יומן ריצה

אפריל 2019

בוסטון, תל אביב, בית לחם

מחר חוגגת העיר בוסטון את יום המרתון, אחד מאירועי הריצה המרהיבים והאמריקאים ביותר. לרגל זאת מספר הניו יורק טיימס בכתבה יפה על שרה סלרס, החובבנית שזכתה בשנה שעברה במקום השני, בעת שעבדה כאחות מרדימה במשרה מלאה. אף אחד לא שמע עליה לפני המירוץ ההוא, אבל היא עמדה בתנאי מזג אוויר קשים, שכללו הפעם קור ורוח, והכשילו את כל מתחרויתיה המקצועניות. היא רצה טוב וקשוח, והייתה הגיבורה הלא צפויה, ייצוג מושלם של נחישות אמריקאית.

השנה היא כבר ספורטאית חסות של חברות ספורט שונות, אבל עדיין שומרת על עבודתה כאחות מרדימה, המסייעת לבעלה, כירורג בבית חולים אוניברסטיאי בטוסון, אריזונה. היא רצה 190 ק״מ בשבוע, לפני ואחרי המשמרות, ועובדת 30 שעות שבועיות. זה מעורר השראה אבל גם קצת מפחיד. הכתבה הנוכחית לא מזכירה את זה, אבל במקום אחר קראתי על האמונה המורמונית החזקה שלה. אני חושד במורמונים האלה. בימי הקולג׳ הייתה רצה מעולה, אבל הפרעות אכילה ואימון יתר אילצו אותה לפרוש. כעת זה הקמבק שלה. מעניין מה יהיה.

גם השנה יהיה מזג אוויר גשום. לוח ההזנקות שונה כדי שהרצים האיטיים לא יאלצו להמתין זמן ארוך מדי בקור לפני שיזנקו. אבל מנהל המרוץ הכריז שביטול הארוע לעולם לא היה אופציה. הרי גם תהליך האימון למרתון, במיוחד בחורף של ניו-אינגלנד, הוא התמודדות מתמדת וקשה עם מזג האוויר. הוא דורש התמדה, קשיחות וכח סבל. מעריכים את הדברים האלה בבוסטון. זאת הריצה של העיר, מסורת בת 122 שנים, שקודשה בדם הנפגעים באירועי הטרור של שנת 2013. העיר מחבקת אותה. לעיתון המקומי, ה-׳בוסטון גלוב׳, המהווה סמל עירוני ושאת פעילותו מתאר הסרט ׳ספוטלייט׳, יש מדור שלם המוקדש למרתון, מכל כיוון וזווית. שבוע אחרי המרתון מצורף אליו מוסף עם שמות כל הרצים. יש גם דברים מאוד יפים באמריקה.

לפני שנתיים השתתפתי בריצה הזאת, שמי היה מאלה שהופיעו באותו מוסף, באותיות קטנות. זו לא הייתה ריצה מוצלחת עבורי. התרסקתי. עברתי להליכה. סיימתי בזמן מאכזב. מרתון תל אביב האחרון, שגם בו השתתפתי, היה גרוע אפילו יותר. 

אני בשלב מוזר במערכת היחסים ביני לבין הריצה. השימוש העיקרי שלי בה הוא לצורך התניידות עירונית. אימוני הריצה שלי נבנים סביב הריצות הפרקטיות הללו, עם תרמיל, בכל מזג אוויר, בעיקר דרך הרחובות וחוף הים של תל אביב. הרוב הגדול של הריצות שלי הן לעבודה וממנה, וגופי הסתגל לזה. במהלך חודש ינואר ביקרתי בבית הספר שישה ימים בשבוע, כך שיצא לי לרוץ 13 ריצות שבועיות, שמהן רק אחת היא ריצת אימון, ללא תרמיל. זה היה מתיש אבל גם מתגמל, מחדד את תחושת התנועה, הופך את הריצה לטבעית כמו הליכה או ישיבה, אופציה זמינה בכל רגע נתון, כמו להכנס לאוטו או להזמין מונית.

זה לא בהכרח בריא, ולא בהכרח יעיל מבחינה ספורטיבית, בוודאי לא כתוכנית אימונים למרתון. לשלושת השבועות האלה בעבודה, לעומס המתמשך של הריצות הקצרות ולכך שהגוף התרגל אליהן ולקצב האיטי בו אני רץ אותן יש כנראה חלק בכשלון שחוויתי במרתון תל אביב האחרון. 

וגם סתם הייתי טיפש, טעיתי שוב בכל הדברים אותם אני כבר יודע, פתחתי מהר מדי, לא כיבדתי את המשבר שהיה צפוי שיגיע. 

מתישהו, בעלייה המתונה של רחוב אלנבי, נמאס לי מעצמי ומהכל, והחלטתי לא להיאבק. הפסקתי לרוץ, עברתי להליכה, ויתרתי. היו כמה מטרות שקבעתי לעצמי לפני שהתחלתי את המרתון, ואת כולן פספסתי. לרוץ זמן טוב, בטווח שהגדרתי מראש, לא לעבור להליכה. ככה זה. תכנית אימונים לא טובה מספיק ויום רע התלכדו וגרמו לי לדפוק את העסק. 

אני חושב שחוויתי רגע של אובדן אמונה, ושלאופי המסויים של האירוע הזה בתל אביב היה חלק בזה. לא הייתה בו התעלות רוח ולא התמסרות.

בבוקר המוקדם מאוד, כאשר יצאתי מביתי שבגבול יפו לכיוון מתחם הזינוק והסיום בפארק הירקון, נסגרו כבר הכבישים בתוך העיר לתנועת תחבורה ציבורית, כך שנאלצתי לצעוד כמה קילומטרים עד שמצאתי קו בודד שבכל זאת פעל, וכמעט ואיחרתי בגלל זה לזינוק. כנראה שאף אחד לא חשב שרצים שגרים בעיר ירצו להגיע לריצה ולהשתתף בה. המסלול עבר במקומות יפים, אותם אני אוהב ובהם אני רץ דרך קבע, אבל היה מנוכר לסביבתו, עם שפע בזבזני של בקבוקי מים, פועלי פינוי אשפה שחורים שמשרתים את הרצים הלבנים והזחוחים, עומר אדם מושמע בקולי קולות מעמדות עידוד מלאכותיות, חוסר טעם מוחלט. לא היה בזה שום דבר מרומם נפש. גם הדרך חזרה הביתה, ברכבת ישראל העמוסה והבהמית, הייתה חוויה מדכאת ומייאשת. למה זה היה טוב בכלל? איזה בזבוז מיותר.

אבל אני אוהב לרוץ ויודע שרגעי משבר כאלה עוברים. להתגבר עליהם זה אתגר כשלעצמו. המרתון הבא יהיה טוב יותר. 

במרתון פלסטין, לפני מספר שבועות, רצתי שוב את חצי המרחק. השתתפתי באירוע הזה לפני שלוש שנים. הוא החל כיוזמה של מתנדבות ומתנדבים אירופאים, אבל לפני שנתיים הולאם על ידי הועד האולימפי הלאומי של הרשות הפלסטינית, ובשנה שעברה נמנע מאזרחים ישראלים להשתתף בו. השנה הרישום נערך באמצעות אתר בינלאומי חיצוני כך שיכולתי להרשם בקלות. 

הריצה היא במובלעת בית לחם, והזינוק והסיום הם בכיכר כנסיית המולד. המתחם הזה ומסלול הריצה עוטרו בדגלים ובססמאות, ואפילו חולצת הריצה עוצבה בצבעי דגל פלסטין. אבל נראה היה שזו בעיקר רטוריקה לאומית, ושנזהרים מפני ביטוי מוגזם שלה בכדי לא לסכן את עצם קיום האירוע. הקורבנות הפלסטינית נראית בעיקר כאמצעי קידום מכירות של האירוע התיירותי, שהביא אליו רצים זרים לא מעטים ובכך יצר פרנסה. נראה גם שהקשר לאומי הוא הכרחי כדי לקיים אירוע פנאי פנים פלסטיני. הגרפיטי על חומת ההפרדה הנוראית, לידה עובר המסלול, הוא גם מחאה אמיתית נגד חוסר צדק וגם אטרקציה המאפשרת פרנסה בעיר העולם השלישי המוכה הזו. השער בצורת המפתח, דרכו נכנסנו למחנה הפליטים אל-עאידה, הוא תפאורה שמייצגת פנטזיות שברור שלא יתגשמו של שיבה לעבר שכבר לא קיים. 

נקודת הסיבוב במסלול היא במחסום הדרומי בכניסה לבית לחם, מקום בו נורה ונהרג, רק יומיים לפני כן, צעיר פלסטיני שלא סיכן איש. זה לא נתפס, עברנו בדיוק שם, איפה שמת, ולא היה לזה זכר. אחד מהמתנדבים הרבים והאדיבים שחילקו מים ליד מחנה הפליטים דהיישה היה נער שנורה ונהרג ימים אחר כך, בלי שסיכן איש. אבל בריצה עצמה העבר והעתיד, האלימות והמוות, לא היו נוכחים באמת ונראו רחוקים נורא. זו הייתה בועה, הפוגה והזדמנות כלכלית לפלסטינים, אטרקציה לתיירים.

אני הייתי אחד מתיירי הריצה הרבים. נבלעתי בהמון. נראה היה שעצם קיום הריצה, נשים וגברים יחד, פסטיבל ספורט עממי שנחוג במקום עני ואלים, בחסות משטר דורסני, הוא הישג. הגעתי לבית לחם באוטובוס, ובמושב שמאחורי שוחחו בינהם פועלים ששבו מעבודתם על קשיי התנועה שיגרום. הם קיטרו אבל לא כעסו, ובוודאי שלא הפגינו את הבוז לרצים בו נתקלתי פעמים רבות מישראלים שתוכניותיהם השתבשו בעקבות אירוע ריצה. 

הריצה מלמדת אותי דברים. גם על הגוף שלי, על רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו, וגם על המרחב בו אני נע. בוסטון, תל אביב, בית לחם. בשנתיים האחרונות רצתי בשלוש הערים האלה. הן חלק מעולמי. 

אני אוהב לרוץ, אבל מגבש לעצמי מסלול אישי בתוך זה, שבו תוצאות מעניינות אותי הרבה פחות מאשר החוויות הנצברות במהלך התהליך המוביל אליהן. גם אם לא אגשים את הפוטנציאל שלי בריצה, לא נורא, יש דברים שחשובים לי יותר. אגשים את חלקו. אהנה מהדרך. אעריך ואעקוב אחרי ספורטאים וספורטאיות שדוחקים את גבולותיהם ואחווה זאת באמצעותם. אעקוב אחרי שרה סלרס במרתון בוסטון, אקווה שלכל הרצים והרצות תהיה חוויה טובה ומשמעותית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • naomi yoeli  ביום 23/07/2020 בשעה 9:25 pm

    הי קבלתי הודעה על פוסט חדש,אך ללא תוכן

    • uriyoeli  ביום 23/07/2020 בשעה 9:58 pm

      ניסיתי טכנולוגיה חדשה, בה הפוסט מחולק לעמודים. טכנולוגיות חדשות זה דרק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: