קול הרעם

אוקטובר 2015

לרדת הפוך במדרגות

קצבתי שתי מטרות לקיץ הזה, שכמעט נגמר: לכתוב סיפור שתקוע לי בראש, ולהתאמן לקראת מרתון אמסטרדם, בו קיוויתי לרוץ בפחות משלוש שעות. לא עמדתי בשתיהן. נתקעתי עם הסיפור, לא מצליח לאלץ את עצמי לשבת ופשוט לכתוב, לעשות את העבודה השחורה ולהתעלם מהפקפוקים והספקות. לא רצתי מספיק, לא הקפדתי על משמעת אימון ועל תוכנית מסודרת. זה כישלון, אבל איני מבכה אותו, אלא מבכר להיות סלחן כלפי חולשותי.

הסיפור עוד יכתב, אני מקווה.

והריצה, בקשר אליה אני מעדיף לא לדאוג. היה חם מדי בקיץ הזה, ועשיתי מה שיכולתי. נכשלתי, אבל לא נורא.

מרתון אמסטרדם היה השמיני שלי, שלישי אחרי המהיר ביותר אותו רצתי. אז, במרתון תל אביב שלפני שנה וחצי, הייתי בטוח שאמשיך להשתפר, אבל יכול להיות שהשיא האישי שקבעתי אז ישאר התוצאה הטובה ביותר שלי, ושלעולם לא אהיה מהיר כפי שהייתי. 

מרתון נחמד, אמסטרדם, שהוא מצליח להיות מקומי ובינלאומי בו בזמן. הוא מאורגן למופת, ואמסטרדם היא עיר פשוטה ונוחה, שמחבבת ומכבדת את המרתון הזה. מי שצריך לחצות את מסלול הריצה עושה זאת בזהירות, אנשים מעודדים, סתם ככה, כי זה כיף, אין כמעט שוטרים או סדרנים ובכל זאת הכל עובד. אירופה.

וכמו שיכול להיות באירופה באוקטובר, היה קר מדי, וגשם ירד כמעט ללא הפסקה, זרזיף שהפך מטריד ככל שהתמשכה הריצה. טעיתי בבחירת הבגדים ולא לבשתי מכנסי טייץ ארוכים שאולי היו מגינים עלי יותר.

באקספו, יריד הספורט המקדים, בו אוספים את מספרי החזה, מישהו התחיל לדבר איתי כשבחנתי תיק ריצה נחמד, תוספת לאוסף הגדל שלי. לא הייתי בטוח אם הוא מנסה למכור לי משהו או באמת מתעניין. כששאלתי אותו מה ציפיותיו לריצה אמר שירוץ בערך שעתיים וחמשים ותשע דקות. אחר כך סיפר שזכה פעמיים במרתון ניו יורק, ושגם במקסיקו, המדינה ממנה בא, חם מאוד בקיץ. הסתבר ששמו ג׳רמן סילבה, ושהוא אגדת ריצה של ממש. יש לו חברה מצליחה שמוכרת מדרסים (אותם הציע לי תוך כדי השיחה, בלי ללחוץ שאקנה, בלי להפגע מכך שלא רציתי בהם), הוא גר כעת בהולנד ומוביל את קבוצת הרצים המנסים לרדת משלוש שעות. הוא היה חביב וצנוע.

בבוקר המרתון ראיתי אותו, לובש וסט אליו נקשר בלון שיסמן אותו, עליו רשום זמן המטרה הנכסף, וסביבו קבוצת רצים לא קטנה אך גם לא ענקית, כשלושים רצים ורצות. מובן שרציתי להצטרף אליהם, אבל ידעתי שלא אצליח לעמוד בקצב. חשבתי שאולי אצליח לרדת מזמן השיא האישי שלי, שלוש שעות וארבע דקות וחצי, אבל שלרוץ מהר יותר יהיה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי בכושרי הנוכחי. 

שלושים הקילומטרים הראשונים היו סבירים. רצתי במסגרת הקצב אותו תכננתי, יציב ובטוח. הרגליים היו אמנם קצת כבדות, אבל המאמץ היה קצוב ומנוהל. בשני חלקים במסלול, כאשר עוברים זה על פני זה, ראיתי את קבוצת הרצים אליה לא הצטרפתי, מובלת על ידי סילבה נמוך הקומה ובטוח הצעד, דקות ספורות לפני. צפיתי בהם בעונג. ידעתי שאני כמעט שם. אחר כך באו פתאום קילומטרים קשים. השעון החכם שלי סיפר לי שטמפרטורה צנחה בשתי מעלות. הרגשתי איך הרגליים מסרבות לשמור על הקצב, איך טווח התנועה שלהן מוגבל יותר ויותר. הבנתי שלזמן המטרה שלי כבר לא אגיע. החלטתי לא להתבאס.

הנקודה בה הייתי בדבוקה היתה מעניינת, בין החמישה לעשרה האחוזים המהירים של הרצים. מי שרץ או רצה סביבי היו מנוסים ומאומנים אבל לא עילויים ספורטיביים, אנשים רגילים לגמרי שהריצה היא חלק משמעותי מחייהם. בשלב הזה לכולם, לא רק לי, היה קשה, כאשר לא מעט מאיטים ואפילו עוצרים ועוברים להליכה בעוד חלק אחר דווקא מגבירים לקראת המאמץ האחרון. אני שרדתי בהמון, עוקף קצת, נעקף קצת. הצלחתי לגמור את הריצה בשלוש שעות ושתיים עשרה וחצי דקות, זמן סביר אבל לא מצוין. מרשים אך לא יוצא דופן. מכובד.

אני יודע מה אני צריך לעשות, כמובן, כדי להשתפר. שנת הלימודים התחילה, ואיתה השגרה המבורכת של ריצה לעבודה וחזרה, צורת האימון המועדפת עלי. אתמול בלילה בחנתי את יומן האימונים שלי מלפני שנתיים כדי לראות מה עשיתי נכון אז, ואחר כך נרשמתי למרתון תל אביב, בעוד מאה עשרים וכמה ימים. יש לי קצת יותר מארבעה חודשים, זמן מספיק. 

כמעט חמש שנים עברו מאז שחזרתי לרוץ. אני יודע את זה בגלל הקשר הברור למות אבי, שאת יום השנה החמישי לו העברתי שוב באמסטרדם, בריצה הזו. זו לא הייתה ריצה לזכרו אבל הוא היה נוכח בה, איתי ואצלי. אני חושב שהיה גאה בי ושהיה מבין שכך אני קושר בין היעדרו לחיי. רק חמש שנים. זה עוד טרי, וכמו שעם האבל יש לי עוד דרך לעבור כך גם עם הריצה, צעד צעד ויהיה בסדר.

עכשיו, יומיים אחרי המרתון, וכאבי השרירים המוכרים בנקודת השיא שלהם, יותר קל לרדת הפוך במדרגות. כמה ימים לא ארוץ ואז אתחיל מחדש.