יומן ריצה

אפריל 2016

הזכות לתנועה

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר, התאמנתי לקראת מרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. כרגיל, הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין. זו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא ממאמץ יתר. דווקא זה איפשר לי להרפות מהאתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

חזרתי לצלוע בריצה איטית לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה חצי המרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בו היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה כאבה מאוד. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט, אליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת אל-מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב-48. אותן הריסות פונו בשנות ה-70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, גם בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור בו אני גר אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. חשבתי שאצליח לעמוד בריצה. 

בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור פרובוקציות. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. בית לחם היא עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה, דחוסה, יפה וחיה מאוד. הכל היה מאוד מבולגן ומאוד מסודר. בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים, שלא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול לאוריינט׳ של סבי סביהם, אותו מסע למזרח שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילתה, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

אבל הריצה היא לא רק עניין של זרים ותיירים אלא, בעיקר, אירוע ספורט עממי, פנים פלסטיני. משתתפים בו המון צעירים, חלקם ממש לא מאומנים כראוי, אבל נלהבין ובטוחים שיראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות. לרגעים ארוכים בזמן הריצה ישראל, החיילים והמתנחלים כאילו לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

הריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה הפליטים אל-עיאדה, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. יש טיפוס תלול עד נקודת הסיבוב וירידה בדרך חזרה.

בירידה הזו הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת יותר מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים את הריצה. הארגון היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה לא ממתכת אלא עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה בו תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי להתקדם. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. הרי גם השתתפותי במרוץ  הזה היא ׳מסע לאוריינט׳, לא שונה מזה בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה הפלסטינית לעצמאות. אבל, כמוהם, אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד ושמח שהשתתפתי בה. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • naomi yoeli  ביום 23/07/2020 בשעה 9:25 pm

    הי קבלתי הודעה על פוסט חדש,אך ללא תוכן

    • uriyoeli  ביום 23/07/2020 בשעה 9:58 pm

      ניסיתי טכנולוגיה חדשה, בה הפוסט מחולק לעמודים. טכנולוגיות חדשות זה דרק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: