עדכוני קיץ

אתיקה של משבר. המובן מאליו. מיפוי פריבילגיות ודרכי השימוש בהן.

בזמן הזה. האם זה זמן ביניים? או שככה זה יהיה מעכשיו? משבר מתמשך, אין סופי? החלטות. עקרונות פעולה.

לא לקנות הרבה. לחשוב על הכסף שיש כאילו לא היה. לחסוך. 

אבל בכל זאת לקנות, דברים שצריך וטוב לקנות, ולהשתדל שזה יהיה מאנשים טובים שאתה מכיר. לדאוג שהכסף שאתה מכניס למערכת ימשיך להתגלגל בה, ויעזור לכמה שיותר אנשים.

*

כמעט שנה ל׳דפוס בית׳, ההוצאה לאור הזעירה של ננה ושלי, שהקמנו מתוך גחמה בקיץ שעבר. בית מלאכה קטנטן לספרונים נחמדים, שנמכרים במחירי הפסד בחנויות ספרים ספורות. אנחנו מייצרים אצלנו, בבית עצמו, או במרפסת בעצם, מדפיסים, כורכים ומגמרים, מהדורות קטנות וממוספרות. זה יוצא יפה מאוד. אני גאה.

הוצאנו דברים שאני כתבתי, שננה כתבה, ספרון ציטוטים, ספר צילומים, חוברת צביעה, וכעת אנו מוציאים ספר ילדים. עשינו דברים. 

נפצעתי בתאונת גליוטינה טפשית וכמעט איבדתי פיסת אגודל. הצלקת נותרה מתחת לציפורן, מוסתרת לגמרי, אבל מרגישה מוזר. כאשר אני מעביר עליה אצבע אני חש בכאב עמום ובזכרון של רגע החתך. חסכתי, כשהקמנו את הדפוס, וקניתי גיליוטינה זולה, מועדת לתאונות. אחרי הפציעה וכחלק מההחלמה ממנה ננה קנתה גיליוטינה חדשה, גרמנית. היא מדויקת, יעילה ובטוחה. למדתי משהו, נראה לי, והיה לי מזל שהפציעה לא הייתה חמורה. סתם חתך באצבע, מה אתה עושה עניין.

(מה למדתי? שלא שווה לקנות בזול? לא בטוח. שפציעות הן חלק מהעניין? לא בטוח. למדתי להיזהר, למדתי לחתוך ספרונים. אני די טוב עכשיו, זה לוקח לי פחות זמן משלקח כשהתחלנו ויוצא יותר מדויק. התנסיתי. למדתי לעבוד)

השבוע התחדשנו במדפסת. זו שעבדנו איתה עד היום, שרכישתה הספונטאנית הניעה את הקמת ההוצאה, הייתה ממודל ביתי מתקדם, ולמרות שהצליחה להוציא תוצאות יפות היו לה מגרעות רבות. היא דרשה יחס וטיפול מתמיד. היה לה מסך מגע מעצבן ובעיות התחברות לרשת. העמדנו אותה במשימות קשות, שמתחו את גבולותיה, היא התחממה ועכבה אותנו. בכל מקרה, אנחנו מדפיסים עכשיו ספר, ולאחר שהחלפתי במדפסת מיכלי דיו, אחד מהחדשים התגלה כפגום. תוך כדי הדפסה התחילה המדפסת לזעוק בקול, לבכות ממש, ולצבוע דפים שלמים בצבע ורוד מג׳נטה. זאת הייתה הזדמנות נהדרת. אז כעת יש מדפסת חדשה, טובה יותר, והקודמת הוגלתה לחלק אחר של המרפסת, לשמש כגיבוי. התקדמנו. אנחנו ממשיכים הלאה.

התחלנו את זה לפני המשבר. אנחנו ממשיכים כעת. למה שנפסיק? דברים שהיו בגדר אינטואיציה, אפשרות היפותטית, התגלו כפשוטים. אפשר להדפיס ספרונים בבית, אפשר להגיע לתוצאות לא רעות באמצעים פשוטים, והעבודה עצמה נעימה ברובה ומספקת. זה כיף, לעשות ספרים. 

*

בשנה הבאה, פרט לעבודתי הרגילה כמורה לקולנוע בתיכון לאמנויות, אלמד גם חצי משרה כמורה להיסטוריה בתיכון אחר. אני שמח על כך, מתרגש וחושש. אני אמנם מורה עתיר נסיון, אבל לעולם לא לימדתי בכיתה רגילה ולעולם לא היסטוריה כחלק מתוכנית הלימודים. זה אתגר שאני מתכוון לעמוד בו. הפירוש של זה הוא שתהיה לי משרה דחוסה, מלאה ואינטנסיבית, בשנה שאין לדעת בדיוק מה יקרה בה. אני לא חושש אלא נערך, רגשית בעיקר, לכך שזה לא יהיה קל. בבית הספר בו אני מלמד היום יש לי מקום ידוע ומוכר, דרכי התנהלות בדוקות, אנשים שאני מכיר ומכירים אותי. בבית הספר החדש אני זר ויוצא דופן, לפחות בינתיים. זה ידרוש ממני ללמוד, להתאים את עצמי ולהשתלב. אני מקווה שאצליח. 

כי אני אוהב לעבוד טוב, ואוהב לעמוד במשימות ואתגרים. וכי אני רוצה להתחדש.

*

זה קורה בשנה בה אהיה בן חמישים, עשר שנים אחרי מות אבי.

אומרים שמשבר הוא הזדמנות? אז אני המצאתי את זה.

הרי מחלתו שלו, אז, בעודי מתקרב לגיל ארבעים, גרמה לי לשנות את עצמי, לוותר על דברים ולהדגיש אחרים, להפוך טוב יותר, פגום פחות. מאוכל שווארמות, מעשן כבד ורוכב על אופניים הפכתי לצמחוני, בריא יחסית, שמתנייד בריצה. סלחתי לאבי ואני מתגעגע אליו בחיבה ולא בתסכול. צמחתי לאחר שהוא חלה ומת, וכך כנראה, היה חייב לקרות. זו דרכו של עולם. אבל המשבר הזה אחר, וההזדמנות כאן שונה.

*

חופש גדול, קיץ. זמן ביניים. טבלת עדכון נתוני הקורונה פתוחה בדפדפן, ומדי פעם אני בודק מה השתנה. לא רצתי בכלל בשבוע האחרון, והגוף מתחיל לאבד יכולות וכושר. צריך להתעקש. אני אוהב לרוץ בקיץ, אחרי שאני מתרגל לזה. לרוץ בקיץ בתל אביב זה כמו לרוץ בחורף בבוסטון, קשה אבל אפשרי, מספק. 

אבל לרוץ בזמן מגיפה זה דבר מוזר. המסיכות מסתירות את פני האנשים. מי שלא חובש מסיכה, כמוני בעת שאני רץ, ערום, מסוכן ומנודה. אני שומר על מרחק מאנשים, לא נושם עליהם, משתדל לא לנשום אותם, חולף על פניהם, קל תנועה, משתדל שלא ירגישו בי. 

בקיץ אני מטפטף זיעה, ובסוף ריצה נעלי ספוגות בה. זאת תחושת שחרור, כמו לרוץ בתוך גשם, כולך רטוב. אם אצליח להתמיד יהיה לי קל יותר בשנת הלימודים הבאה, בה ארוץ גם לבית הספר החדש וממנו. כושר טוב פירושו הגעה קלה יותר לעבודה, צמצום של האתגר הגופני לרמה סבירה, אפשרית. אם אצטרך, או אוכל בכלל לרוץ לעבודה בשנה הבאה. הלוואי שאצטרך. קשה לי לקבל את ההבנה שכפי הנראה אלמד בעיקר מהבית.

*

ברחוב מגורי בונים שכונה חדשה, במעלה הגבעה. המוני דירות קטנות. המוני שכנים חדשות שישנו פה את הכל. 

עסקי הבגדים כבר היו בקריסה לפני הקורונה, ויש המון חנויות ריקות. אין תיירים, ושוכרים ישראלים, מפוקפקים, נכנסים לדירות האייר בי אנ בי שלא נועדו לכך, ושלא מתאימות למגורים. אנשים הולכים וחוזרים מהים. יש פחות שליחי וולט. אולי הבינו שכדאי לחסוך. 

קיץ מוזר. דורש אתיקה, החלטות, עקרונות פעולה. אבל אין לי כוח לכל אלה. במקום זה אנסה לכתוב, לנוח, להתכונן למה שלא יהיה, ולידיעה שאי אפשר באמת לדעת. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • naomi yoeli  ביום 18/07/2020 בשעה 12:49 pm

    אורילה,
    זה פוסט יפה ואיכשהו אופטימי בתקופה מעצבנת. שיהיה לך קיץ פורה ונעים,
    אמא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: