קול הרעם

פברואר 2018

טייפר

אני בטייפר. זאת מילת ז׳רגון בעולם הריצה והספורט, שמשמשת לתיאור הורדת עומס והתכוונות לקראת תחרות מטרה. ואכן יש לי כזו בעוד מספר ימים, מרתון תל אביב, בהצלחה שיהיה.

הטייפר אינו רק זמן מנוחה, אלא תקופה מסובכת בה הגוף והנפש חושפים קשיים שבזמן האינטנסיבי הקודם, שיא תקופת האימונים, לא היו ברורים. זה זמן של פקפוק עצמי וחוסר בטחון.

לא צפויה לי ריצה מזהירה במיוחד. יש לי כבר לא מעט נסיון, ואני יכול להעריך את גבולות היכולת הנוכחית שלי. לא יהיה שיא אישי או משהו, אשיג תוצאה שנחשבת טובה אבל לא מעולה, כרגיל, בהתאם לתהליך ההכנה שביצעתי. זה אחד הדברים הנחמדים בהשתתפות במירוצים. התוצאה משקפת ומגלמת, באופן מספרי ברור, תהליך ארוך וגם יכולת עדכנית. אני רץ מהיר יחסית, אבל לא מוביל. בסדר לי עם זה.

לקראת המרתון הזה רצתי לא מעט, אבל לא התאמנתי מספיק. יש הבדל ברור בין שני המושגים. בחודש האחרון רצתי כ-50 פעמים, סך הכל של כמעט 450 קילומטר, אבל הרוב הגדול של הריצות היו קצרות יחסית, עם תרמיל, לעבודה וממנה, ורק ארבע או חמש מהן היו ארוכות, כאימון למרתון המתקרב. בוודאי שיכולתי להתאמן יותר, אם זה היה חשוב לי מספיק. לפני כמה חודשים, כאשר דמיינתי ותכננתי את תהליך ההכנה, חשבתי שאצליח לעמוד בכך. בסוף לא עשיתי זאת. דברים אחרים בחיי היו חשובים לי יותר. זאת לא הייתה התפשרות אלא בחירה, הבנה שבמציאות חיי ובסדר העדיפויות הנוכחי שלי משפחתי ועבודתי קודמים לריצה בכל.

ריצה לעבודה. את זה אני עושה כבר למעלה משש שנים. בשנה שהייתי בארצות הברית לא עבדתי, ולכן לא היה לי לאן לרוץ, והייתי יוצא לריצות אימון במקום. זה היה כיף אבל לא לגמרי בשבילי. השנה חזרתי לזה בשמחה. כמעט בכל מזג אוויר, כמעט לכל מקום, הרגליים שלי הם אמצעי התחבורה העיקרי שלי, ובסך הכל זה כיף גדול.

וגם לא מאוד מסובך, בעצם. רוב הדברים שאנשים תוהים לגביהם, איך אתה מסתדר, מקלחת, בגדים, גשם, לסחוב דברים, הם לא בעיות כל כך גדולות, לפחות עבורי. מצאתי פתרונות. אני מעדיף להתמודד ולהשלים עם הקשיים הללו במקום להשתמש בכל צורת תחבורה אחרת.

לפני שהתחלתי לרוץ הייתי רוכב אופניים. זה היה חלק מזהותי וסגנון חיי. הייתי רוכב עירוני אגרסיבי, שנאבק ושורד על הכביש מול האויב הרשע והגדול, המכוניות. חשבתי, אז, שרכיבה על אופניים בוודאי הופכת אותך למודע יותר לסביבתך, ושזו לא רק בחירה באמצעי תחבורה, אלא בעלת משמעויות מוסריות. האמנתי שהפגיעות שלך כרוכב משנה אותך לטובה. כמובן שטעיתי, ודמיינתי שתהליך פרטי שעברתי נכון גם לאחרים. לא היו אז הרבה רוכבים, והיה קל לחשוב על עצמי כיוצא דופן. לא הייתה כמות של רוכבי מדרכות כמו היום, לא היו אופניים חשמליים.

מעציב ומפחיד אותי שמדרכות תל אביב היום מסוכנות יותר מהכבישים של אז. אני מקפיד לא להשתמש במסלולי אופניים כשאני רץ, ובכל זאת מוצא את עצמי, כמעט בכל ריצה, מאוים על ידי רוכבים ורוכבות שלא מכבדים את זכויותי ומתעלמים מהחוק ומהסכנה שהם מהווים. איני מסוגל להבין את היהירות הזו. כדי להתמודד ולהרתיע אותם סיגלתי לעצמי תנועות מאיימות וברורות, הנפת היד לפנים כאשר אופניים מתקרבים, להגן מפגיעה אפשרית אבל גם לסמן שאני מוכן לקרב. אני צועק כשצריך, אפילו מקלל לעיתים. אין לי רצון לריב אלא רק לשרוד, ובשביל זה צריך שיראו אותך וצריך להיות מפחיד. הבריונות של רוכבי האופניים בעיקר מעציבה אותי, כי רובם אפילו לא מודעים אליה, ומכיוון שהיא משקפת קלקול תרבותי בסיסי ומתפשט. רוכב שחושב שהולך רגל נחות לו, ושעליו לפנות לו את הדרך או להסתכן בפגיעה, הוא אדם פגום, ויש המונים כאלה.

אני חושב שריצה לעבודה תהיה תופעה רחבה. אני שם לב שיש יותר רצים לעבודה עכשיו מאשר היו כשהתחלתי, וזה מזכיר לי את ראשית ימי כרוכב עירוני. עם זאת, ברור לי שככל שזה יהפוך לפופולארי, מי שירוץ לעבודה יהיה דומה מאוד למי שרוכב על המדרכות, שדומה מאוד למי שנוהג במכוניות. מבאס קצת, אבל ככה זה. 

סגנון החיים שלי הוא לא רק הריצה, והיא לא רק משפיעה עליו אלא גם מושפעת ממנו. הריצה לעבודה עזרה לי מאוד, במהלך השנה הזאת, שמתגלה כקשה ומסובכת. היא מחייבת ועוזרת לי לחוות את הרחוב, ואת המרחב בו אני רץ, מביתי אל העבודה, במלואו. זה מעניין. 

התקופה האחרונה הייתה מאתגרת מאוד, מייאשת ועצובה בבית הספר בו אני עובד. הריצה אפשרה לי הפוגה, זמן מחשבה ושיכחה. היא הצילה אותי, שוב. אז לא תהיה לי תוצאה מעולה במרתון תל אביב. למי איכפת. 

אני רוצה להמשיך לרוץ רגיל, אני צריך את הריצה איתי עכשיו. הטייפר הזה, שהגוף אולי זקוק לו, מאיים עלי. שייגמר כבר.

בסופו מצפה מרתון תל אביב. הוא יהיה ויעבור. שבוע יכאבו לי הרגליים ואחר כך אתאושש.