשלט. זה כאב נורא. היה קשה. שמחתי על כך. זה אמור להיות קשה. האטתי קצת, נשמתי. ליד בניין האופרה, קצת לפני הסיום, אימא שלי קראה אלי מצד המסלול. התרגשתי מאוד. דמעתי. רצתי עד הסוף. חציתי את קו הסיום, התיישבתי, אספתי את המדליה. בת זוגי חיכתה לי, בוכה מהתרגשות. בכיתי איתה. אחותי הגיעה לברך אותי. עמדתי באתגר.

3:43:43. זמן טוב למרתון ראשון. בלי, כנראה, טפו טפו טפו, פציעות משמעותיות. גוף חדש, שיכול יותר.

אל האתגר הבא, מרתון ברלין, בספטמבר. שיהיה לי ולגופי בהצלחה.

דצמבר 2011

רץ לעבודה

בחודש וחצי האחרונים אני רץ לעבודה וללימודים. גיליתי שזה לא עניין מסובך מדי ופחדים שהיו לי לפני שהתחלתי הסתברו מוגזמים. בינתיים אני די יוצא דופן. כשחיפשתי ברשת מידע על ריצה לעבודה גיליתי להפתעתי שאין הרבה, בודאי שלא בעברית. חבל, כי זה נראה לי מנהג ודרך התניידות הגיונית לגמרי, שמשתלבת מצויין בחיי. כשהתחלתי, לפני כעשור, לרכב על אופניים לעבודה, זה היה לא מקובל והיום, לתחושתי, הרבה יותר אנשים משתמשים באופניים ככלי תחבורה. יש לי תחושה שבעתיד גם הריצה כאפשרות תחבורה והתניידות ממקום למקום תהפוך לפופולרית.

בית הספר בו אני מלמד לא רחוק מאוד מביתי. מסלול בין כ-6 קילומטר, דרך שדרות תל אביב, מוביל אותי לשם בבוקר. משך הריצה כמעט קבוע, כך שאני יכול לתכנן בדיוק די רב את זמן יציאתי מהבית. אני נושא תרמיל ובו בגדים להחלפה, אייפד שמשמש אותי בעבודתי וכלי רחצה: מגבת, סבון טיולים מרוכז ודיאודורנט. זה לא מאוד כבד, ומתרגלים. אני משתמש בתרמיל המיועד לריצת שבילים. הוא לא מדהים ובקרוב יגיע תרמיל אחר שהזמנתי מחו"ל. אבל לפני חודש וחצי התרמיל היה נראה לי הרבה יותר כבד ממה שהוא מרגיש עכשיו. בבקרים הקרים אני לובש מעיל ריצה, כפפות וכובע. לאחר שאני מתחמם אני פושט אותם וקושר אותם לתיק. בבית הספר, למזלי, יש מקלחת סבירה, ואני מספיק להתארגן בזמן ומגיע אל השיעור רחוץ ורענן. קצב הריצה שלי אינו מהיר במיוחד. אני מנסה לשים לב לסגנון ולא לאמץ כלום. השדרות והמדרכות ריקות כמעט בבוקר. סוחט המיצים ברחוב הרצל ואני מחליפים הנדת ראש לשלום. אחרי רבע שעה של ריצה הגוף כבר זז לבד.

בחזרה מבית הספר אני יכול לבחור אם להאריך את המסלול או לקצרו. לעיתים, בהתאם לכמה שהיום היה קשה ולרצון שלי להתייחס לריצה לא רק כצורת תחבורה אלא גם כאימון, אני מוסיף לה משחקי קצב. הדרך חזרה חופפת את שעת האיסוף מצהרוני גני הילדים. רוכבי אופניים, שפעם הייתי חלק מהם, הם סכנה גדולה יותר ממכוניות. אבל המדרכות אפשריות לריצה זהירה, והרחוב מעניין. קצב הריצה שלי בתוך העיר משתנה, עירני. כרץ, אין לי שייכות ברורה, לא להולכים, לא לרוכבים. זו עמדה מעניינת ומאתגרת. אז אני רץ בזהירות, משתדל לא להסתכן ולא לסכן. ולא להתעצבן, אתגר שבו אני עומד רק לפעמים. הריצה הופכת אותי, להרגשתי, למרוכז ורגוע יותר. זה זמן נפלא למחשבה.

פעם או פעמיים בשבוע אני רץ לאוניברסיטה. המסלול לשם עובר דרך הים, הנמל ופארק הירקון, כ-11 קילומטר. בינתיים תנאי מזג האוויר לא הקשו עלי במיוחד. לפעמים קצת קר, לפעמים קצת חם, לפעמים קצת רטוב. לא נורא. מים אני שותה בברזיות בדרך, למרות שתמיד יש איתי בקבוק חצי מלא. העלייה לרמת אביב היא אתגר נחמד. הקצב שלי משתפר מריצה לריצה. באוניברסיטה יש מקלחות המיועדות לרוכבי אופניים, שם אני משאיר את בגדי הריצה שמספיקים להתייבש כמעט לגמרי עד שאני צריך ללבוש אותם שוב. גם הריצה חזרה אינה קשה במיוחד. היא כבר בחושך, ואני חובש כובע מצחייה עם פנס מהבהב שרכשתי. בת הזוג שלי נוסעת לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית. אני חושב שהמסע שלה לשם ובחזרה ארוך ומסובך מזה שלי.

בסך הכל, בשבוע מלא, אני רץ כך כ-70 ק"מ, בעשר ריצות. לא נורא. אני מרגיש שהגוף שלי התחזק, ושרמת הבסיס שלי כרץ, ובעיקר הסיבולת, עלתה מאוד. בתקופה הקרובה אני מתכוון להשתמש בריצות הללו כבסיס לתכנית אימונים למרתון תל אביב הקרוב, ולהוסיף להן ריצה ארוכה בסוף השבוע ואימון הפוגות או קצב בימים בהם איני לומד או מלמד. אני מתאר לעצמי שאגיע לכ-120 ק"מ בשבוע בשבועות השיא של האימונים.

 זה יהיה המרתון השלישי שלי, וקבעתי לעצמי זמן מטרה יומרני, שאני חושב שנמצא בתחום האפשרי עבורי. אבל חסר לי בסיס בריצה. התחלתי מהר מדי והגוף שלי עדיין בתהליכי השלמה עם השינוי שכפיתי עליו. כמות ריצות גבוהה בקילומטראז' נמוך אמורה לסייע לי להיות קשוב לגוף וכך להקטין את הסיכוי לפציעה. אני עושה פילאטיס פעם–פעמיים בשבוע, וזה גם כיף וגם משלים ומפצה על חלק מנזקי הריצה. ברור לי שזה שהריצה חיונית לי כאמצעי תנועה ולא רק כתחביב עוזר לי לשמור על עצמי.

יש טובות הנאה נוספות. אני רגוע יותר. השינה שלי השתפרה. ואני שותה פחות. 

אני בכושר מעולה, טפו טפו טפו. דבר לא רע, הריצה הזו. פתאום זה נראה לי טבעי לגמרי, שאני רץ. גם אחרים למדו לקבל את זה כמובן מאליו. תלמידים בכל מקרה ממציאים דמויות חדשות למורים שלהם. מהמורה המוזר, זה שרוכב על אופניים לבית הספר, שותה בלילות, מעשן בשרשרת וישן על מקרר הפכתי למורה המוזר שרץ לבית הספר ורודף אחרי מעשנים. בת זוגי מבינה אותי ומקבלת את שגיונותי. בורכתי.

אחת העצות הטובות בספר עב הכרס, התנ״ך של הרצים, ׳Lore of Running׳, ׳תורת הריצה׳, מתייחסת לצורך לאזן בין הריצה לחיים. טים נוקס, הכותב, ממליץ לשמור בסוד מסביבתך עד כמה הריצה חשובה לך, ולשלב אותה ככל הניתן בהרגלי חייך. הריצה לעבודה מאפשרת לי להעמיק ולחקור עוד את יכולותי כרץ חובב בלי להיות יותר מדי 'ספורטאי'. בשלב זה בחיי, רק כשנה וחצי מאז הפסקתי לעשן, רק כשנה מאז התחלתי לרוץ, יש משהו בכותרת הזו שעדיין מרתיע אותי. אני עדיין מחפש את דרכי, מנסה לגבש את צורת החיים העתידית שלי. איני יודע אם ארוץ מרתונים בעוד מספר שנים. יכול להיות שההישגיות תבוא על סיפוקה, יכול להיות שאגלה שמחוייבות רצינית לריצה כבר לא מתאימה לי. אבל על הריצה לעבודה יהיה לי קשה לוותר, ואני חושב שתמיד יהיה לי רצון להמשיך להיות אדם שרץ ממקום למקום. אני חושב שגיליתי את דרך התנועה המועדפת עלי.

מרץ 2012

כמעט שגרה

מרתון תל אביב הקרוב יהיה השלישי שלי, עוד תחנה במסלול אותו אני עובר עם הריצה. התחלתי להתכונן אליו מעט אחרי מרתון ברלין, לפני כחמישה חודשים, ולמרות שלא עמדתי במטרות האימונים שחלמתי להשיג בכל זאת התאמנתי לא רע, תוך שמירת ממוצע של מעל 90 ק“מ בשבוע בחודשים האחרונים. למרות שאני רץ חדש, בעל גוף פגום ופגוע, הצלחתי עד לאחרונה להימנע מכל פציעה שתשבית אותי, בין השאר מכיוון שהריצה הפכה לדרך העיקרית שלי להגיע למקומות, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי השבתה כזו. הגעתי לכושר ריצה שלעולם לא הייתי בו, פורץ את גבולות היכולת המוכרים לי. 

אבל בשבוע האחרון, בשלב שהיה אמור להיות השיא של התהליך, צץ פתאום כאב מגביל, שאולי היה שם בעצם כל הזמן ורק חיכה להתפרץ. כבר עשרה ימים שאני מושבת כמעט לגמרי. אבל ברור לי שאתגבר על הפציעה, ושהיא אומנם פגעה בהכנותי אבל לא באופן אנוש. לפחות כך אני מקווה.

מבחינת תוצאות בלבד, הגעתי אל שולי העשירון העליון של קהילת הרצים. איני חושב שהתוצאה שאשיג במרתון הזה תחרוג בהרבה מהתחום הזה. אני אמור להשיג זמן טוב, לא יוצא דופן. יקדימו אותי לא מעט אנשים רגילים לגמרי, שהתאמנו טוב יותר ממני, ביותר נחישות והתמדה, יותר קשה, יותר זמן, אנשים שאהיה גאה לרוץ בעקבותיהם. איני חושב שאשתפר בצורה דרמטית בהמשך. הזמן ותשומת הלב אותם אני מקדיש לריצה ישארו מוגבלים, ובנוסף איני צעיר, והגוף שלי כנראה אף פעם לא ישתקם לגמרי מהנזקים שהספקתי לגרום לו. זה דווקא מרגיע בצורה מסוימת. עבורי תחרות ריצה היא מבחן, אישי לגמרי, והתוצאה אותה אשיג תספר לי כמה טוב התכוננתי, מה תחום היכולת שלי כרגע, עד כמה השתפרתי או חלילה התדרדרתי. יכולתי המוגבלות מונעות ממני בכל מקרה מלהתייחס אל הריצה כאל תחרות פשוטה בה נצחון או הפסד הם חזות הכל. לעולם לא אהיה טוב מספיק בשביל זה.

לפני קצת יותר משנתיים עוד עישנתי. לא ידעתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. לא יכולתי לרוץ יותר מקילומטרים בודדים בלי להיות מושבת אחר כך לשבועות. הרבה קרה בזמן הזה. מרתון תל אביב שעבר היה אתגר קיצוני, וההכנה אליו התמזגה באבל על מות אבי. המרתון הזה שונה, בעיקר מכיוון שבהכנה אליו לא התמקדתי בכאב ולא ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. הריצה הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בשגרת חיי, בדומה במקצת לזיכרון אבי. אני נהנה לרוץ, אני שמח להיזכר באבי. כך שאני מתרגש לקראת המרתון, בעוד שלושה וחצי שבועות, אבל כבר יודע שזה אינו אתגר חד פעמי אלא חלק, אומנם משמעותי וחשוב אבל רק חלק, מאותה שגרה.

יוני 2012 

סוף עונה

התחלתי לרוץ לעבודה לפני כשמונה חודשים, בשלהי אוקטובר. התמדתי בכך מאז, כאשר השגרה שלי הורכבה משלושה עד חמישה ימים בשבוע של ריצה הלוך ושוב לבית הספר בו אני מלמד או לאוניברסיטה. התרגלתי לזה מאוד.

עכשיו מתחיל קיץ, ואיתו חופש גדול, שישמש גם כפגרת ריצה לעבודה עבורי. אנצל זאת כדי לנסח מספר לקחים והתרשמויות מהחוויה המצטברת הזו.

במשך השנה הריצה הפכה לקלה ומהירה יותר, גם מבחינת קצב וגם מבחינת המאמץ הנדרש. הגוף התרגל לריצה עם התרמיל. תהליך השינוי היה טבעי והדרגתי, ואני מרגיש שהוא עדיין לא הסתיים, למרות שקצב השיפור מתמתן. כשהתחלתי לרוץ לעבודה כל ריצה כזו, הלוך ושוב ליום לימודים באוניברסיטה לדוגמא, הייתה משימה שרק לצאת ולהשלים אותה נראה קשה וגבולי. היום, חוץ מאשר בזמן פציעה, יש לי את היכולת לבחור את רמת האתגר אותו אני רוצה להציב לעצמי. המשימה עצמה, הריצה לעבודה, הפכה למובנת מאליה. אני יכול לרוץ מהר או לאט, אני יכול להאריך את הדרך או לקצר אותה, אני יכול לעשות קניות בדרך חזרה. זה כבר אורח חיים והגוף סיגל את עצמו לדרישות הפיזיות המלוות אותו.

זה עדיין לא קל לפעמים. בחורף היו ריצות, בגשם, מול רוח, בהם היו רגעים של סבל פיזי. היו כבר כמה ימים חמים, בהם לרוץ בצהריים קשה ומעיק. אבל בינתיים לא הייתה עוד אף ריצה עליה הצטערתי, ורק פעם אחת, בעקבות פציעה שלא הספיקה להחלים, נאלצתי להפסיק ריצה באמצע. במידת הצורך, במקרה של כאב או תנאים קשים, ויתור או הפסקת של ריצה הם אפשרויות שאני לוקח בחשבון. אני חושב שאיני רץ לעבודה בשביל לסבול אלא מכיוון שזה גורם לי הנאה, מכיוון שזה פשוט וטבעי ומכיוון שזה עושה לי טוב, פיזית ונפשית.

שנים רבות אופניים היו כלי התחבורה הראשי שלי. אני גאה בכך שאני רוכב מנוסה וטוב. העלייה בכמות הרוכבים העירוניים והתשתית המתרחבת לרכיבה עירונית הם דבר מבורך ומרגש, שינוי מתבקש שטוב שבא. גם האופניים החשמליים למינהם יכלו להיות אמצעי תחבורה עירוני ידידותי ונוח. אבל חלק גדול מהרוכבים והרוכבות לא יודעים להתנהג ולא שומרים על כללי נהיגה, נימוס וזהירות בסיסיים. עצוב שהסכנה הגדולה ביותר בריצה בעיר היא אופניים ולא מכוניות. המפגשים עם הרוכבים והנהגים הללו מוציאים ממני אגרסיביות וגסות שאני מתבייש בהם, אבל לא מצליח לשלוט בהתפרצותם. כאשר רוכבת באה מולי, מדברת בטלפון תוך כדי דיווש מקרטע לרוחב כל המדרכה, מתוך הנחת יסוד שאני זה שצריך לפנות לה דרך, זה מעצבן אותי נורא. כאשר נהג בוחר לא לעצור במעבר חצייה למרות שראה אותי וראה שביקשתי לחצות זהו בעיני מעשה אלים ופושע. שניהם מטומטמים, אבל אני צריך ללמוד להתעצבן פחות. גם זו מטרה לשנה הבאה.

הקיץ הגיע. יש עוד מרוץ אחד בו אשתתף ביום חמישי הזה, ואז אקח הפסקה מלאה של כשבועיים מריצה בכלל. אחר כך אתחיל בהכנות לשנת הריצה הבאה, בה ישנם מספר מרוצי מטרה אפשריים בהם אני רוצה להשתתף. ברור לי שהריצה לעבודה תמשיך להיות הבסיס עליו אסתמך ושאלמד עוד דברים באמצעותה. אני כבר קצת מתגעגע.

יוני 2012

סיכום מרוץ

40:37. זו תוצאה טובה, אבל היא קרובה להכאיב למטרה האופטימלית שלי, לרדת מ-40 דקות. גם המיקום ברשימת המסיימים, בסביבות 30 מתוך כ-350, ישר אחרי האישה השנייה, 5 בקטגוריית הגיל שלי, הוא טוב אבל מתסכל. האם לכך מכינה אותי הריצה, להיות מתוסכל מהישגים שאחרים היו מקנאים בהם?

חוויה מוזרה, מרוץ קרית גת. מחוץ לתל אביב. הגעתי ברכבת. נסיעה קצרה אבל מעצבנת, עם אנשים שמעשנים ברציף ואיחור צפוי אבל מלחיץ. ואיך אני עדיין מרגיש חוסר ביטחון מול כל הרצים האלה, שלבושים כמו שצריך ויודעים איך מתנהגים בעוד אני רק משחק בכאילו, אורח, זר. 

אחרי החימום בו כבר התחלתי להזיע כהוגן החלטתי להשאיר את המשקפיים בתיק אותו הפקדתי במתנ״ס. זה בודד אותי מהסביבה עוד יותר. לא יכולתי לראות את פרטי פרצופי האנשים המעטים בצדי המסלול, שליחך את שוליה של העיר ולא חצה אותה. האישה בעקבותיה רצתי הייתה צללית בלבד, שמעתי רק את צפצופי המכוניות שעצרו במחסומים שבודדו את המסלול. פעם אחת שלחתי יד לכיף על כפות ידי ילדים שעמדו בצד, ולא הייתי בטוח אם הם לועגים לי, הזר שבא לביקור, או שמחים על החוויה.

המסלול לא היה קל. היו בו עליות מתונות אך מתמשכות וכיכרות מעצבנות. והיה חם. נהייה כבר חם מדי לרוץ מהר, הגוף לא מצליח להתקרר.

בנקודת הסיום היה כיבוד, היו מים. מישהו התמוטט והכרוז קרא שוב ושוב למגן דוד. האמבולנס הגיע בסוף, נוסע לאיטו. הייתה תחושה של עיר פיתוח, של מרוץ שמפחד שיגידו עליו שלא השקיע. את המדליה חילקו כבר בהתחלה, שאף אחד לא יתלונן שלא קיבל. היו גם פירות, גם יוגורטים, גם חולצה, גם תיק, וגם מים בשפע, והכל ב-70 שקל בהרשמה המוקדמת. בעל הבית השתגע.

חשבתי שילך לי טוב יותר. את מרתון תל אביב רצתי פצוע, כך שתוצאת הסיום, למרות שהייתה שיא אישי, לא שיקפה את יכולתי. המרוץ הזה היה האחרון בעונה, וקיויתי להפתעה, לתוצאה חלומית, שתפצה אותי על כל המאמץ, שתוכיח שבאמת השתפרתי, שתתרגם את החשיבות שתפשה הריצה בחיי למספר פשוט. פחות מ-40 דקות נחשבת תוצאה שמשיג רץ מהיר וטוב. כנראה שאני עוד לא כזה.

אבל אני מתאר לעצמי שבשנה הבאה יהיה קל יותר. עוד אחזור. עוד אשתפר. זה לא באמת תסכול, מה שאני מרגיש, זו מעורבות. מתישהו בריצה, כשהיה קשה, הזכרתי לעצמי כמה מעט זמן אני רץ, שנים בודדות, ושהייתי מעשן כבד לפני כן. זה לא תסכול, זו ציפייה.

בסוף, זה היה מרוץ טוב.

מאי 2013

העניין המגוחך הזה

יש משהו קצת מגוחך בכל העניין הזה של הריצה בכלל, ובריצת מרתון בעיר גדולה בפרט. רצתי אחד כזה ביום ראשון שעבר, בפראג, ואפילו הלך לי די טוב.

ההמלצה המקובלת, בניסיון להגדיר מה יהיה הישג במרתון ומה כישלון, היא לקבוע טווח זמן לתוצאה אותה מתכוון הרץ להשיג, בין מטרה אופטימית למטרת נסיגה. המנעד הזה אינו גדול כל כך, כחמש דקות. חרגתי ממנו לטובה בלמעלה משלושים שניות, וקבעתי שיא אישי, שיפור משמעותי לזמן אותו קבעתי במרתון הקודם בו השתתפתי. 

יש בזה משהו מגוחך, לספור שניות ודקות בריצה שנמשכת למעלה משלוש שעות. אבל קיימת חשיבות לשיא האישי, למטרה אותה קבע הרץ, אני, כשהתכוננתי למרוץ. זה חלק משמעותי מתחושת הסיפוק או המפלה שמגיעה אחרי סוף הריצה.

עבור רוב הרצים, זו אינה תחרות של ממש אלא אתגר פרטי שמתחזה לתחרות, עבור העיר הרצים הם תיירים שבאו לבזבז לא רק זמן וכסף, אלא גם זיעה. זאת חגיגה של בזבוז למען כלום, אירוע ענק, מופק ברמה של לא חסכנו בכלום, עם מגזינים, פרסומות, חסויות בטוב טעם, בלונים מיוחדים עם הדפסות למעודדים, אלפי רצים בתלבושות הכי טובות שלהם, המוני כוסות מים שמפוזרות בסופו על הכבישים, המון לכלוך שינקו פועלים קשי יום. המון אנרגיה ומשאבים יוצאים על על משהו שחשוב, בעצם, רק למי שמעורבים בו, תחביב מעצם הוויתו.

אני מודע לזה גם היום, בשרירים כואבים ואחרי שעמדתי באתגר, וגם כשאני יוצא לעוד ריצת אימון, למרות שלא בא לי. אני מכבד את הגיחוך הזה ומקבל אותו באהבה.

אני מרגיש שאני יכול לעשות את זה מכיוון שהשלמתי עם הפיכתי לרץ. לא, רץ זה יהיר: למי שחי עם ריצה.

זו הייתה שנה מוזרה, עם הריצה. את מרתון תל אביב שלפני שנה גמרתי בסדר, בשולי פציעת שריר ירך אחורי. הגעתי אליו למרות הפציעה וכנגד עצות וסיכויים, חזרתי להתאמן מהר יחסית, מהר מדי, ופציעה אחרת, ברצועת כף הרגל, הופיעה במהירות. פלירטטתי עם הפציעה הזו, רץ למרות שכואב כי יהיה בסדר, מבין מהר מאוד שהדלקת הזו היא עונש ההיבריס של רצים נלהבים מדי, כמוני. מסתבר שהגוף לא הצליח להסתגל לגמרי לשינוי ולעומס בו העמדתי אותו, תוך שנתיים ממעשן כבד לרץ שלא יורד מ-60 ק״מ בשבוע. הסתבר גם שהדבר היחיד שיכול לעזור לדלקת הוא השבתה מוחלטת מפעילות, לפחות לזמן מה. כך שבסוף, למרות שהתמכרתי לשטות המגוחכת הזו, למרות שהפכתי את הריצה לחלק משמעותי מחיי, עד שליוותה אותי תוך לידת בתי, ועד שהפכה לצורת ההגעה שלי לעבודה, הפסקתי לרוץ למשך למעלה מחודש.

זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי השנה עם הריצה, קשה יותר מכל תקופות האימונים. היו בה דכדוך ורצון למות, כמה פעמים ביום. גם החזרה לריצה הייתה קשה. רק אחרי חצי מרתון תל אביב האחרון הבנתי שהדברים מתחילים להסתדר, שהגוף חוזר להיות בשליטתי. התמכרויות הן איכסה. עושים בגללן דברים לא רציונאליים. הן קשורות גם בסבל. אבל אני לא רוצה להיגמל מהריצה.

אני לא רץ כדי להיות בריא, ולא בהכרח בריא בגלל שאני רץ, כפי שמעידות הפציעות ומוכיחים הכאבים. זה לא רק תוצר ישיר של משבר גיל המעבר או טראומת מחלת ומות אבי. זה אינו שלב בדרך, הישג שהייתי צריך לצבור, טקס חניכה, קרקפת מרתון שהייתי צריך לתלות על החגורה.

בתקופה בה אני רץ, פחות משלוש שנים, הפכתי ממתחיל, כזה שההישג העיקרי שלו הוא עצם הריצה, למתחיל-מתקדם, שהריצה היא הרגל עבורו, שמשיג תוצאות שנחשבות לטובות יחסית. זו התקדמות שתיפסק מתישהו אבל עדיין לא, כי אני עדיין לומד ומתפתח כרץ, וכי נראה שהגוף מסכים, בינתיים, לשתף איתי פעולה בעניין הזה.

כל עוד אני מצליח לזכור שזה תחביב, מיותר ומגוחך אך גם ראוי לכבוד ככל תחביב אחר, וכל עוד בהתמכרות מעורבת בחירה ולא רק כורח, וכל עוד העונג עולה על הכאב, וכל עוד הריצה משתלבת בחיי ולא משתלטת עליהם, אז הכל בסדר. מטרה חדשה, תוצאה חדשה אליה אני שואף: יש לי כבר כזו. המרתון הבא אותו ארוץ יהיה כנראה באוקטובר, באמסטרדם. זה יהיה ארוע מגוחך, מיותר על פי כל קנה מידה הגיוני. אלפי אנשים ירוצו יחד, יבזבזו זמן, כוח וכסף כדי להוכיח, לבדוק או להינות ממתיחת גבולות יכולתיהם, ממה שהגוף שלהם יכול לעשות. גם אני אהיה ביניהם.

אוקטובר 2013

זה לא הכל בחיים

הרגע המשמעותי ביותר עבורי במרתון אסטרדם הזה, בו רצתי אתמול, אירע בכלל לפני חודש וקצת.

עד אז התאמנתי בסדר, על פי תוכנית כללית שחשבתי שנראית יפה ומסודר. מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות קילומטר בכל חודש. ככה הייתי אמור לרוץ בחודשים שעד המרוץ בחמש עד שש ריצות שבועיות, תוך שמירה על סבב דו שבועי של סוגי ריצות שונים. זה הלך די טוב, והצלחתי כמעט ולעמוד בזה, למרות שמחלה טורדנית גרמה לי לפשל ולהפסיד שבוע של אימונים. הבעייה הייתה שלא העליתי מספיק מהר את אורך הריצה השבועית הארוכה, שהיא בסיס ההכנה למרתון, והספקתי לרוץ רק פעם אחת מעל 30 קילומטר רצופים עד המחלה. חזרתי ממנה לאט, בודק את יכולת הגוף לעמוד בעומס. הייתי בדרכי למרתון טוב, מהיר יותר משרצתי עד עכשיו. למי ששאל אמרתי שאנסה לרדת משלוש שעות. חשבתי שאם הכל יסתדר, תהליך אימון רציף וטוב, גוף בריא, תנאים טובים ביום המרוץ, אוכל אולי לעמוד בזה. ריאלית, כיוונתי לתוצאה שבין שלוש שעות לשלוש שעות וחמש דקות.

בבוקר היום בו אירע מה ששיבש את תוכניותי ירדתי לטייל עם הכלבה, נושא עמי את ילדתי התינוקת במנשא לפנים. היא חמודה מאוד ככה ואני אוהב את זה ואותה מאוד. הלכנו למכולת ובדרך חזרה חצינו רחוב שאין בו מעבר חצייה. מכונית פנתה לתוך הרחוב אותו חצינו. ראיתי את פניו של הנהג. המכונית לא האטה. צעקתי. הוא לא עצר. הסתובבתי כשפני אל מכסה המנוע, עזבתי את הרצועה וחיבקתי את בתי בזמן שהפגוש פגע בשוקי, מפיל אותנו אל הכביש.

היא לא נפגעה. בלמתי את הנפילה בגופי, והיא נבהלה קצת אבל לא יותר. המכונית עצרה כשהיא מעל רגלי, אנשים מיהרו אלינו בבהלה. כן, זה היה מפחיד מאוד.

הנהג, איש מבוגר אך לא זקן, ישר ניסה להצטדק. השמש סינוורה אותו. זו הייתה מכונית חשמלית של בטר פלייס, וכנראה שהתבלבל בדוושות. לא יכולתי לכעוס עליו כמו שצריך, כי הייתה לי תינוקת לבדוק ולהרגיע. עדיין על הכביש, בדקתי כל דבר, רואה שקרה נס, שהיא שלמה ובריאה לגמרי, ושאסור להתעצבן עכשיו.

למזלי גם אני לא נפצעתי כמעט, בהתחשב בכך שנדרסתי. מכות יבשות, שפשופים בשוקיים, נקע באחת מאצבעות כף הרגל. שטויות, בהתחשב במה שיכול היה לקרות, נס גלוי, הנדסה טובה של הפגוש, מזל לא נורמלי. גם הכעס שלי היה בתוך המסגרת הזו.

אבל נפצעתי קצת, מספיק כדי להשבית אותי לכמה ימים, שבוע כמעט, ומייד אחר כך, איני יודע אם זה קשור אבל אני מרגיש שכן, חליתי שוב, בשפעת שלא הייתה לי כמותה שנים. לרוץ ככה, לגמור ככה מרתון, הפך לאתגר השרדות, ככה לא עושים את זה.

תאריך מרתון אמסטרדם היה יומיים אחרי יום השנה השלישי למות אבי. החזרה לעיר אליה היגר ושממנה חזר לארץ כמה שנים לפני מחלתו ומותו לא הייתה אמורה להיות סגירת מעגל אלא עוד שלב בדרך, חלק מתהליך הפרידה הארוך ממנו ובשינוי שעברתי מאז מותו, הכולל את הפיכתי לרץ. לא רציתי לבטל את השתתפותי למרות שידעתי שאיני מוכן. החלטתי, עם עצמי, פשוט לרוץ לאט. זה היה אמור להיות האתגר, להיות שקול, מרוסן ומחושב, להתעסק באווירה ולא בהישג הצפוי, ואם יהיה קשה מדי פשוט לפרוש. כל הזמן הייתי מסויג. זה לא היה המרתון שרציתי לרוץ.

האקספו, מקום איסוף ערכת ההרשמה ותערוכת ציוד הספורט, היה צנוע ולא חגיגי. בריצת ה-׳בוקר טוב׳, מסלול תיירותי שהובל על ידי רצים מתנדבים יום לפני המרתון, סיבוב ריצה קלה ברחובות העיר, בין התעלות, זה מנהג לחפון את השד העירום של פסל הזונה המשובץ באבני המדרך שליד הכנסיה הישנה, היו יותר מארגנים ממשתתפים. אבל היה נחמד. דיברתי עם רצים הולנדים. הם היו אדיבים ואמפטיים, קרים.

שובצתי בקבוצת הזינוק השנייה, מיד אחרי רצי העילית. הקבוצות התמקמו זו אחרי זו על מסלול הריצה של האצטדיון האולימפי, שגם הוא יעיל וצנוע, מופנם. ראיתי את רצי העילית נכנסים אל המתחם שיועד להם. הם זזים אחרת מבני אדם רגילים, כמוני. התמלאתי גאווה בזה שאני יכול להיות קרוב אליהם ככה, לרוץ בעקבותיהם. היה קר בבוקר. את כל האימונים שלי עשיתי בחום הקיץ, בערב ובלילה. ספירה לאחור, זינוק.

הבנתי מהתחלה שלא אצליח להיות איטי כמו שחשבתי. תכננתי לרוץ בקצב של חמש דקות לקילומטר, אבל הרגליים לא נתנו יותר מאשר ארבע וחצי, ארבע ארבעים. ויתרתי ישר על התכנון המוקדם, ומה שיהיה יהיה.

אחרי כמה קילומטרים, כשהקצב התייצב, הבנתי שאני נמצא עם הפייסר, קובע הקצב, המכוון לזמן סיום של שלוש ורבע שעות. חבורת הרצים והרצות בתוכה התמקמתי הייתה מורכבת מרצים רציניים אבל לא ממש, לא חומר של אלופים אבל גם לא רצים מזדמנים או מתחילים. גם אני כזה. ידעתי שהבעיה שלי אינה המהירות אלא הסיבולת. ציפיתי לקושי שיבוא. ידעתי שאאט בהמשך הדרך וקיוויתי שלא אצטרך לעצור.

הקילומטרים עברו. לא חשבתי הרבה, רק על תנוחת הריצה ואיך הגוף מרגיש, נתתי לפיסות הנוף החדות שהריצה מאפשרת לך לחוות ולזכור, לרגעים הצלולים שהיא נותנת, למלא אותי. קולות: רגליים רצות יחד, טופפות, תופים בסירה השטה ליד הנהר, צעקות עידוד. מראות: פרצופים, כל הירוק הזה, בתים צבעוניים. אני חושב שחייכתי הרבה. זה כיף, לרוץ, והרגשתי שהעיר הזאת, אמסטרדם, היא גם קצת שלי, בזכות אבא שלי שגר פה, אבל לא רק. שהיא יותר שלי, עכשיו שאני רץ בה, שאני לומד משהו חדש עליה, ועלי, ועל הריצה.

ואחרי עשרים וחמישה קילומטרים נהייה קשה, וחשבתי שוב על אבא שלי, ועל זה שעברו שלוש שנים, המון זמן אבל שום כלום בעצם, לא רצתי בכלל לפני שהוא מת. ועל בתי התינוקת, שלא תכיר אותו ולכן גם לא תדע למה להתגעגע, ועל אהובתי, על המשפחה שבנינו יחד. איזה מזל, איזה נס.

הקצב שלי ירד אבל המשכתי לרוץ, עובר על פני מי שהפסיקו, שמתחו שריר, שנגמר להם הכוח. איבדתי שתיים וחצי דקות בקילומטרים האחרונים. לא נורא. יכולתי להתאמץ יותר, עד אפיסת כוחות, אבל העדפתי שלא.

כשני קילומטר מהכניסה לאצטדיון האולימפי, ממנו זינקנו ובו גם מסתיימת הריצה, התחלתי לשמוע סירנות, אמבולנס שמנסה להתקרב. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי, בצד המסלול, את הסיבה למהומה: גבר, בגילי בערך,  מוטל על הכביש, עירום חזה, כשצוות חובשים מנסה להחיות אותו. הסבתי במהירות את מבטי. לא הגברתי קצב לקראת הסוף, לא מתחתי עוד את גבולות גופי.

3:17:40. זה התרגום של המאמץ לתוצאה. שמונה דקות איטי משיאי האישי, רחוק יותר מרבע שעה ממה שחשבתי שתהיה תוצאת הסיום שלי, לפני המחלות ותאונת הדרכים. זה היה מרתון טוב, בהתחשב בנסיבות, בלי לשכוח שזו רק תוצאה, מספר, ושהתהליך הוא מה שמשנה. לפני חודש וקצת ניצלתי, ובתי ניצלה, ולמדתי משהו, עלי, על הריצה. עוד ארוץ מרתון מהיר יותר, לא ארוץ עוד מרתון כזה.

מרץ 2014

כמעט פודיום

במרתון תל אביב האחרון הגעתי במקום ה-34, רביעי בקבוצת הגיל שלי. 2047 אנשים רצו את המרחק המלא, מתוכם 435 גברים בין גיל 40 ל-45, כך שיחסית רצתי טוב, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שארוץ. אבל לאט ממה שהאמנתי שאני מסוגל. תוצאת הסיום שלי, שלוש שעות, ארבע דקות ועשרים ותשע שניות, נמוכה מזו שדמיינתי ושאליה שאפתי. היא מעידה שלמרות שהתקדמתי כרץ עדיין לא מיציתי את יכולתי ושלמרתון הזה לא הגעתי מוכן מספיק. כך שתחושתי מעורבת, מצד אחד גאווה, כי אני רץ מהר יותר מהרוב, ומצד שני אכזבה, כי איני רץ די מהר בשבילי. התחושה הזו מדרבנת אותי הלאה.

אם יש בכלל קהילת ריצה, הרי שאני, טיפוס לא קהילתי בעליל, שותף בה באופן חלקי מאוד. אני מתאמן לבד, איני חבר במועדון ריצה ואף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא רץ. אבל אני עוקב אחרי רוב מה שנכתב על ריצה בארץ, והשתתפתי במספיק אירועי ריצה כדי להכיר את הפנים של חלק גדול מהרצים והרצות, שתמיד נראים לי הרבה יותר חבריים וחברותיים ממני. איני מתוסכל מכך. העמדה הזו מתאימה לי. אני שמח לדבר על ריצה עם כל מי שרק מוכן לכך אבל לא הייתי רוצה שהיא תהפוך למרכז חיי. מתאים לי שהיא בעיקרה עניין פרטי, ביני לבין גופי, אתגר שלי מול עצמי.

כנראה שבקרוב, אם אתמיד להתאמן ולהשתתף במירוצים, אזכה באחד מהמקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלי. זה לא בגלל שאני כזה טוב אלא מכיוון שיש אינפלציה בפרסים ובהוקרה, וכמעט כל אירוע ריצה קטן ומקומי מחלק גביעים למכביר, מזמין אנשים להישאר ולמחוא כפיים למקומות אחת שתיים שלוש בקטגוריות רבות מדי של גיל ומין. ראיתי את הגביעים הללו מסודרים למסירה בשורות ארוכות, בצד הפודיום המחכה למנצחים במרוצים בהם השתתפתי. לעולם לא נשארתי לטקס, אבל ראיתי תמונות ברשת, אנשים מחייכים בגאווה ובמבוכה. עבור רובם זו רק מזכרת, לא יותר, הוכחה להישג שברור שחשיבותו משנית. 

הריצה הצילה אותי. איני מגזים. יכול להיות שיכולתי להנצל גם אחרת, ויכול להיות שמה שנראה לי שנצלתי ממנו אינו גורל איום כל כך אבל בכך אני מאמין. והריצה מלווה כעת את חיי, כאתגר מתמשך הבנוי מסדרה של מטרות קטנות. הריצה אינה המרוצים בהם אני משתתף, היא אינה התוצאות אותן אני משיג, היא לא כמות הקילומטרים שאני רץ. היא שיתוף הפעולה ביני לגופי, היא שמירה על איזון בכדי לא להפצע, בכדי להמשיך לרוץ, בכדי לגלות וללמוד עוד עליה ובעזרתה. אני מקווה לרוץ טוב יותר, לדעת יותר. הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת באיזה מקום הגעתי ובאיזו תוצאה.

יולי 2014

כך נפצעתי במלחמה

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לרוץ. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי חובב. כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, גופי מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. בריצות כאלה אני מחבר את המסלול מחלקים שאני מכיר, מוסיף להם מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שנראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. 

האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה אם תתפוס אותי בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו כניסה לחניון שיגונן עליהם. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. אחר כך המשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, וזה רק שלב בריצה שצריך לעבור דרכו. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור דרך זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק הייתה בארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי כשתסיים. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו. הוא שאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את מרתון ברלין הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ואשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. 

אולי לא הייתי צריך להרשם אליו מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לצלול אל הכתיבה, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה כדי לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו. שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. 

החלטתי לא להתעקש בכל הכוח להתגבר על הפציעה במהירות, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים, בעדינות. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שהתבררו ממדי הסבל והזוועה, כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק. הפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, מהחובה לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון, חשבתי. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. הייתי יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי שבנינו, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח, שוב, אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה פסק דינו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת. 

בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, עוד לא הייתי מנוסה ולא נזהרתי מספיק. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד וארוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. ביררתי וגיליתי שזו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, וגם הקלות והיוהרה דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי, אבל הצלקת ברקמה נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

מאי 2015

עוד שנת ריצה עברה

היום רצתי במרתון ליידן, בהולנד. זה אירוע ריצה בינוני בגודלו, כמה אלפי רצים בסך הכל, מתוכם כ-500 רצים את המרחק המלא. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם. המרתון עובר בין הכפרים הקטנים המקיפים את העיר, דרך שדות ירוקים עד מאוד. היו חלקים בהם רצתי כמעט לבד אבל לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שמול בתיהם, דרך רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה, משתתפים חשובים המקבלים את הרצים בעידוד קולני ואישי. שם כל רץ כתוב על מספר החזה שמחובר לחולצתו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למה קוראים בשמי, בהגייה ההולנדית המוזרה הזו, ולמי מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו מתייחסים, כי לא יכול להיות שמתכוונים אלי. 

מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף יפה מאוד, וקצת משעמם. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש ליחכו את השביל ואת מסלול הריצה. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה יפה מאוד.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהריצה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה וקשה. בחלק השני שלה היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מול הרוח, על הסוללות שמקיפות את השדות. זה היה לא קל, והאט אותי. איני יודע כמה זמן איבדתי, בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור אבל מספיק כדי להשבית אותי לחודש. ויתרתי על הכוונה לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב הקודם, בשנה שעברה, סיימתי בתוצאה טובה יחסית של כשלוש שעות וחמש דקות. הרגשתי שאולי אוכל לשפר את התוצאה הזו השנה. כהכנה למרתון תל אביב הנוכחי, שהיה לפני כחודשיים, ביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, התעצלתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. הריצה היתה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב גבוה, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת. בריצה עצמה פתחתי מהר מדי. אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שיש תופעה של מרתון נוראי, שמתרחש אצל רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, ושהוא קטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. במהלכם הבנתי שזה בדיוק ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעה שהייתי צריך לערוך, היה אמור להיות חוויה מתקנת ולאפשר לי לנסות לממש את המטרות שהתפספסו: שיא אישי, ואם אפשר, לרדת משלוש שעות.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב המדויק שנדרש מהן, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. הקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט מהצפוי אבל עדיין בתחום ההצלחה. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מעט מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך, שאין מה לעשות, שאני מאט. החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות. בתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי.

יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. נראה איך ילך, אין לחץ.

אוקטובר 2015

לרדת הפוך במדרגות

קצבתי שתי מטרות לקיץ הזה, שכמעט נגמר: לכתוב סיפור שתקוע לי בראש, ולהתאמן לקראת מרתון אמסטרדם, בו קיוויתי לרוץ בפחות משלוש שעות. לא עמדתי בשתיהן. נתקעתי עם הסיפור, לא מצליח לאלץ את עצמי לשבת ופשוט לכתוב, לעשות את העבודה השחורה ולהתעלם מהפקפוקים והספקות. לא רצתי מספיק, לא הקפדתי על משמעת אימון ועל תוכנית מסודרת. זה כישלון, אבל איני מבכה אותו, אלא מבכר להיות סלחן כלפי חולשותי.

הסיפור עוד יכתב, אני מקווה.

והריצה, בקשר אליה אני מעדיף לא לדאוג. היה חם מדי בקיץ הזה, ועשיתי מה שיכולתי. נכשלתי, אבל לא נורא.

מרתון אמסטרדם היה השמיני שלי, שלישי אחרי המהיר ביותר אותו רצתי. אז, במרתון תל אביב שלפני שנה וחצי, הייתי בטוח שאמשיך להשתפר, אבל יכול להיות שהשיא האישי שקבעתי אז ישאר התוצאה הטובה ביותר שלי, ושלעולם לא אהיה מהיר כפי שהייתי. 

מרתון נחמד, אמסטרדם, שהוא מצליח להיות מקומי ובינלאומי בו בזמן. הוא מאורגן למופת, ואמסטרדם היא עיר פשוטה ונוחה, שמחבבת ומכבדת את המרתון הזה. מי שצריך לחצות את מסלול הריצה עושה זאת בזהירות, אנשים מעודדים, סתם ככה, כי זה כיף, אין כמעט שוטרים או סדרנים ובכל זאת הכל עובד. אירופה.

וכמו שיכול להיות באירופה באוקטובר, היה קר מדי, וגשם ירד כמעט ללא הפסקה, זרזיף שהפך מטריד ככל שהתמשכה הריצה. טעיתי בבחירת הבגדים ולא לבשתי מכנסי טייץ ארוכים שאולי היו מגינים עלי יותר.

באקספו, יריד הספורט המקדים, בו אוספים את מספרי החזה, מישהו התחיל לדבר איתי כשבחנתי תיק ריצה נחמד, תוספת לאוסף הגדל שלי. לא הייתי בטוח אם הוא מנסה למכור לי משהו או באמת מתעניין. כששאלתי אותו מה ציפיותיו לריצה אמר שירוץ בערך שעתיים וחמשים ותשע דקות. אחר כך סיפר שזכה פעמיים במרתון ניו יורק, ושגם במקסיקו, המדינה ממנה בא, חם מאוד בקיץ. הסתבר ששמו ג׳רמן סילבה, ושהוא אגדת ריצה של ממש. יש לו חברה מצליחה שמוכרת מדרסים (אותם הציע לי תוך כדי השיחה, בלי ללחוץ שאקנה, בלי להפגע מכך שלא רציתי בהם), הוא גר כעת בהולנד ומוביל את קבוצת הרצים המנסים לרדת משלוש שעות. הוא היה חביב וצנוע.

בבוקר המרתון ראיתי אותו, לובש וסט אליו נקשר בלון שיסמן אותו, עליו רשום זמן המטרה הנכסף, וסביבו קבוצת רצים לא קטנה אך גם לא ענקית, כשלושים רצים ורצות. מובן שרציתי להצטרף אליהם, אבל ידעתי שלא אצליח לעמוד בקצב. חשבתי שאולי אצליח לרדת מזמן השיא האישי שלי, שלוש שעות וארבע דקות וחצי, אבל שלרוץ מהר יותר יהיה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי בכושרי הנוכחי. 

שלושים הקילומטרים הראשונים היו סבירים. רצתי במסגרת הקצב אותו תכננתי, יציב ובטוח. הרגליים היו אמנם קצת כבדות, אבל המאמץ היה קצוב ומנוהל. בשני חלקים במסלול, כאשר עוברים זה על פני זה, ראיתי את קבוצת הרצים אליה לא הצטרפתי, מובלת על ידי סילבה נמוך הקומה ובטוח הצעד, דקות ספורות לפני. צפיתי בהם בעונג. ידעתי שאני כמעט שם. אחר כך באו פתאום קילומטרים קשים. השעון החכם שלי סיפר לי שטמפרטורה צנחה בשתי מעלות. הרגשתי איך הרגליים מסרבות לשמור על הקצב, איך טווח התנועה שלהן מוגבל יותר ויותר. הבנתי שלזמן המטרה שלי כבר לא אגיע. החלטתי לא להתבאס.

הנקודה בה הייתי בדבוקה היתה מעניינת, בין החמישה לעשרה האחוזים המהירים של הרצים. מי שרץ או רצה סביבי היו מנוסים ומאומנים אבל לא עילויים ספורטיביים, אנשים רגילים לגמרי שהריצה היא חלק משמעותי מחייהם. בשלב הזה לכולם, לא רק לי, היה קשה, כאשר לא מעט מאיטים ואפילו עוצרים ועוברים להליכה בעוד חלק אחר דווקא מגבירים לקראת המאמץ האחרון. אני שרדתי בהמון, עוקף קצת, נעקף קצת. הצלחתי לגמור את הריצה בשלוש שעות ושתיים עשרה וחצי דקות, זמן סביר אבל לא מצוין. מרשים אך לא יוצא דופן. מכובד.

אני יודע מה אני צריך לעשות, כמובן, כדי להשתפר. שנת הלימודים התחילה, ואיתה השגרה המבורכת של ריצה לעבודה וחזרה, צורת האימון המועדפת עלי. אתמול בלילה בחנתי את יומן האימונים שלי מלפני שנתיים כדי לראות מה עשיתי נכון אז, ואחר כך נרשמתי למרתון תל אביב, בעוד מאה עשרים וכמה ימים. יש לי קצת יותר מארבעה חודשים, זמן מספיק. 

כמעט חמש שנים עברו מאז שחזרתי לרוץ. אני יודע את זה בגלל הקשר הברור למות אבי, שאת יום השנה החמישי לו העברתי שוב באמסטרדם, בריצה הזו. זו לא הייתה ריצה לזכרו אבל הוא היה נוכח בה, איתי ואצלי. אני חושב שהיה גאה בי ושהיה מבין שכך אני קושר בין היעדרו לחיי. רק חמש שנים. זה עוד טרי, וכמו שעם האבל יש לי עוד דרך לעבור כך גם עם הריצה, צעד צעד ויהיה בסדר.

עכשיו, יומיים אחרי המרתון, וכאבי השרירים המוכרים בנקודת השיא שלהם, יותר קל לרדת הפוך במדרגות. כמה ימים לא ארוץ ואז אתחיל מחדש.

אפריל 2016

הזכות לתנועה

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר, התאמנתי לקראת מרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. כרגיל, הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין. זו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא ממאמץ יתר. דווקא זה איפשר לי להרפות מהאתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

חזרתי לצלוע בריצה איטית לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה חצי המרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בו היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה כאבה מאוד. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט, אליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת אל-מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב-48. אותן הריסות פונו בשנות ה-70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, גם בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור בו אני גר אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. חשבתי שאצליח לעמוד בריצה. 

בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור פרובוקציות. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. בית לחם היא עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה, דחוסה, יפה וחיה מאוד. הכל היה מאוד מבולגן ומאוד מסודר. בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים, שלא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול לאוריינט׳ של סבי סביהם, אותו מסע למזרח שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילתה, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

אבל הריצה היא לא רק עניין של זרים ותיירים אלא, בעיקר, אירוע ספורט עממי, פנים פלסטיני. משתתפים בו המון צעירים, חלקם ממש לא מאומנים כראוי, אבל נלהבין ובטוחים שיראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות. לרגעים ארוכים בזמן הריצה ישראל, החיילים והמתנחלים כאילו לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

הריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה הפליטים אל-עיאדה, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. יש טיפוס תלול עד נקודת הסיבוב וירידה בדרך חזרה.

בירידה הזו הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת יותר מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים את הריצה. הארגון היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה לא ממתכת אלא עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה בו תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי להתקדם. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. הרי גם השתתפותי במרוץ  הזה היא ׳מסע לאוריינט׳, לא שונה מזה בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה הפלסטינית לעצמאות. אבל, כמוהם, אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד ושמח שהשתתפתי בה. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

אפריל 2017

אמריקה

היום השני אחרי ריצת מרתון הוא זמן שיא כאבי השרירים. קשיי קימה מהכיסא, הליכת ברווז מגוחכת ברחוב, התכופפות קשה, כמעט בלתי אפשרית, כדי להרים משהו מהרצפה. מכאן זה רק ישתפר, עד שבעוד ימים ספורים כבר לא ישאר סימן, רק עייפות קהה והצטננות קלה. בעוד פחות משבוע כבר אוכל לחזור לרוץ, לאט ומעט בהתחלה ומהר יותר אחר כך. אז אתחיל לתכנן, לקוות, לפנטז, על המירוצים הבאים בהם אשתתף, בזמן שנותר לי כאן, באמריקה, ואחר כך, כשאשוב לישראל. הריצה בה השתתפתי שלשום, מרתון בוסטון, תהפוך לחלק מרצף של ריצות בעברי, המרתון העשירי ברשימה שאני מאמין שתתארך עוד.

כרגיל כמעט, כמו בשלושת המרתונים הקודמים לזה, לא הצלחתי לעמוד בזמן המטרה שקבעתי לעצמי. נכשלתי, והסיבות לכך ברורות, חלקן היו בשליטתי ולכן ניתנות לתיקון וחלקן קשורות בתנאי הריצה הקשים ובמזג האוויר החם. זה לא היה היום שלי, אבל אין מה לעשות. אסיק מסקנות ואנסה לישמן, למרות שאיני בטוח שאצליח, מאחר ורוב המסקנות הללו הם דברים שכבר ידעתי, שהיו ברורים לי לחלוטין ובכל זאת לא ביצעתי. איני מכה על חטא אלא מודה בעובדות, לא היו בי השנה רצון או יכולת להתמסר כולי לריצה. זה היה תחביב ותו לא, לא חלק מהותי ומרכזי מספיק מהגדרתי העצמית ומאורחות חיי. לא נורא, יש מקום גם לרצים כמוני, בעלי פוטנציאל שאינו מגיע למיצוי, והריצה מייצרת לי לא רק אתגרים להיכשל בהם אלא גם שפע של חוויות אחרות, שמעשירות את עולמי ומרחיבות אותו. מרתון בוסטון הוא אחת החוויות האלו, והוא היה יוצא דופן, מפעים ומרגש, אירוע הריצה השלם והמיוחד בו השתתפתי עד כה.

מאה עשרים ואחת שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, שמשתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. לאורך כל המסלול יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, ומאות אלפי צופים. לא ראיתי עוד קהל כזה. כולם משתתפים באירוע, נוטלים בו חלק פעיל גם אם אינם רצים בו. איש לא מחמיץ פנים, כולם ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי והקהילתי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. 

היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, בו מטס נמוך של מטוסי אף-16 חולף מעל הרצים מעט לפני הזינוק. ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהשתתפות במרתון היא חלק ממסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

המרתון העשירי שלי בתוך שש שנים. מעניין מה יהיה הבא. אמסטרדם? טבריה? תל אביב? בקרוב, אחרי שהגוף יחלים, אחליט.

פברואר 2018

טייפר

אני בטייפר. זאת מילת ז׳רגון בעולם הריצה והספורט, שמשמשת לתיאור הורדת עומס והתכוונות לקראת תחרות מטרה. ואכן יש לי כזו בעוד מספר ימים, מרתון תל אביב, בהצלחה שיהיה.

הטייפר אינו רק זמן מנוחה, אלא תקופה מסובכת בה הגוף והנפש חושפים קשיים שבזמן האינטנסיבי הקודם, שיא תקופת האימונים, לא היו ברורים. זה זמן של פקפוק עצמי וחוסר בטחון.

לא צפויה לי ריצה מזהירה במיוחד. יש לי כבר לא מעט נסיון, ואני יכול להעריך את גבולות היכולת הנוכחית שלי. לא יהיה שיא אישי או משהו, אשיג תוצאה שנחשבת טובה אבל לא מעולה, כרגיל, בהתאם לתהליך ההכנה שביצעתי. זה אחד הדברים הנחמדים בהשתתפות במירוצים. התוצאה משקפת ומגלמת, באופן מספרי ברור, תהליך ארוך וגם יכולת עדכנית. אני רץ מהיר יחסית, אבל לא מוביל. בסדר לי עם זה.

לקראת המרתון הזה רצתי לא מעט, אבל לא התאמנתי מספיק. יש הבדל ברור בין שני המושגים. בחודש האחרון רצתי כ-50 פעמים, סך הכל של כמעט 450 קילומטר, אבל הרוב הגדול של הריצות היו קצרות יחסית, עם תרמיל, לעבודה וממנה, ורק ארבע או חמש מהן היו ארוכות, כאימון למרתון המתקרב. בוודאי שיכולתי להתאמן יותר, אם זה היה חשוב לי מספיק. לפני כמה חודשים, כאשר דמיינתי ותכננתי את תהליך ההכנה, חשבתי שאצליח לעמוד בכך. בסוף לא עשיתי זאת. דברים אחרים בחיי היו חשובים לי יותר. זאת לא הייתה התפשרות אלא בחירה, הבנה שבמציאות חיי ובסדר העדיפויות הנוכחי שלי משפחתי ועבודתי קודמים לריצה בכל.

ריצה לעבודה. את זה אני עושה כבר למעלה משש שנים. בשנה שהייתי בארצות הברית לא עבדתי, ולכן לא היה לי לאן לרוץ, והייתי יוצא לריצות אימון במקום. זה היה כיף אבל לא לגמרי בשבילי. השנה חזרתי לזה בשמחה. כמעט בכל מזג אוויר, כמעט לכל מקום, הרגליים שלי הם אמצעי התחבורה העיקרי שלי, ובסך הכל זה כיף גדול.

וגם לא מאוד מסובך, בעצם. רוב הדברים שאנשים תוהים לגביהם, איך אתה מסתדר, מקלחת, בגדים, גשם, לסחוב דברים, הם לא בעיות כל כך גדולות, לפחות עבורי. מצאתי פתרונות. אני מעדיף להתמודד ולהשלים עם הקשיים הללו במקום להשתמש בכל צורת תחבורה אחרת.

לפני שהתחלתי לרוץ הייתי רוכב אופניים. זה היה חלק מזהותי וסגנון חיי. הייתי רוכב עירוני אגרסיבי, שנאבק ושורד על הכביש מול האויב הרשע והגדול, המכוניות. חשבתי, אז, שרכיבה על אופניים בוודאי הופכת אותך למודע יותר לסביבתך, ושזו לא רק בחירה באמצעי תחבורה, אלא בעלת משמעויות מוסריות. האמנתי שהפגיעות שלך כרוכב משנה אותך לטובה. כמובן שטעיתי, ודמיינתי שתהליך פרטי שעברתי נכון גם לאחרים. לא היו אז הרבה רוכבים, והיה קל לחשוב על עצמי כיוצא דופן. לא הייתה כמות של רוכבי מדרכות כמו היום, לא היו אופניים חשמליים.

מעציב ומפחיד אותי שמדרכות תל אביב היום מסוכנות יותר מהכבישים של אז. אני מקפיד לא להשתמש במסלולי אופניים כשאני רץ, ובכל זאת מוצא את עצמי, כמעט בכל ריצה, מאוים על ידי רוכבים ורוכבות שלא מכבדים את זכויותי ומתעלמים מהחוק ומהסכנה שהם מהווים. איני מסוגל להבין את היהירות הזו. כדי להתמודד ולהרתיע אותם סיגלתי לעצמי תנועות מאיימות וברורות, הנפת היד לפנים כאשר אופניים מתקרבים, להגן מפגיעה אפשרית אבל גם לסמן שאני מוכן לקרב. אני צועק כשצריך, אפילו מקלל לעיתים. אין לי רצון לריב אלא רק לשרוד, ובשביל זה צריך שיראו אותך וצריך להיות מפחיד. הבריונות של רוכבי האופניים בעיקר מעציבה אותי, כי רובם אפילו לא מודעים אליה, ומכיוון שהיא משקפת קלקול תרבותי בסיסי ומתפשט. רוכב שחושב שהולך רגל נחות לו, ושעליו לפנות לו את הדרך או להסתכן בפגיעה, הוא אדם פגום, ויש המונים כאלה.

אני חושב שריצה לעבודה תהיה תופעה רחבה. אני שם לב שיש יותר רצים לעבודה עכשיו מאשר היו כשהתחלתי, וזה מזכיר לי את ראשית ימי כרוכב עירוני. עם זאת, ברור לי שככל שזה יהפוך לפופולארי, מי שירוץ לעבודה יהיה דומה מאוד למי שרוכב על המדרכות, שדומה מאוד למי שנוהג במכוניות. מבאס קצת, אבל ככה זה. 

סגנון החיים שלי הוא לא רק הריצה, והיא לא רק משפיעה עליו אלא גם מושפעת ממנו. הריצה לעבודה עזרה לי מאוד, במהלך השנה הזאת, שמתגלה כקשה ומסובכת. היא מחייבת ועוזרת לי לחוות את הרחוב, ואת המרחב בו אני רץ, מביתי אל העבודה, במלואו. זה מעניין. 

התקופה האחרונה הייתה מאתגרת מאוד, מייאשת ועצובה בבית הספר בו אני עובד. הריצה אפשרה לי הפוגה, זמן מחשבה ושיכחה. היא הצילה אותי, שוב. אז לא תהיה לי תוצאה מעולה במרתון תל אביב. למי איכפת. 

אני רוצה להמשיך לרוץ רגיל, אני צריך את הריצה איתי עכשיו. הטייפר הזה, שהגוף אולי זקוק לו, מאיים עלי. שייגמר כבר.

בסופו מצפה מרתון תל אביב. הוא יהיה ויעבור. שבוע יכאבו לי הרגליים ואחר כך אתאושש.

אפריל 2019

בוסטון, תל אביב, בית לחם

מחר חוגגת העיר בוסטון את יום המרתון, אחד מאירועי הריצה המרהיבים והאמריקאים ביותר. לרגל זאת מספר הניו יורק טיימס בכתבה יפה על שרה סלרס, החובבנית שזכתה בשנה שעברה במקום השני, בעת שעבדה כאחות מרדימה במשרה מלאה. אף אחד לא שמע עליה לפני המירוץ ההוא, אבל היא עמדה בתנאי מזג אוויר קשים, שכללו הפעם קור ורוח, והכשילו את כל מתחרויתיה המקצועניות. היא רצה טוב וקשוח, והייתה הגיבורה הלא צפויה, ייצוג מושלם של נחישות אמריקאית.

השנה היא כבר ספורטאית חסות של חברות ספורט שונות, אבל עדיין שומרת על עבודתה כאחות מרדימה, המסייעת לבעלה, כירורג בבית חולים אוניברסטיאי בטוסון, אריזונה. היא רצה 190 ק״מ בשבוע, לפני ואחרי המשמרות, ועובדת 30 שעות שבועיות. זה מעורר השראה אבל גם קצת מפחיד. הכתבה הנוכחית לא מזכירה את זה, אבל במקום אחר קראתי על האמונה המורמונית החזקה שלה. אני חושד במורמונים האלה. בימי הקולג׳ הייתה רצה מעולה, אבל הפרעות אכילה ואימון יתר אילצו אותה לפרוש. כעת זה הקמבק שלה. מעניין מה יהיה.

גם השנה יהיה מזג אוויר גשום. לוח ההזנקות שונה כדי שהרצים האיטיים לא יאלצו להמתין זמן ארוך מדי בקור לפני שיזנקו. אבל מנהל המרוץ הכריז שביטול הארוע לעולם לא היה אופציה. הרי גם תהליך האימון למרתון, במיוחד בחורף של ניו-אינגלנד, הוא התמודדות מתמדת וקשה עם מזג האוויר. הוא דורש התמדה, קשיחות וכח סבל. מעריכים את הדברים האלה בבוסטון. זאת הריצה של העיר, מסורת בת 122 שנים, שקודשה בדם הנפגעים באירועי הטרור של שנת 2013. העיר מחבקת אותה. לעיתון המקומי, ה-׳בוסטון גלוב׳, המהווה סמל עירוני ושאת פעילותו מתאר הסרט ׳ספוטלייט׳, יש מדור שלם המוקדש למרתון, מכל כיוון וזווית. שבוע אחרי המרתון מצורף אליו מוסף עם שמות כל הרצים. יש גם דברים מאוד יפים באמריקה.

לפני שנתיים השתתפתי בריצה הזאת, שמי היה מאלה שהופיעו באותו מוסף, באותיות קטנות. זו לא הייתה ריצה מוצלחת עבורי. התרסקתי. עברתי להליכה. סיימתי בזמן מאכזב. מרתון תל אביב האחרון, שגם בו השתתפתי, היה גרוע אפילו יותר. 

אני בשלב מוזר במערכת היחסים ביני לבין הריצה. השימוש העיקרי שלי בה הוא לצורך התניידות עירונית. אימוני הריצה שלי נבנים סביב הריצות הפרקטיות הללו, עם תרמיל, בכל מזג אוויר, בעיקר דרך הרחובות וחוף הים של תל אביב. הרוב הגדול של הריצות שלי הן לעבודה וממנה, וגופי הסתגל לזה. במהלך חודש ינואר ביקרתי בבית הספר שישה ימים בשבוע, כך שיצא לי לרוץ 13 ריצות שבועיות, שמהן רק אחת היא ריצת אימון, ללא תרמיל. זה היה מתיש אבל גם מתגמל, מחדד את תחושת התנועה, הופך את הריצה לטבעית כמו הליכה או ישיבה, אופציה זמינה בכל רגע נתון, כמו להכנס לאוטו או להזמין מונית.

זה לא בהכרח בריא, ולא בהכרח יעיל מבחינה ספורטיבית, בוודאי לא כתוכנית אימונים למרתון. לשלושת השבועות האלה בעבודה, לעומס המתמשך של הריצות הקצרות ולכך שהגוף התרגל אליהן ולקצב האיטי בו אני רץ אותן יש כנראה חלק בכשלון שחוויתי במרתון תל אביב האחרון. 

וגם סתם הייתי טיפש, טעיתי שוב בכל הדברים אותם אני כבר יודע, פתחתי מהר מדי, לא כיבדתי את המשבר שהיה צפוי שיגיע. 

מתישהו, בעלייה המתונה של רחוב אלנבי, נמאס לי מעצמי ומהכל, והחלטתי לא להיאבק. הפסקתי לרוץ, עברתי להליכה, ויתרתי. היו כמה מטרות שקבעתי לעצמי לפני שהתחלתי את המרתון, ואת כולן פספסתי. לרוץ זמן טוב, בטווח שהגדרתי מראש, לא לעבור להליכה. ככה זה. תכנית אימונים לא טובה מספיק ויום רע התלכדו וגרמו לי לדפוק את העסק. 

אני חושב שחוויתי רגע של אובדן אמונה, ושלאופי המסויים של האירוע הזה בתל אביב היה חלק בזה. לא הייתה בו התעלות רוח ולא התמסרות.

בבוקר המוקדם מאוד, כאשר יצאתי מביתי שבגבול יפו לכיוון מתחם הזינוק והסיום בפארק הירקון, נסגרו כבר הכבישים בתוך העיר לתנועת תחבורה ציבורית, כך שנאלצתי לצעוד כמה קילומטרים עד שמצאתי קו בודד שבכל זאת פעל, וכמעט ואיחרתי בגלל זה לזינוק. כנראה שאף אחד לא חשב שרצים שגרים בעיר ירצו להגיע לריצה ולהשתתף בה. המסלול עבר במקומות יפים, אותם אני אוהב ובהם אני רץ דרך קבע, אבל היה מנוכר לסביבתו, עם שפע בזבזני של בקבוקי מים, פועלי פינוי אשפה שחורים שמשרתים את הרצים הלבנים והזחוחים, עומר אדם מושמע בקולי קולות מעמדות עידוד מלאכותיות, חוסר טעם מוחלט. לא היה בזה שום דבר מרומם נפש. גם הדרך חזרה הביתה, ברכבת ישראל העמוסה והבהמית, הייתה חוויה מדכאת ומייאשת. למה זה היה טוב בכלל? איזה בזבוז מיותר.

אבל אני אוהב לרוץ ויודע שרגעי משבר כאלה עוברים. להתגבר עליהם זה אתגר כשלעצמו. המרתון הבא יהיה טוב יותר. 

במרתון פלסטין, לפני מספר שבועות, רצתי שוב את חצי המרחק. השתתפתי באירוע הזה לפני שלוש שנים. הוא החל כיוזמה של מתנדבות ומתנדבים אירופאים, אבל לפני שנתיים הולאם על ידי הועד האולימפי הלאומי של הרשות הפלסטינית, ובשנה שעברה נמנע מאזרחים ישראלים להשתתף בו. השנה הרישום נערך באמצעות אתר בינלאומי חיצוני כך שיכולתי להרשם בקלות. 

הריצה היא במובלעת בית לחם, והזינוק והסיום הם בכיכר כנסיית המולד. המתחם הזה ומסלול הריצה עוטרו בדגלים ובססמאות, ואפילו חולצת הריצה עוצבה בצבעי דגל פלסטין. אבל נראה היה שזו בעיקר רטוריקה לאומית, ושנזהרים מפני ביטוי מוגזם שלה בכדי לא לסכן את עצם קיום האירוע. הקורבנות הפלסטינית נראית בעיקר כאמצעי קידום מכירות של האירוע התיירותי, שהביא אליו רצים זרים לא מעטים ובכך יצר פרנסה. נראה גם שהקשר לאומי הוא הכרחי כדי לקיים אירוע פנאי פנים פלסטיני. הגרפיטי על חומת ההפרדה הנוראית, לידה עובר המסלול, הוא גם מחאה אמיתית נגד חוסר צדק וגם אטרקציה המאפשרת פרנסה בעיר העולם השלישי המוכה הזו. השער בצורת המפתח, דרכו נכנסנו למחנה הפליטים אל-עאידה, הוא תפאורה שמייצגת פנטזיות שברור שלא יתגשמו של שיבה לעבר שכבר לא קיים. 

נקודת הסיבוב במסלול היא במחסום הדרומי בכניסה לבית לחם, מקום בו נורה ונהרג, רק יומיים לפני כן, צעיר פלסטיני שלא סיכן איש. זה לא נתפס, עברנו בדיוק שם, איפה שמת, ולא היה לזה זכר. אחד מהמתנדבים הרבים והאדיבים שחילקו מים ליד מחנה הפליטים דהיישה היה נער שנורה ונהרג ימים אחר כך, בלי שסיכן איש. אבל בריצה עצמה העבר והעתיד, האלימות והמוות, לא היו נוכחים באמת ונראו רחוקים נורא. זו הייתה בועה, הפוגה והזדמנות כלכלית לפלסטינים, אטרקציה לתיירים.

אני הייתי אחד מתיירי הריצה הרבים. נבלעתי בהמון. נראה היה שעצם קיום הריצה, נשים וגברים יחד, פסטיבל ספורט עממי שנחוג במקום עני ואלים, בחסות משטר דורסני, הוא הישג. הגעתי לבית לחם באוטובוס, ובמושב שמאחורי שוחחו בינהם פועלים ששבו מעבודתם על קשיי התנועה שיגרום. הם קיטרו אבל לא כעסו, ובוודאי שלא הפגינו את הבוז לרצים בו נתקלתי פעמים רבות מישראלים שתוכניותיהם השתבשו בעקבות אירוע ריצה. 

הריצה מלמדת אותי דברים. גם על הגוף שלי, על רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו, וגם על המרחב בו אני נע. בוסטון, תל אביב, בית לחם. בשנתיים האחרונות רצתי בשלוש הערים האלה. הן חלק מעולמי. 

אני אוהב לרוץ, אבל מגבש לעצמי מסלול אישי בתוך זה, שבו תוצאות מעניינות אותי הרבה פחות מאשר החוויות הנצברות במהלך התהליך המוביל אליהן. גם אם לא אגשים את הפוטנציאל שלי בריצה, לא נורא, יש דברים שחשובים לי יותר. אגשים את חלקו. אהנה מהדרך. אעריך ואעקוב אחרי ספורטאים וספורטאיות שדוחקים את גבולותיהם ואחווה זאת באמצעותם. אעקוב אחרי שרה סלרס במרתון בוסטון, אקווה שלכל הרצים והרצות תהיה חוויה טובה ומשמעותית.

נובמבר 2019

מתחיל שוב

אני חוזר לכושר, מעלה את כמות ואורך הריצות השבועיות שלי. אשתדל להגיע מוכן למרתון תל אביב הקרוב, בעוד קצת יותר מארבעה חודשים. כושר הריצה בו אני נמצא כעת יקבע כיצד אצליח להתמודד עם העומס בשלבי האימון המתקדמים יותר. מעניין אותי איך זה ילך. אני יודע שיש לי פוטנציאל לא ממומש כרץ, שעלי לנצל את זה שגופי במצב טוב, ושכמעט לא מרגישים שהוא מזדקן. אני מעורב אבל גם עד פאסיבי לתהליכי השינוי המנוגדים הללו, מצד אחד התחזקות ורכישת יכולות, ומצד שני התדרדרות איטית ובלתי נמנעת. יש לי כבוד לשניהם. ההתבגרות מביאה איתה גם נסיון ושלווה. יש אתגרים שכבר אין לי שום יכולת לעמוד בהם, אבל במקום לקנא ולהתאבל אני מאושר מכך שאיני צריך לחוות את התסכול שבכשלון. כבר לא אהיה ספורטאי תחרותי ברמה גבוהה. לא נורא. אבל ארוץ, הנה, אני רץ עכשיו.

הגוף מתרגל שוב לעשות את שאני מורה לו, להוביל אותי אל העבודה בבוקר וחזרה ממנה אחר הצהריים, לצאת לספק טיולי ריצה, ספק אימונים, לחוות את העיר, על רחובותיה ומדרכותיה, את מזג האוויר המשתנה, קרירות הסתיו המלטפת והמנחמת שמופיעה פתאום במשב רוח המגיע מהים או בכניסה לצל בניין, זוויות השמש המתנמכת, הצבעים שחוזרים להיות רוויים ומגוונים עם תום הקיץ הארוך. העיר נועדה להיחוות בריצה, זה מוציא ממנה את הטוב שבה. כרץ עירוני אני יצור ביניים, חווה את סביבתו ללא חיץ תוך כדי תנועה, נוכח ברחוב ומשתתף בחיים בו אבל עוד רגע לא שם, חולף ועובר. כשאני רץ טוב, גופי כמו מרחף, קל צעד, מתמזג בחיים שמסביבי, והכל חלק מאוד, זורם. ריצה טובה דומה למדיטציה, הגוף משתלט על המחשבה ובכך משחרר אותה, אתה נוכח מאוד ברגע אבל לא בשליטה מלאה בו. התנועה המתמדת מייצרת שקט פנימי, קצב מתגלגל של צעדים, מראות, תחושות ומחשבות. 

המחשבות הכי טובות באות בריצה, ולמרות שאין דרך לאחוז בהן בכל זאת משהו נשאר איתך. לפני יום עבודה אני מתכנן את שאעשה, מסיק מסקנות ומהרהר על יום האתמול, מגלה כיצד המסלול המוכר והקבוע, שמאות פעמים כבר רצתי בו, בכל זאת שונה בכל פעם. בדרכי הביתה אני מעבד ושוכח, נח. אל ריצות אימון ארוכות אני לוקח איתי לפעמים שאלות או הרהורים, ולעיתים הן פשוט הפסקה, זמן מותרות, משוחרר ממטלות.  

חמישים קילומטרים בשבוע יהפכו בחודשים הבאים לשבעים, תשעים ויותר. אני כבר מכיר את התהליך הזה ומצפה לו. גבר, כמעט בן חמישים, רץ חובב למרחקים ארוכים.

נובמבר 2019

הביתה דרך הים

בדרך מהעבודה הביתה אני יכול לבחור, האם לחזור בנתיב הקצר ביותר, חמישה וחצי קילומטר בערך, חצייה של העיר דרך שיא הבלגן שלה, יגאל אלון, רחוב המסגר ודרך פתח תקווה, או להאריך את המסלול. עכשיו, כאשר אני מתאמן לקראת המרתון, אני מגדיל את המרחק בקפיצות קטנות. העיר מאפשרת את זה.

בימי רביעי אני חוזר הביתה דרך אזור הבורסה ברמת-גן, פארק הירקון וקו החוף המוביל ליפו. זה מסלול נחמד מכיוון שרובו הגדול רצוף ומופרד ממכוניות. למרות שאני אוהב ריצה עירונית, על מדרכות, בין צמתים, כשצריך לדלג על פני מכשולים ולהיזהר נורא, זה גם די כיף כשיש תשתית מותאמת לריצה. לא צריך הרבה, רק שביל או נתיב פנוי ורציף. מהרגע בו אני נכנס לפארק הירקון הריצה מקבלת אופי של אימון ׳אמיתי׳. אני אמנם חגור תרמיל גב אבל פרט לכך אין שום הבדל ביני לבין רצים ורצות אחרים שמשתמשים במסלולים האלו.

הטיילת ושבילי פארק הירקון הם האצטדיון הפתוח של העיר. הם מאפשרים ריצה רצופה של למעלה מעשרים קילומטרים, שניתן כמובן להגדיל על ידי יצירת לולאות או חזרה על מקטעים. ולמרות שיש חלקים בעייתיים במסלול הזה, המזמנים חיכוכים עם ילדי זין ותיירי קקה על קורקינטים, הוא בסך הכל בטוח ונעים.

כיף לרוץ על שביל לצד נחל. זה לא נהר הצ׳ארלס לידו רצתי כשהיינו בקיימברידג׳, אבל הוא יפה בדרכו הפרובינציאלית. באזור שבע תחנות יש תנים, ובשעות אחר הצהריים זוגות יוצאים להליכה ואחרים עושים פיקניקים בסוף יום עבודה. חבורת נערים מצלמים את עצמם עושים פוזות ליד גדת הנחל.

החורף מתעכב השנה מאוד, אבל אתמול נשבה רוח קרירה, מפתיעה. אנשים התכרבלו בתוך הבגדים הקלים מדי אתם יצאו מהבית. על הגשר, בפניה לנמל תל אביב, הצללים היו נמוכים והים געש. רסיסי גלים שהתנפצו והרטיבו את טיילת הנמל הצטברו על משקפי. הרוח באה מצפון מערב, ודרכי הביתה הייתה מולה. אני אוהב לרוץ נגד הרוח כל עוד היא לא חזקה מדי, והרוח של אתמול הייתה מצויינת, עקבית ויבשה, מייצרת התנגדות לריצה אבל לא בולמת אותה לגמרי.

אתה בתוך העולם כשאתה רץ, מרגיש אותו ומתאים את עצמך אליו. זה הגוף שלך, שם, בחוץ, זז, מתנועע, ללא כל מכשיר מתווך. רק אתה שולט בו. הגוף הזה מוביל אותי הביתה. תוך כדי הריצה יש לי זמן להרגע אחרי העבודה, לחשוב על דברים, להרהר. הרבה פעמים אני שר לעצמי, מזמזם, נהנה מהדרך. אני משתדל להיות נחמד לאנשים שעל פניהם אני עובר, ולצוד רגעים מגניבים לאורך המסלול. הבעת הפנים של מישהו שחובט במטקה. קוי קצף הגלים המתקרבים אל החוף. תינוק מרים ראש מתוך עגלת שכיבה.

לעיתים אני כועס ורב עם רוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים שמפרים את האיזון העדין שהופך את המרחב הזה לכיפי. אני לא גאה בזה אבל מתקשה שלא להגיב. זה מעצבן אותי נורא. המזל הוא ששנייה אחר כך, כאשר אני ממשיך הלאה, הכל נשכח. למי איכפת בכלל מכל אלה? הם לא פגעו בי ואני לא בהם. אני תמים, או אולי סלחן כלפי עצמי, ותופס את העימותים הללו כמעין חובה אזרחית שעלי למלא, מטלה, שאם אתמיד בה אולי תהיה לה השפעה טובה על המרחב הציבורי.

ארבעה עשר קילומטר רצתי אתמול, בדרך הביתה, ובתוספת השישה של הבוקר קצת יותר מעשרים במשך היום. בין יפו לגבעתיים מובילות אין ספור דרכים, ולמרות שכבר עברתי כמעט בכולן בכל פעם הן חדשות. אי אפשר לדעת מה אראה הפעם. העיר משתנה כל הזמן, חיה, עובדת, נהרסת ונבנית, ואני חולף דרכה שוב ושוב, כמו מרחף דרך החוויות שהיא מעניקה לי. אני חש בר מזל. שרק ימשך ככה.

דצמבר 2019

יום לפני סערה

מספיק יום בו איני רץ כדי שזה ירגיש מוזר שוב. למה בכלל לזוז, כל כך יותר פשוט לא לצאת, לוותר על זה. 

המנהג שלי, לרוץ למקומות, פותר חלק גדול מההתלבטות הזאת. ברוב הבקרים אני יוצא מהבית כי אחרת לא אגיע לעבודה, ואני רץ לשם כי זו הדרך הטובה ביותר עבורי לעשות את זה. אני יודע, מנסיון, שזה יהיה בסדר, שכמעט בוודאות לא אצטער על שרצתי במקום לנסוע באוטובוס, או חלילה, במכונית. 

אבל עכשיו, המרחק אותו אני רץ עולה כל שבוע, כהכנה למרתון. עכשיו לא מספיק רק לרוץ למקומות. אני רוצה לרוץ מרתון טוב, אני מרגיש שאני יכול לרוץ מרתון טוב. אבל בשביל זה צריך להתאמן, אין ברירה, צריך לקחת את עניין הריצה הזה ברצינות.

יש לי גוף חזק ועמיד, אבל איני מהיר במיוחד. ככה זה, אני חמור, לא סוס מרוץ. הדהרה שלי, אפילו במיטבה, היא גם קצת דישדוש. אבל התנועה עצמה טבעית לי, עד כדי כך שנראה שהיא חלק ממי שאני. חמור נועד להליכה ולריצה איטית, כמוני. בריצות אימון כאלה, ביום סגרירי, אביך וקר, לפני סערה, אני נזכר בזה שוב, מעט אחרי שהגוף עצמו נזכר שהוא יודע איך לזוז. וקצת אחר כך אני מפסיק לחשוב על הריצה ומתחיל פשוט לחוות אותה. 

ריצות האימון האלו הן מצרך מותרות, זמן פנאי איכותי. אני מסוגל להרשות אותן לעצמי וזה גורם לי להרגיש בר מזל. שעה וחצי, שעתיים, וביום של ריצה ארוכה אפילו שלוש שעות, מנותקות ממטרה. זה בזבוז מוחלט של זמן ואנרגיה, שאני היוזם והאחראי היחיד לו. אני משתדל לזכור שזו אינה מטלה אלא בחירה, ושהריצה, כל ריצה, גם ברגעים קשים שלה, מעניקה לי חוויות שלא הייתי מסוגל לקבל בשום דרך אחרת. הריצה משנה את גופי, ואני חושב שבכך משנה גם אותי. זה מהותו של תהליך האימון. 

ריצה ארוכה טובה היא גם טיול, מסע מעגלי קצר, מהבית, דרך רחובות העיר וסביבותיה, וחזרה הביתה. הקצב נינוח, מאפשר לי מצד אחד לחוות את החוץ במלואו ומצד שני לא להתעכב במקום אחד. קדימה, קדימה, רגע אני פה ואחריו כבר במקום אחר, לא צריך להיות מאוד מהיר, רק להתמיד, לתת לתנועה לגלגל את עצמה, צעד אחר צעד. הרוח יכולה לשאת אותך קדימה או להיות מין קפיץ אותו אתה מנסה לדחוס. המושג הערטילאי הזה, מזג אוויר, מתורגם לתחושות גופניות. רצתי כבר בקור שבו אדי הנשימה קופאים על הזקן ובחום ולחות שבהם הגרביים ספוגות זיעה. איני מפחד ממזג האוויר אלא מתענג על אתגר ההתמודדות איתו. 

אני רץ דרך מקומות מוכרים פחות בעיר, שוליים. השכונות האלה, עם בתי המגורים נטולי ההוד, הגינות הנסתרות, הפארקים, החנויות המקומיות, בתי הספר ובתי הכנסת, הם רוב רובה של תל אביב. יש בהן עבר שמשתקף בתוכנית הרחובות ובשרידים שצריך לדעת לחפש, והן נמצאות, כמו כל המקום הזה, בתהליך שינוי דרמטי, שאין לדעת לאן יוביל. כוחות סותרים פועלים בשולי העיר, הרצון להידמות למרכז והרתיעה מכך, גאוות היותך בשוליים מול הבושה על זה שאתה שם. הקונפליקט הפנימי הזה מגוחך ומרהיב, כי הכל כל כך קרוב בעצם. שלוש דקות ריצה ואתה ברחוב ובשכונה אחרת, עשר דקות ואתה בלב העיר. והנה, גם שם הכל שוליים, כי הרי אין מרכז אמיתי, רק חלום עליו, דמיונות של עיר גדולה בתוך מרחב פרובינציאלי, מצומצם ודחוס. 

אהיה בן חמישים בשנה הבאה. לפני עשור עוד הייתי מעשן כבד, שתיין, שלא מסוגל לרוץ יותר מדקות ספורות בלי כאבי ברכיים ואובדן נשימה. סרטן הריאות שהרג את אבא שלי הציל אותי. אני אדם אחר עכשיו, לא שונה מאוד במהותי אבל בכל זאת, טוב יותר, ולריצה יש בכך חלק חשוב. היא עזרה לי להתמיד בהפסקת העישון, להתאבל ולהתמודד עם המוות המיותר שלו ועם רצון ההרס העצמי שלי. הריצה שמרה עלי ושינתה אותי. החמור התקוע שהייתי אז, עקשן וממורמר, למד להתנועע, ובכך השתחררתי לא רק מהרגלים רעים אלא גם ממשא כבד של תסכול. 

בהתחלה רצתי מתוך סבל וכאב, אבל למדתי לוותר על זה. יותר כיף להינות, מסתבר, וקשיים רגעיים אינם סותרים זאת, להפך, הם רק הופכים את ההנאה לעמוקה יותר. למדתי לכבד את מגבלות גופי, לדעת מתי להרפות ולתת לו לנוח, לאהוב אותו כפי שהוא, פגום אבל שלי. בכך, למדתי גם לאהוב את עצמי. מזל, יותר טוב ככה. 

הגשם ישטוף עוד מעט את האובך. האוויר יחזור להיות צלול. גם מחר ארוץ, בין ובתוך שלוליות, ואנשים כלואים במכוניות ינעצו בי מבטים מלאי רחמים. אבל אני זה שמרחם עליהם. הם תקועים, אני זז, הם יושבים ואני רץ. הם מפחדים מהחוץ ומגנים על עצמם מפניו ואני חולף בו, אדון לעצמי. 

ובסוף הריצה אשוב הביתה, והכל יראה כאילו לא התרחש בעצם. אשכח מכל המחשבות וההרהורים שעברו בראשי, מהרגעים, מהמראות ומהאנשים שראיתי. רק הגוף יזכור משהו, ויהפוך את הקילומטרים האלו לעוד שלב בתהליך האימון וההכנה לאתגרים שעוד יבואו. כמעט כל יום ככה. אף פעם לא מצטערים על זה.

פברואר 2020

הקילומטרים הקשים

מרתון תל אביב מתקרב, וכמו כמעט תמיד אני מגיע אליו לא מוכן. שפעת מעצבנת, קשה, השביתה אותי מאימונים ופגעה בכושרי. כשאני סוקר את גרף המעקב באפליקציית הריצה שהשתמשתי בה בקנאות בחודשים האחרונים ניתן לראות כיצד העמודות מטפסות בקצב יפה משבוע לשבוע, איך בניתי את הגוף ואת הסיבולת למרחק ולמאמץ בצורה של אלכסון מטפס בקצב קבוע, כמו שצריך, ופתאום באה המחלה הזאת והכל התחרבש. נסיגה במקום התקדמות, עוד החמצה של הזדמנות. צריך להשלים עם זה. 

זאת ריצה לא פשוטה, מרתון תל אביב הזה, עם מסלול שיוצר אתגרים גופניים ומנטליים. ביום שבת, פחות משבועיים לפני שארוץ שם כאחד המשתתפים, יצאתי לרוץ לבד את החלק הקשה ביותר בו, בתקווה שזה יעשה את ההתמודדות לקלה יותר. רציתי להיזכר ולהזכיר לעצמי ממה עלי להיזהר, מאחר ובמצב הכושר הנוכחי שלי כל דבר יכול לעזור. 

מקום המפגש הקבוע שלי עם משפחתי הוא בערך בחצי הדרך, ליד כיכר השעון. ׳האיש הזה שרץ, זה אבא שלי׳, אמרה בתי בגאווה בשנה שעברה, לכל מי שרצה לשמוע. אני מרגיש ויודע שגם אהובתי גאה בי, וזה עושה לי טוב. וכיף לי שהן באות מהבית, מרחק עשר דקות הליכה, ושכל החצי הראשון של המרתון הוא בעצם מסע לכיוונן. 

ההתחלה של כל מרתון בו השתתפתי משקרת. תקופת המנוחה והחידוד שלפניו, ההתרגשות, ויותר מכל, היוהרה, מביאים לכך שקצב הפתיחה נוטה להיות מהיר מדי. בתחילת הריצה הכל קל, ואתה רוכב על רגליך שרק רוצות לשעוט קדימה. הסכנה היא שפתאום, מוקדם מדי, זה הופך לקשה. אני כבר מכיר את זה, אבל נופל למלכודת הזאת שוב ושוב. 

את המחיר על פתיחה מהירה מדי משלמים בחצי השני של הריצה, כשהרגליים עייפות והשרירים מרוקנים. אז עליות וגבעות קטנות מרגישות כמו הרים והרגליים הופכות כבדות. במרתון תל אביב העליה ברחוב אלנבי, מהים ועד ביאליק, מייאשת אותי בכל פעם מחדש. כאשר המסלול חוזר דרכה זו ירידה שמאבנת את שרירי הירך. הריצה, אחר כך, היא דשדוש כואב, שיגמר כבר, ומה הטעם בכלל.

בדרך כלל מתגבר בי בשלב זה משבר אמונה, בעצמי ובכל העניין הזה של הריצה. הניכור שלי מהגוף הדואב והבוגד מצטרף לתחושת ניכור מהרחוב, מהעיר, ומכל האירוע המופרך הזה. מוזיקה רועשת מדי. עוברי אורח שמביטים בך בזלזול. אני, וכל הרצים האחרים, הם הפרעה להתנהלות העיר, מיטרד. מה הטעם בכלל, למה זה טוב. לפעמים אני מפסיק לרוץ ועובר להליכה, מוותר כמעט לגמרי. 

נחיל הרצים שזינק כשעתיים לפני כן כקבוצה אחת דחוסה ליד הלונה-פארק הופך עכשיו לאוסף פרטים שכל אחד מהם מנסה לשרוד לבדו. אנשים עוקפים אותך. אתה עוקף אחרים. מה המשמעות של כל זה. ברחוב דיזינגוף מסלול המרתון עובר במקביל למסלול ריצת עשרת הקילומטרים. אלה שני מקצים שונים בתכלית והמפגש שלהם משעשע. רצי עשרת הקילומטרים נהנים מהחיים, רצי המרתון סובלים. אלה מצטלמים למזכרת ואלה רק רוצים שייגמר. זה כבר כמעט הסוף, ואני מחשב את המרחק שנותר לאחור, משווה אותו למסלולים הקבועים בהם אני רץ בחיי הרגילים. הנה, זה כמו הדרך מהבית לבית הספר, בכל יום ובכל מצב אוכל לעמוד בזה, לא נשאר הרבה.

אימא שלי גרה ליד כיכר רבין, והמפגש האפשרי איתה ועם בן זוגה הוא שאלה פתוחה. האם יהיו שם, בפנייה לרחוב אבן גבירול? במבט מבחוץ אני יכול להבין מדוע הם טורחים לעשות זאת, ומדוע. אמי גאה בי ושמחה בשמחתי מכיוון שהיא יודעת שהעובדה שאצליח לסיים את המרתון המתקרב אינה מובנת מאליה. יותר טוב ככה. 

כן, כפי הנראה אגמור את המרתון המתקרב. אחצה את קו הסיום, אדע שלמרות שהתוצאה שאשיג הייתה יכולה להיות יותר טובה היא עדיין עדות לכך שאעמוד באתגר. הריצה הופכת אותי לבן, אב ואהוב טוב יותר. בעוד פחות משבועיים אחגוג את זה.   

פברואר 2020

תשע שנים מהפעם הראשונה

אתמול בבוקר נסגר אחד הכבישים הראשיים שליד ביתי, וכל איזור פלורנטין נותק מתחבורה ציבורית. ניסיתי לא להילחץ. היה לי מרתון להגיע אליו. לבשתי בגדים של בני אדם מעל בגדי הריצה, הגוף הרגיש טעון. לא רציתי לאחר.

אחרי שאני מבין שהאוטובוס לא יגיע אני עולה על אופניים שיתופיים ורוכב לתחנת הרכבת. הרגליים מתאמצות קצת אבל לא נורא. ההתרגשות מניעה אותי. עוד מעט, פחות משעה, תתחיל הריצה. אשתתף בה. אני גאה בכך. זו הוכחה וסיבה לכך שגופי מסוגל לעמוד בזה. אימנתי והכנתי אותו יפה בחודשים האחרונים. זה לא היה תהליך אימון מושלם, אבל הוא היה טוב כפי שיכולתי.  

רוב מי שנמצא ברכבת הזאת, מי שצועד על לידי הרציף עכשיו, שותה עוד קצת מים, בודק בהליכתו כיצד הגוף מרגיש, עשה תהליך דומה. אי אפשר לרוץ מרתון בלי להתכונן. זו ריצה שגובה מחיר ממי שרוצה לעמוד בה, זמן, מאמץ, שינוי באורח החיים, אבל מעניקה דברים בתמורה. מי שנמצא כאן איתי, מי שאזנק לצידם, יהיו אנשים שהסכימו לתנאי העסקה הזו. אני רואה בהם את שאני חש בעצמי. הריצה היא טובה. 

הריצה מלמדת אותי ענווה. גופי יכול להשתפר רק עד רמה מוגבלת. כעת הוא גם מזדקן. הנה, השנה אני כלול, לראשונה, בקטגוריית גיל שנשמעת בכלל לא מתאימה לי. גבר, בן 50-54, זה אני, מסתבר. כנראה שכבר לא אהיה מהיר כשהייתי לפני כמה שנים, אבל אני במצב יותר טוב משהייתי לפני שנה, ובודאי מזה בו הייתי לפני תשע שנים, בפעם הראשונה בה השתתפתי במרתון הזה. 

חזרתי לרוץ קצת אחרי שאבא שלי מת. אני חושב שידעתי שאעשה זאת כבר תוך כדי המחלה שלו. במהלכה הישלתי מעצמי אוסף של הרגלים שלא הייתי שלם איתם. זה גרם לי להרגיש שאני שולט על חיי בזמן שחייו שלו התקרבו אל קיצם. תהליך האימון שלי למרתון הראשון שרצתי היה כולו תהליך של אבל.

עשר שנים בדיוק מאז שהתגלתה המחלה שלו. שבע שנים וחצי מאז הפכתי אני לאבא. האבהות טובה לי. אני עושה אותה לא רע, טוב ממנו.

ביום רביעי האחרון לקחתי את תמר לריצת מיני מרתון ילדים, מין אירוע מוזר שמשלב אלמנטים שיווקיים עם רצון טוב, ובו חבורת אבות בבגדי ספורט ואמהות נושאות תיקים גדולים רדפו אחרי ילדיהם הלובשים חולצות בוב ספוג, ברחובות המרוצפים אבני מדרך מחליקות של מתחם שרונה המפוחלץ. 

היא רצה יפה, הבת שלי, והמסע לשם ובחזרה באוטובוס היה נחמד. ההתרגשות שלה לקראת הריצה הייתה משמעותית יותר מההשתתפות בה. הריצה עצמה הייתה קצרה נורא, רק מתחיל ותכף נגמר, היא לא רצתה לקחת את המדליה כי חשבה שלא התאמצה מספיק. 

האם עשתה זאת כדי לרצות אותי, כדי שאחשוב שהיא ילדה טובה?

*

הייתה ריצה טובה בסך הכל, לא התרסקות כמו בשנה שעברה ולא התעלות יוצאת דופן. הייתי מסוגל ליותר, כמובן, אבל תמיד זה כך. 

פגשתי את אהובתי ובתי פעמיים, בדרך הלוך וחזור, בכיכר השעון, ליד הבית. זה היה כיף גדול. אני חושב שהיא תזכור לטובה את הפעמים שבהם באה לעודד את אבא. 

האירוע הזה מוזר. הוא מייצר כל כך הרבה טינופת ובלגן, תוקע עיר שלמה בשם איזה דימוי של מסיבת כושר צעקנית. אני, כמשתתף בו, שותף לכל הטעם הרע הזה שמשתולל ברחובות, אבל לא מרגיש אשמה. עשיתי כבר דברים גרועים יותר.

מתחם סיום המרתון נפרד ופנימי, והיציאה ממנו היא לתוך אירוע ריצה עממי והמוני, סותר בקצב שלו את זה של הגוף המותש. אחרי הריצה הארוכה שרירי הרגליים מאובנים, הצעדים עציים. אבל זה הופך קצת קל יותר, מפעם לפעם, אולי כי אני יודע למה לצפות. הכאבים הם חלק מהעניין, הם עדות לנזק שנגרם לשרירים, שאחריו יבנו מחדש, חזקים יותר. ככה זה להתאמן, לרוץ, לחיות. שמירה על איזון בין נזק לתיקון, לא קו רציף אלא תנודות. אני אוהב את זה, זה מתאים לי.

אחרי הריצה, בדרך הביתה, דרך הרכבת הדחוסה ופקקי התנועה הבלתי אפשריים, אני נושא את המדליה בגאון על חזי. לא איכפת לי ממנה אחר כך, והיא הופכת לעוד אחת באוסף ששייך לבתי, אבל את הטקס הזה, ללבוש אותה ביום המירוץ, אני אוהב.

הריצה עושה לי טוב. אני קצת מתבייש בזה, אבל לא נורא.

אפריל 2020

500 מטר

זו אינה שלווה של שבת או חג. אני מכיר את הרחובות האלו היטב. הרבה ריצות טיול שלי מתחילות ככה, פחות או יותר, לפני שאני פונה למקומות אחרים בעיר ובסביבותיה, אבל הפעם אני נשאר בסביבה, מסתובב במעגלים הולכים ומתרחבים, לא מתרחק יותר מדי מהבית. זאת השכונה שלי, המקום בו אני חי כבר המון שנים. והיא מוזרה עכשיו נורא, באמצע המשבר המבלבל הזה, היא משתנה והופכת למקום אחר.

בניינים חדשים, שתוכננו לפני שכל זה קרה, מפוזרים במקומות שונים. אני חולף על פניהם, משתאה מכך שלא ראיתי אותם קודם. אתרי בנייה גדולים דוממים כעת, אבל אני יודע שהעבודה בהם ממשיכה במרץ. פנטזיות נדל״ן שספק אם ישארו רלוונטיות מסמנות את התקווה והאופטימיות שהמגפה חיסלה. אנשים ישלמו ביוקר על כל זה, על היהירות שנראית עכשיו בלתי נתפסת. הדירות האלה מיועדות לעשירים, למי שיכולים להרשות אותן לעצמם. זה נגמר, וכל מה שנשאר הוא לקוות שהנזק שתגרום התפוצצות הבועה הזו יהיה ניתן לתיקון. 

למעלה ולמטה. שתי וערב דרך רשת הרחובות. אזור תעשייה ומלאכה שכבר כמעט אין בו תעשייה ומלאכה, נרקומנים, זונות רחוב, אנשים מטיילים עם ילדים וכלבים. המצלמה שאני נושא תגן עלי אם תעצור אותי המשטרה, כך אוכל להוכיח שלא הפרתי את ההנחיות. 

זה לא באמת איכפת לאף אחד, כמובן. אני חסר משמעות, חולף ועובר, אפילו צעדי הריצה הקלים כמעט ואינם נשמעים. אבל האוויר מלטף אותי בעודי נע דרכו, וזכרונות מפעמים קודמות בהן חלפתי כאן מתערבלים ומתערבבים, מנחמים אותי. זאת השכונה שלי. בחרתי לגור כאן ואני אוהב אותה. 

יהיה בסדר, כבר בסדר, צעד אחרי צעד, התנועה לא מפסיקה. צריך לשמור את הגוף קליל, לתת לו לעשות את מה שהוא יודע ואוהב. צריך לרוץ כמה שאפשר עכשיו, ולקוות לטוב. כי הריצה נותנת חופש. היא אי הכרחי של בדידות, היא אינה לשם תועלת, היא הדבר עצמו. 

סדר הרשימות:

• עוד שישה שבועות ויום
• אחרי שנגמר
• רץ לעבודה
• כמעט שגרה
• סוף עונה
• סיכום מרוץ
• העניין המגוחך הזה
• זה לא הכל בחיים
• כמעט פודיום
• כך נפצעתי במלחמה
• עוד שנת ריצה עברה
• לרדת הפוך במדרגות
• הזכות לתנועה
• אמריקה
• טייפר
• בוסטון, תל אביב, בית לחם
• מתחיל שוב
• הביתה דרך הים
• יום לפני סערה
• הקילומטרים הקשים
• תשע שנים מהפעם הראשונה
• 500 מטר