קול הרעם

מרץ 2014

כמעט פודיום

במרתון תל אביב האחרון הגעתי במקום ה-34, רביעי בקבוצת הגיל שלי. 2047 אנשים רצו את המרחק המלא, מתוכם 435 גברים בין גיל 40 ל-45, כך שיחסית רצתי טוב, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שארוץ. אבל לאט ממה שהאמנתי שאני מסוגל. תוצאת הסיום שלי, שלוש שעות, ארבע דקות ועשרים ותשע שניות, נמוכה מזו שדמיינתי ושאליה שאפתי. היא מעידה שלמרות שהתקדמתי כרץ עדיין לא מיציתי את יכולתי ושלמרתון הזה לא הגעתי מוכן מספיק. כך שתחושתי מעורבת, מצד אחד גאווה, כי אני רץ מהר יותר מהרוב, ומצד שני אכזבה, כי איני רץ די מהר בשבילי. התחושה הזו מדרבנת אותי הלאה.

אם יש בכלל קהילת ריצה, הרי שאני, טיפוס לא קהילתי בעליל, שותף בה באופן חלקי מאוד. אני מתאמן לבד, איני חבר במועדון ריצה ואף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא רץ. אבל אני עוקב אחרי רוב מה שנכתב על ריצה בארץ, והשתתפתי במספיק אירועי ריצה כדי להכיר את הפנים של חלק גדול מהרצים והרצות, שתמיד נראים לי הרבה יותר חבריים וחברותיים ממני. איני מתוסכל מכך. העמדה הזו מתאימה לי. אני שמח לדבר על ריצה עם כל מי שרק מוכן לכך אבל לא הייתי רוצה שהיא תהפוך למרכז חיי. מתאים לי שהיא בעיקרה עניין פרטי, ביני לבין גופי, אתגר שלי מול עצמי.

כנראה שבקרוב, אם אתמיד להתאמן ולהשתתף במירוצים, אזכה באחד מהמקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלי. זה לא בגלל שאני כזה טוב אלא מכיוון שיש אינפלציה בפרסים ובהוקרה, וכמעט כל אירוע ריצה קטן ומקומי מחלק גביעים למכביר, מזמין אנשים להישאר ולמחוא כפיים למקומות אחת שתיים שלוש בקטגוריות רבות מדי של גיל ומין. ראיתי את הגביעים הללו מסודרים למסירה בשורות ארוכות, בצד הפודיום המחכה למנצחים במרוצים בהם השתתפתי. לעולם לא נשארתי לטקס, אבל ראיתי תמונות ברשת, אנשים מחייכים בגאווה ובמבוכה. עבור רובם זו רק מזכרת, לא יותר, הוכחה להישג שברור שחשיבותו משנית. 

הריצה הצילה אותי. איני מגזים. יכול להיות שיכולתי להנצל גם אחרת, ויכול להיות שמה שנראה לי שנצלתי ממנו אינו גורל איום כל כך אבל בכך אני מאמין. והריצה מלווה כעת את חיי, כאתגר מתמשך הבנוי מסדרה של מטרות קטנות. הריצה אינה המרוצים בהם אני משתתף, היא אינה התוצאות אותן אני משיג, היא לא כמות הקילומטרים שאני רץ. היא שיתוף הפעולה ביני לגופי, היא שמירה על איזון בכדי לא להפצע, בכדי להמשיך לרוץ, בכדי לגלות וללמוד עוד עליה ובעזרתה. אני מקווה לרוץ טוב יותר, לדעת יותר. הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת באיזה מקום הגעתי ובאיזו תוצאה.