קול הרעם

מאי 2015

עוד שנת ריצה עברה

היום רצתי במרתון ליידן, בהולנד. זה אירוע ריצה בינוני בגודלו, כמה אלפי רצים בסך הכל, מתוכם כ-500 רצים את המרחק המלא. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם. המרתון עובר בין הכפרים הקטנים המקיפים את העיר, דרך שדות ירוקים עד מאוד. היו חלקים בהם רצתי כמעט לבד אבל לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שמול בתיהם, דרך רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה, משתתפים חשובים המקבלים את הרצים בעידוד קולני ואישי. שם כל רץ כתוב על מספר החזה שמחובר לחולצתו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למה קוראים בשמי, בהגייה ההולנדית המוזרה הזו, ולמי מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו מתייחסים, כי לא יכול להיות שמתכוונים אלי. 

מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף יפה מאוד, וקצת משעמם. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש ליחכו את השביל ואת מסלול הריצה. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה יפה מאוד.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהריצה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה וקשה. בחלק השני שלה היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מול הרוח, על הסוללות שמקיפות את השדות. זה היה לא קל, והאט אותי. איני יודע כמה זמן איבדתי, בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור אבל מספיק כדי להשבית אותי לחודש. ויתרתי על הכוונה לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב הקודם, בשנה שעברה, סיימתי בתוצאה טובה יחסית של כשלוש שעות וחמש דקות. הרגשתי שאולי אוכל לשפר את התוצאה הזו השנה. כהכנה למרתון תל אביב הנוכחי, שהיה לפני כחודשיים, ביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, התעצלתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. הריצה היתה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב גבוה, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת. בריצה עצמה פתחתי מהר מדי. אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שיש תופעה של מרתון נוראי, שמתרחש אצל רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, ושהוא קטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. במהלכם הבנתי שזה בדיוק ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעה שהייתי צריך לערוך, היה אמור להיות חוויה מתקנת ולאפשר לי לנסות לממש את המטרות שהתפספסו: שיא אישי, ואם אפשר, לרדת משלוש שעות.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב המדויק שנדרש מהן, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. הקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט מהצפוי אבל עדיין בתחום ההצלחה. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מעט מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך, שאין מה לעשות, שאני מאט. החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות. בתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי.

יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. נראה איך ילך, אין לחץ.