נניח שאתה צעיר, נער, אולי נערה. נניח שאתה חש שאתה שונה ממי שמקיפים אותך. נניח שאתה חושב שאתה מוכשר, שאנשים צריכים לשים לב אליך, ושמה שמצפים ממך ללמוד ולעשות בבית הספר בכלל לא קשור למה שאתה באמת, לברבור שעוד תהפוך להיות.
נניח שהשנה היא 1962. זאת מדינה קטנה וממושטרת. כולם זוכרים טוב מאוד את שתי המלחמות הגדולות שארעו ממש לא מזמן, בקושי עבר דור. נניח שאתה אחד מהילדים שנולדו אחרי או עם הקמת מדינת ישראל, גדלו והתבגרו במקביל אליה, ואמורים להגשים את כל התקוות, להצדיק את המאמץ ואת הקורבנות.
לא כולם למדו בתקופה זאת בתיכון. הלימודים היו חובה ובחינם רק עד כיתה ח׳, ובכדי לקבל זכאות לסיוע בתשלום שכר לימוד ללימודי המשך לקראת תעודת בגרות נבחנו כל התלמידים בסוף כיתה ח׳ בבחינה קשה, שאחריה נקבעה רמתו של כל תלמיד ולאיזה כיוון יופנה, השכלה עיונית, מקצועית, או חיי עבודה ללא כל חינוך נוסף. זה הכי יעיל ככה, ממצה את הפוטנציאל, האישי והלאומי, כי אין צורך לבזבז זמן ומשאבים על שטויות. החכמים ילמדו, הטפשים יעבדו והאמיצים יילחמו. והכל גברי, יהודי, ואשכנזי מאוד.
אבל אותך זה לא מספק. את רוצה עוד. את רוקדת. אתה מנגן ושר, מצחיק את כולם. ואז מתגלגל לידיכם עלון פרסומת לבית ספר שאולי שמעתם עליו משהו ואולי לא, בית הספר התיכון התיכון רננים.
בחזית העלון סמל, שמבטא בכלים גרפיים את האמנויות הנלמדות בו, המצוינות בכתב אנכי: ׳מוסיקה * ציור ופיסול * דרמה * מחול׳. בסמל אפשר לראות מסיכה, צללית כלי מיתר, סימן של מברשת. זה לא לוגו יפה, אבל הוא מעורר השראה. מישהו חשב עליו. וגם על השם המופיע לידו, כפי הנראה הגוף האחראי על בית הספר: ׳חינוך ואמנות, אגודה שיתופית בע״מ׳.
העלון מקופל כך שחלק מהדף התחתון בולט לצידו וגלוי. כאן מופיעים ׳מקצועות הלימוד בכל מגמה׳. ברשימת המקצועות הכלליים התנ״ך ניצב בראש, ההתעמלות סוגרת, ובתווך מגוון מקצועות, כשבתוכם מתבלטים כמה ייחודיים, כאלה שהנער או הנערה הקוראים בעלון לא מכירים, כאלה שהם רוצים ללמוד, פסיכולוגיה, יסודות הפילוסופיה, אסתטיקה. זה יותר מעניין ממה שהצעירים האלה לומדים עכשיו, ממה שהם אמורים ללמוד בבתי הספר אליהם הם מיועדים. מבנה ותוכנית הלימודים בכל מגמה שונה מרעותה, אבל כולן מתייחסות אל עצמן ברצינות. זה לא חוג אלא משהו מעבר, מקצועי למחצה.
כשהופכים את הדף מופיעה פניית בית הספר אליך, הקורא. בצידה, מתנוססת כתובתו, רחוב פינס 30, תל-אביב. יכול להיות שאתה מכיר את הכתובת הזו. זה ליד קולנוע ׳עדן׳, בשכונה שנחשבת לא מאוד טובה, קרובה ליפו, נווה צדק. יכול להיות שתחליט כבר עכשיו שזה לא מתאים לך, רחוק מדי, או שאין סיכוי שהוריך ירשו לך להגיע לשם. אבל יכול להיות שזה בסדר. אז הנה, בית הספר מספר על עצמו:
בית-הספר התיכון ׳רננים׳ עומד לפני שנת קיומו השלישית וסיכום ההישגים של שתי שנות העבודה הראשונות הוכיח כי בית-הספר הוא צורך השעה וכי עלה בידו לפתור אחת מהבעיות הכאובות בשטח החינוך.
במשך שנים לא נמצא פתרון לבעיות הילדים המחוננים בכשרונות אמנותיים. ילדים אלה, שהיו מעוט בכיתותיהם, היו עומדים תמיד לפני הבחירה, להזניח את לימודיהם הכלליים, כדי להשאר נאמנים ליעודם האמנותי, או להשתלב בתוך חברתם בכיתה, תוך ויתור על פתוח כשרונותיהם. מצב זה היה גורם לכך, שכישרונות ברוכים היו הולכים לאיבוד, או שהיו גדלים אנשי ׳בוהמה׳ חסרי השכלה וללא כל בסיס רוחני.
בית-הספר התיכון ׳רננים׳ מצא את הדרך למיזוג נאה של ההשכלה הכללית ושל האמנות על ידי שילוב מקצועות האמנות לתוך המסגרת הכללית של הלימוד התיכון, ועל ידי הדגשת הצד האסתטי בחינוך הכללי הוסרה המחיצה המפרידה בין שני העולמות ושני שטחי החינוך אינם דוחקים עוד זה את רגליו של זה.
צד חיובי נוסף יש לראות בבית-הספר בעל המגמות האמנותיות בעצם הכנסת הילדים לתוך אוירה, רוח, אמנות, בה אין הם יוצאי דופן, אלא מרגישים את עצמם בעולמם הם. דבר זה מגביר בהם את הרגשת האושר והסיפוק של ימי הנעורים ומסייע, במידה רבה, להתפתחותם הבריאה.
יפה, לא? אם כי קצת יהיר, ההצהרה הגורפת הזו על הגעה לפתרון, החיבור בין השכלה, הרוח והאמנות, הביקורת על הבוהמה נטולת הבסיס הרוחני, היומרה לגאול את הצעירים המוכשרים מבדידותם. אבל הנה, כעת יסבירו יותר כיצד עושים את כל הטוב הזה, באילו תנאים ומגבלות:
בית-הספר התיכון ׳רננים׳ מקיים ארבע מגמות, מוסיקה, ציור ופיסול, דרמה, מחול.
הלימודים הכלליים, המשותפים לכל ארבע המגמות, הם כבכל בית-ספר תיכון עיוני, תוך הדגשה יתרה של הצד האסתטי ושל תולדות התרבות. גם במדעי הטבע מוקדשת תשומת לב מיוחדת לפרקים, הקשורים עם האמנויות לסוגיהן. על ידי כך נפתחת לפני חניכי בית-הספר הדרך להמשכת לימודיהם בבית ספר גבוה בכל שטח בו יבחרו אחרי סיום חוק לימודיהם התיכוניים, אולם בתעודת הבגרות, שהנה תעודת בגרות רגילה של בית ספר תיכון, ייכללו גם מקצועות האמנות התיאורטיים והמעשיים ועל ידי כך תיפתח לפני בוגרי בית-הספר התיכון ׳רננים׳ גם הדרך אל הלימודים הגבוהים בשטחי האמנות השונים בלי כל צורך בהכשרה מוקדמת נוספת.
בית הספר מצהיר כאן כי ביכולתו להעניק תעודת בגרות, כזו המאפשרת לימודים במוסדות להשכלה גבוהה. הוא גם טוען שלימודי האמנות במסגרתו יהיו ברמה כזו שיוכרו על מוסדות לימודי אמנות אחרים, וכל זאת תוך יצירת תוכנית לימודים הוליסטית וייחודית. אלו הרבה הצהרות. חלק מהקוראים, מי שיודעים כיצד עובדת מערכת החינוך, ושבהצהרות וברצון טוב אין די, ודאי חשו חוסר נחת.
כעת בית הספר יסביר מי יתקבל ללימודים וכיצד. השאלה הכלכלית מהותית פה. שכר הלימוד התיכוני יקר, ורק מי שעבר את בחינת הסקר בהצלחה זכאי לסיוע. בית הספר יצהיר כאן גם על דבר נוסף, הזכות שהוא שומר לבחור ולבחון את תלמידיו ואת כשרונם:
לכיתות ט׳ של בית הספר התיכון ׳רננים׳ מתקבלים תלמידים על סמך תעודת גמר של בית ספר יסודי. הזכות לשכר לימוד מודרג שמורה לתלמידי בית ספרנו כבכל בית ספר תיכון אחר.
מספר התלמידים בכל כיתה הוא מוגבל ולא יעלה על 32, על כן יתקבלו תלמידים תוך בחינה קפדנית.
לכיתות י׳ ו-י״א מתקבלים תלמידים על סמך תעודות מתאימות של בית ספר תיכון, הנמצא בפיקוח של משרד החינוך והתרבות.
כל התלמידים חייבים בבחינה מקצועית באמנות הנידונה. התלמידים, הרוצים להתקבל למגמה המוסיקלית, חייבים להביא תעודה או המלצה מהמורה לכלי הנגינה, בה יצויינו מספר שנות הלימוד בכלי והרמה, שאליה הגיע התלמיד.
לרשות בית-הספר הועמדה קרן למתן סטיפנדיות לתלמידים מעוטי יכולת, המצטיינים באחד משטחי האמנות. על מועד התחרות תבוא הודעה מיוחדת בעתונות וב׳קול ישראל׳.
המתעניינים מוזמנים לפנות בכתב או בטלפון לבית הספר. העניים המוכשרים, שיצטרכו להתחרות על מלגות, ימתינו להודעה נוספת.
העלון שהוצג כאן נמצא בארכיון המדינה, בתיק עבה כרס המוקדש לבית הספר ׳רננים׳, שנלקח מארכיון משרד החינוך. זהו המסמך הראשון בתיק והוא כולל הדגשות בעט, המספרות משהו על הלך הרוח והתהיות שעלו בפקיד או המפקח שקרא בו והחליט לתייקו. ארבע מגמות מודגש בקו, וכך גם תעודת בגרות רגילה. ליד מקצועות ומגמות שלמות בהן מתהדר בית הספר סומנו איקסים גדולים, זועמים.
למעשה, העלון הזה מבשר לא רק את ההרשמה לשנת הלימודים הבאה אלא גם התחלה של עימות בינו לבין משרד החינוך שיוביל בסיכומו של דבר לקריסת בית הספר ולסגירתו. אבל זה יקח כמה שנים, ובינתיים, נערים ונערות ילמדו ברננים, שישנה את חייהם, וגם את פני התרבות והחינוך בארץ.
רננים לא פעל זמן רב. הוא היה בשיאו לזמן מוגבל, ארבע שנים, בין 1963-1967, ובמשך כל תקופה הזו היה במאבק מתמיד על עצם השרדותו וזכות קיומו. בשנים שלאחר מכן, עד סגירתו הסופית בשנת 1974, היה צל חיוור של מה שאף פעם לא היתה באמת תקופת זוהר. עלון הפרסום הזה הוא צרור הבטחות וציפיות שלא יכולים להתממש, הוא רגע שיא שבא טרם עיתו.
אני מורה לקולנוע, המלמד בתיכון ׳תלמה ילין׳, שירש, המשיך את דרכו וגם הדחיק את מורשתו של רננים. את לימודי התיכון שלי, שקבעו את מהלך חיי, עשיתי בתיכון ששילב בתוכו מגמות אמנות. זה לא היה קורה ללא הדרך שפרץ רננים. אנסה לספר את סיפורו של המקום המוזר הזה, מי שהקים אותו, לימד ולמד בו. יצטרפו לכך תהיותי, על חינוך ואמנות, שאין דרך מלאה לחבר בינהם. אתם מוזמנים להצטרף.