קול הרעם

פברואר 2011

עוד שישה שבועות ויום 

בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אז אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

זו בעצם חזרה למשהו שעשיתי פעם, כשהייתי נער. התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. 

אבא שלי בא לראות אותי פעם רץ, בסוף מרוץ בו השתתפתי. הייתי בן 15, די טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו הכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר ומנצח, הגוף שלי ידע פתאום לעשות דברים, להעניק לי חוויות של קושי ועונג. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, אחד הראשונים במרוץ, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורים, כמו באימונים, עם ברכיים מורמות כאיילה. זה בטח נראה די מגוחך.

אחר כך, כשהראיתי לו את המדליה, אבא שלי צחק עלי על זה במקום להיות גאה בי, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא חושב שיכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם היותו מיוחד, יוצא דופן, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו לאורך מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי בנעורי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.