הבחינה העקרונית

איך הפך תלמה ילין מתיכון מוזיקלי לתיכון לאמנויות

תיכון תלמה ילין, בית הספר שבו אני מלמד, ושאיתו אני מנהל יחסי אהבה-שנאה, נמצא במשבר עמוק. ביטויו המיידי של המשבר כספי וניהולי, אבל אי אפשר להפריד בין אלה ובין עניין ה-׳חינוך׳, אותו מושג חמקמק שאין לדעת איפה הוא קורה בכלל. קשה לי במשבר הזה. תפסתי בו צד. אני נאבק על הישרדותו של מה שאני תופס כחשוב, והוא אחר לחלוטין ממה שמאמינים בו מקבלי ההחלטות.

שמה של העמותה השולטת בבית הספר, ׳מרכז חינוכי וקהילתי לאמנויות ולמדעים ע”ש תלמה ילין׳, מעצבן אותי, כי הוא מסמן סדר עדיפויות ומגדיר זהות ששונה לגמרי מזו שאני מכיר. אני מלמד בתיכון ארצי לאמנויות, שאמנם לומדים בו מדעים, ויש בו קהילה, אבל הם לא בשורש קיומו. לימודי האמנות, לדעתי, הם הסיבה והתירוץ לקיומו של בית הספר. איני יודע מי נתן את השם ומתי בדיוק אבל משער שזה קרה בעת משבר כספי קודם שפתרונו היה כרוך בשינוי מנגנון הניהול של בית הספר. בסופו של המשבר ההוא הפך הועד המנהל של בית הספר לגוף עירוני השייך לעיריית גבעתיים. נראה שתפישתה את המוסד אותו היא מארחת שונה ואחרת משלו את עצמו. 

אני מורה לקולנוע. נקלעתי לעבודה הזאת בגיל צעיר מאוד וכמעט ללא נסיון מעשי, והיא הפכה לי למקצוע. אני חונך ומלווה תלמידים תוך כדי תהליכי עשיית סרטים ומלמד איך לעבוד וליצור. זה מאוד נחמד ואינטנסיבי, ולרוב אני מרגיש בר מזל. השכר שאני מקבל אמנם נמוך, אבל חיי מאפשרים זאת, ואני נהנה מדברים שאין בעבודות אחרות. חופשים ארוכים מאפשרים לי זמן להתעסק בדברים שאינם קשורים לבית הספר, המפגש עם התלמידים תמיד מעניין ומסעיר אותי. צוות המחלקה לקולנוע מעולה. אני עובד עם הבוס הישיר שלי, ראש המגמה, כבר למעלה מעשרים שנים, ואנחנו מסתדרים מצויין, משלימים זה את זה לא רע ודי טובים במה שאנחנו עושים. אבל בנוסף לשנינו, בשנים האחרונות התגבשה במגמה לקולנוע חבורת מורים ומורות מצויינת, חד פעמית כמעט בהרכבה וביכולתיה. המשבר הנוכחי מאיים על הצוות הזה, על קולגות שהפכו לחברים. תוכניות לימוד שנדרשו שנים של עבודה כדי לגבש הפכו פתאום שוליות. הכל נזנח בשם הכורח לקצץ בהוצאות.  

אני לא אובייקטיבי. כבר אמרתי בתחילה, אני אוהב את בית הספר הזה, למרות היותי מודע מאוד לבעיותיו. אולי זה מכיוון שאני מעורב במתרחש בו כבר זמן רב כל כך. לעולם לא תפשתי את ההוראה כעבודה שאפשר להיות מנותקים ממנה רגשית. העבודה הזאת דורשת ניתוק אחר, הכרחי, בינה ובין חיי הפרטיים, אבל עמדת המורה, לפחות עבורי, מחייבת נוכחות רגשית מלאה בכיתה ומול התלמידים. 

בית הספר אינו בית, כמו שהתלמידים והצוות אינם משפחה. אנחנו, ואני, חלק ממוסד, פועלים בתוך מסגרת עמומה של כוחות וגופים שקשה אפילו למנות את כולם. כמו הפיל שהעיוורים מנסים לתאר, בית הספר הוא ישות שחורגת מסך חלקיה. שלא כמותו, בית הספר הוא רעיון ערטילאי שמתקיים ומתבטא בשיעורים, בתוכניות לימודים, בהצגות תיאטרון, קונצרטים וסרטים. הוא קיים בזכרונות ובידע, גם הממשי וגם הסימבולי, שהוטבע במי שעבר דרכו. במובן זה הוא גם חלק ממני.

השנה ציין בית הספר 60 שנים להקמתו. או לפחות התכוון לציין, מאחר שהכל נשכח בלהט המשבר המדובר. אני נותרתי כטרחן כמעט יחיד המבקש להסתכל ולבחון את עברו ולחפש שם רמזים וסימני דרך ליציאה מהמבוך. משהו הרי גרם לבית הספר הזה לשרוד זמן רב כל כך, משהו הוביל לכך שחלק גדול מבוגריו זוכרים אותו כבעל משמעות במסלול חייהם. משהו בשילוב בין לימודי אמנות, לימודים עיוניים וחיי תיכון מצליח להיות מעניין וגם מסוכן, טוב וגם רע. נוח לי יותר להביט אחורה דווקא בגלל שזה מאפשר להתעלות מעל הקונקרטיות של הרגע. אני מחפש אחרי העקרונות שצריכים ללוות את השינוי ההכרחי שבית הספר צריך לעבור בעברו.

*

בארכיון המדינה מצאתי תיק מסמכים סרוק המוקדש ל-׳גימנסיה ע״ש תלמה ילין ע״י האקדמיה הישראלית למוזיקה ת״א׳. הוא מוקדש לשנים 1961-1969 וכולל מכתבים ומסמכים שנצברו במשרד החינוך בשנים אלה, דברים שנראה היה חשוב לשמור. מהכותרת ניתן להבין מה הייתה זהות בית הספר בשנת פתיחת תיק המסמכים: הוא גימנסיה, כלומר מוסד חינוכי על יסודי, המתיימר להעניק השכלה רחבה ברמה גבוהה לתלמידיו, הוא נקרא על שמה של מוזיקאית מפורסמת, והוא נמצא על יד, ולכן גם עובד בשיתוף פעולה מלא עם האקדמיה הישראלית למוסיקה שבתל אביב.  

עלון פרסום לבית הספר לקראת שנת הלימודים תשכ״ג, שנשמר בארכיון עיריית תל-אביב, מספר לנו כיצד בית הספר הצעיר מציג את עצמו לציבור. בדף השער שלו הכותרת העליונה מתהדרת בשם ׳גמנסיה תלמה ילין׳, אבל בכותרת המשנה יש צמצום ופירוט:

בית-הספר התיכון

במגמה מוזיקלית

היחיד

בפיקוח משרד החינוך והתרבות

כלומר לא גימנסיה אלא תיכון השואף להיות גימנסיה, המתמקד בלימודי מוסיקה, ואשר ייחודו הוא בהיותו מפוקח על ידי משרד החינוך. פנים העלון ממשיך ומשיב על תהיות אפשריות. בעמוד הראשון מופיעות השאלות הכלליות, הקשורת לזהותו, למטרותיו ולמה שהוא מעניק לתלמידיו:

בית הספר התיכון במגמה מוסיקלית הוא מוסד תיכון, אשר בתוספת לתכנית הלימודים של בי״ס תיכון רגיל, משולבים בתוכו לימודי המוסיקה. ביה״ס נמצא בפיקוח משרד החינוך והתרבות ותכניתו מאושרת ע״י המשרד.

מהי מטרת בית הספר?

בית הספר מכוון לטפח מיזוג בין השכלה כללית ובית השכלה מוסיקלית (בדרגה תיכונית), באווירה חינוכית-אמנותית, ולהקל על התלמידים מעומס עבודתם – הן בלימודים והן במוסיקה.

מהו בית-הספר?

מהן הזכויות שמקנה ביה״ס?

  • א. ביה״ס מקנה תעודת בגרות מאושרת ע״י משרד החינוך והתרבות, המאפשרת לתלמיד הרוצה בכך להמשיך בלימודיו בכל בי״ס גבוה.
  • ב. בוגר בית הספר יתקבל לאקדמיה הישראלית למוסיקה בתל-אביב.

_______

תלמידים שלמדו כבר לימודים תיאורטיים (תיאוריה, סולפג׳, הרמוניה) ואשר במסגרת בית הספר יצטיינו בלימודיהם המוסיקליים ויצליחו להגיע לרמת ידיעות מקבילה לאקדמיה – יוכלו להיכנס לאחר בחינות הבגרות לאקדמיה ב׳ (ובמקרים מיוחדים ג׳) בהתאם לרמתם האישית ובתנאי שיעמדו בבחינות מתאימות.

_______

מה בדבר שכר לימוד מדורג?

תלמידי סקר הנרשמים לגימנסיה תלמה ילין, נהנים משכר לימוד מדורג כמו בכל יתר בתי הספר התיכוניים במדינה.

בסיכום העלון, לאחר פירוט תחומי הלימודים המוסיקליים והכלליים, דרישות הקבלה והתנייתם בנגינה בכלי וביכולת מוסיקלית, מפורט עושר הפעילות המוסיקלית שכבר מתקיימת בבית הספר הצעיר. בתיאור בולטת ההפרדה בין מה שמרוכז על ידי מורי האקדמיה, הפעילות האמנותית ה-׳טהורה׳, לבין הפעילויות הבית ספריות. המוזיקה חודרת ויוצרת את האווירה בבית הספר:

נוסף לשעורים המיוחדים למקצועות המוסיקה שבמסגרת תכנית הלימודים – מתנהלת בבית הספר פעילות מוסיקלית-אמנותית ענפה ומגוונת, המתרחבת ומתפתחת משנה לשנה.

  • מקהלה נבחרת של בית הספר
  • תזמורת תלמידים (במסגרת האקדמיה)
  • מוסיקה קאמרית (ע״י מורי האקדמיה)
  • מסיבות מוסיקליות
  • שעות חינוך מוקדשות לנושאי מוסיקה ואמנות
  • קונצרטים של תלמידים
  • לימוד פסנתר-צדדי לתלמידי כלי מיתר ונשיפה
  • עבודות בית מיוחדות בנושאים מוסיקליים
  • מגע חינוכי עם המורים לנגינה
  • נגינת תלמידים במסגרת כיתתית
  • ביקורים קיבוציים במפעלי מוסיקה ואמנות

וכן מפעל יחיד במינו בארץ

  • הופעת תלמידינו בנגינה בקונצרטים מאורגנים לתלמידי בתי הספר בתל-אביב ובסביבה הקרובה

אבל בבית הספר לא מסתפקים בכך. יש להם שאיפות גדולות:

לקראת השנה הבאה תורחב מסגרת הפעילות המוסיקלית-האמנותית באפיקים מגוונים, כלפי פנים וכלפי חוץ:

  • שידורים מוסיקליים יומיומיים ברמקולים לכיתות
  • חוגים להשתלמות חופשית בכל שטחי המוסיקה והאמנות
  • מועדון מוסיקלי-אמנותי בערבים לתלמידינו ולאורחיהם
  • תחרויות מוסיקליות בלווית פרסים
  • שידורים מיחודים ברדיו של תלמידינו (נגינה, מקהלה)
  • עתון תלמידים בעל אופי מוסיקלי-אמנותי

קהל היעד של בית הספר הוא מי שרואים במוסיקה מקצוע עתידי וגם חובבנים החפצים בהשכלה רחבה, כפי שמבהירה פסקת הסיום של העלון. שוב מודגש כאן, שיהיה ברור לגמרי, ייחודו של בית הספר וזיקתו לשני המוסדות, האקדמיה למוסיקה ומשרד החינוך:

תלמידים שוחרי אמנות, הלומדים נגינה – 

  • המוצאים את סיפוקם הנפשי בעולם האמנות
  • הרואים את עתידם בתחום המוסיקה
  • הרוצים למזג השכלה כללית והשכלה מוסיקלית
  • המשתוקקים למנוע את הקשיים שבלימוד מפוצל בשני מוסדות נבדלים (בי״ס תיכון וקונסרבטיון)
  • המבקשים את האווירה האמנותית-המוסיקלית
  • המתכוננים לעשות במוסיקה למעשה (כמגנים, כמורים וכדומה) 

או

  • המעוניינים בכלל להשתלם בהבנת המוסיקה דרככם היא

בית-ספר תיכון במגמה מוסיקלית

(תעודת בגרות מלאה, עם תעודה לאקדמיה)

גמנסיה תלמה ילין

ליד האקדמיה הישראלית למוסיקה, תל-אביב

היא בית-הספר התיכון היחיד בפיקוח משרד החינוך המקנה תעודת בגרות מוכרת, שהמוסיקה כלולה בה!

מי שכפי הנראה כתב וניסח את העלון הזה היה מרדכי קשתן, מנהל בית הספר. קשתן היה עתיר כשרונות ובעל חוש לשפה ולדרמה. בצעירותו עבד ברדיו המנדטורי, שם הגיש פינות ותסכיתים, ביניהם חידונים מוסיקליים שהסתמכו על יכולת הנגינה שלו במפוחית. הוא אף הגיש והדריך תוכנית רדיו שנערכה על ידי בני נוער. לאחר מכן הפך למורה לעברית ולעורך בעיתונות, ובמיוחד של עיתוני ילדים ונוער. הוא היה העורך הראשון והמייסד של שבועון הילדים החשוב ׳הארץ שלנו׳, ולמרות שפרש מעמדת העורך לאחר זמן קצר, כפי הנראה בעקבות מחלוקת על תנאי העסקתו, היה לו חלק מרכזי בקביעת אופיו. מעניין שקהל היעד של העיתון הזה, ילדי הבורגנות, שבאים בעיקר מהשכבה ה-׳אזרחית׳ בעם, חופף במידה רבה את קהל התלמידים של תלמה ילין. קשתן, שבמקביל לעבודתו בבית הספר יזם הקמת איגוד מורים לעברית בבתי הספר העל-יסודיים, כתב ופרסם ספרי לימוד לעברית ולחיבור. מחזה שכתב, בשם  ׳בעיה אישית׳, שעסק ב-׳בעייתו של צעיר, אשר בתקופת מלחמת השחרור חייב לברור בין התנדבות לצבא ושליחות חינוכית׳, זכה בפרס בשנת 1964. הוא היה רהוט ורחב אופקים, ודמותו משמעותית מאוד בהתוויית דרכו של בית הספר.

הוא היה מנהלו השני של בית הספר, ומונה לתפקיד לאחר שיצחק אורנשטיין, המנהל הראשון, ששימש בתפקיד פחות משנה, פרש והקים מוסד חינוכי מתחרה לתלמה ילין, ׳בית הספר לאמנויות רננים׳. על סיפור זה אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. שתי היוזמות החינוכיות הללו, שני המוסדות, תלמה ילין ורננים, היו מהפכניים במונחי הזמן. אמנות וחינוך נחשבו לשני תחומים נפרדים, שיש להגביל את המפגש בינהם לשיעורים ייעודיים. תפקיד החינוך נתפס כיצירת תודעה לאומית והכשרת הנוער לחיי עבודה. הלגיטמציה להקמת בתי ספר תיכוניים לאמנויות הייתה הקלה בעומס על מי שלא הייתה לו ברירה אלא לעסוק באמנות, ובראשם מוסיקאים  צעירים, החייבים להשקיע זמן רב בלימודי נגינה ותיאוריה של המוסיקה במקביל ללימודים הרגילים.

עדן פרטוש, ממייסדי בית הספר

תלמה ילין נוסד כתוצאה מפעילותו של אדם מרשים ומשמעותי נוסף, ד״ר עדן פרטוש, מנהל האקדמיה למוסיקה, מוזיקאי מבצע, מלחין, מורה נערץ למוזיקה והחתן הראשון של פרס ישראל למוזיקה. הוא הכיר את החיים הקשים והבודדים של בני נוער השואפים להפוך למוזיקאים מקצועיים וביקש להקל עליהם, כמו גם להרחיב את בסיס המוסד האקדמי שהוביל על ידי יצירת בית ספר שיהיה גם מעין מכינה לקבלה אליו. השידוך בינו לבין אורנשטיין, בעל הנפש החופשייה והחיבה לתרבות פופולרית, לא עלה יפה. קשתן הקפדן והסדור התאים יותר לתפקיד. שניהם, קשתן ופרטוש, חלקו את מנייות היסוד של בית הספר, שנוהל כחברה פרטית בבעלות משותפת. עבור פרטוש זה היה חלק שולי מתוך פעילות מוזיקלית ענפה, עד כדי כך שאינו מוזכר כלל בביוגרפיה המקיפה שכתב עליו חוקר המוזיקה אבנר בהט. עבור קשתן זו היתה פסגה מקצועית. הוא הבין את החשיבות של ההכרה והתמיכה הממסדית בבית הספר והשקיע בכך מאמצים רבים. במכתב למנכ״ל משרד החינוך הוא מתאר בקצרה את אופיו המתגבש של בית הספר הצעיר ואת הצורך שהוא ממלא אצל תלמידיו:

[מכתב מתאריך 24.12.1961]

נסיון מספר השנים בעבודתו של בית הספר כבר מתחיל להצביע על הערכים וההישגים המיוחדים לו – באווירתו הספציפית, בערכים החינוכיים הסגוליים שלו, בפתרון מועקת הזמן של תלמידים הרוצים לרכוש השכלה כללית יחד עם, ותוך כדי, התמסרותם לעולם המוסיקה, ובמיוחד – בשבירת המתח שבהתרוצצות בין שני עולמות אלו.

על עובדה זו במיוחד מצביעים ההורים, כפי שניסח זאת נציגם בסימפוזיון שערכנו זה לא כבר על דרכה של המגמה המוסיקלית: ״בנינו זקפו את קומתם. הם נעשו רגועים״.

קשתן מנסה להפוך את התיכון לגימנסיה שש שנתית, אבל לא מצליח לקבל לכך את אישור עיריית תל אביב או את תקציבי משרד החינוך. אך בית הספר זוכה להערכה, העירייה בונה עבורו מבנה חדש ביד אליהו, והוא מקבל את חסותו של יהודי מנוחין, הכנר המפורסם. זה: 

… תרם לבית-הספר מערכת של כלי-הקשה, ביניהם תופים, מצילתיים וקסילופונים.

… בדבריו אמר מנוחין: זה רגע גדול בשבילכם ובשבילי עוד יותר. זה זמן רב אני חושב על עידודו של החוש המוסיקלי המפותח, שאותו הראה העם היהודי במשך דורות. קיוויתי, שכאן בישראל תגדל ותתרחב ההשראה שהיתה לנגנים יהודים בחו״ל.

מנוחין קושר כאן בין לימודי המוזיקה לבין המטרות הלאומיות. חשיבות תמיכתו אינה חומרית, אלא בלגיטימציה הנוספת ובפרסום שהוא מעניק לבית הספר. אבל בכך אין די. בית הספר מומן ברובו על ידי שכר הלימוד ששילמו ההורים ותשלומים שהעבירה לו עיריית תל אביב והרשויות השונות מהם באו התלמידים. בתיק המסמכים שבארכיון המדינה מופיעים מספר מכתבי תחינה של הורים להנחה או השתתפות בשכר הלימוד. בארכיון עיריית תל אביב נשמר דו״ח של מחלקת הגזברות העירונית, הבוחן בפירוט את תקציב בית הספר ומגיע למסקנה כי הוא גרעוני, וכי העיריה תאלץ לממן גרעון זה, שצפוי להתרחב עוד. מתוך 153 תלמידי בית הספר בשנת הלימודים תשכ״ה רק 61 באים מתל-אביב והיתר בעיקר מרמת-גן, חולון, גבעתיים ופתח תקווה. לאור זאת קובע הדו״ח כי:

  1. לדעתנו לא צריכה העיריה ליטול על עצמה החזקת בי״ס תיכון מוסיקלי שבו למעלה ממחצית התלמידים אינם בני תל-אביב. רצוי יותר שהגוף ימשיך להתנהל כגוף עצמאי.
  2. באופן אלטרנטיבי יש להקים אגוד ערים שיהיה מורכב מהרשויות תל-אביב, רמת-גן, גבעתיים ופתח-תקוה.

המתח בין מיקומו של בית הספר וזהותו העירונית לבין היותו מוסד הפתוח להרשמה לכל, ממשיך ללוות את בית הספר גם במשבר הנוכחי. עיריית גבעתיים ורן קוניק בראשה טוענים לחוסר צדק בכך שהעיר נאלצת לממן תלמידים שאינם תושביה. וכמו היום, גם אז, המתח בין ההוצאות המרובות הנובעות, בראש ובראשונה, מכוונות טובות ומנסיון אמיתי ליצור חינוך איכותי לבין ההכנסות המוגבלות הביא ליצירת הגרעון שהתפתח למשבר קשה. קשתן מצטדק ומסביר במכתב שהוא מפנה ליו״ר ארגון המורים התיכוניים, בעניין חוב שבגינו מאיים הארגון להשבית את בית הספר:

[מכתב מתאריך 28/6/1966]

אנו יודעים על חובנו, ואנו מחפשים כל הזמן דרכים לסילוקו, לפחות תחילה באופן חלקי.

אך עלי להדגיש לפניכם, כי מצבו הכספי של ביה״ס תלמה ילין הוא חמור, כשהמוסד נושא בחובות מצטברים של עשרות אלפי ל״י. ואינני יודע אם אמנם נוכל למצוא דרך לסלוק החוב כבר בימים הקרובים.

אין בית-ספרנו לא מוסד עסקי ולא מוסד נתמך, לצערנו הרב. הוא בנוי כולו על הכנסות משכר לימוד, ובמוסד קטן וסלקטיבי כשלנו (לומדים בו רק תלמידים מנגנים שעמדו בבחינה ברמה נדרשת) אין זה פשוט לכסות את ההוצאות. 

הדרך היחידה לצאת מהמשבר היא על ידי שינוי והרחבה של בית הספר. קשתן פונה למנכ״ל משרד החינוך במכתב מנוסח לעילא, בבקשה לדיון ולהתייעצות שהיא למעשה קריאה לעזרה:

[מכתב מתאריך 30.9.66]

אדוני המכובד,

בדעתנו את התעניינותך בדרכו המיוחדת של בית-ספרנו ואת יחסך לבעיותיו ולהישגיו – מבקשים אנו לשתפך, בדיון ובעצה, על המשך דרכו ועל עתידו.

בתשכ״ו הגענו לחמישה מחזורי בוגרים, והרי זו תחנה נכבדה בשבילנו ל״חשבון נפש״.

המכתב מחולק לארבע סעיפים שהראשון בהם מונה את הישגי בית הספר:

א. הישגים ראשונים

  1. בהישגי לימודים הגענו לרמה ראויה (הכרה במוסד נתנה כבר בתשכ״ה). הצלחנו ליצור לנו מעמד של בי״ס עיוני רציני.
  2. הישג מיוחד שלנו הוא בתחום החינוכי-חברתי. גיבשנו רוח, אוירה חינוכית, והגענו להישגים רציניים, חלקם אף יחידים בארץ (כגון בחינות ללא השגחה בכל הכיתות ובכל המקצועות, משמעת עצמית של התלמידים ע״י מוסדותיהם ונציגיהם, ״שעת התלמיד״ – במקביל ל״שעת המחנך״, תקנון חינוכי מיוחד, עבודת-בית במערכת מתוכננת, ועוד).
  3. בתחום המוסיקלי התקרבנו לפתרון הדילמה החמורה של התלמידים: תיאום ואיזון בין נגינה ללימודים. אנו מפקחים על נגינתם האישית של התלמידים; גבשנו תכנית יסוד של לימודי המגמה המוסיקלית, שנתקבלה ע״י המשרד (מחייבת את יתר המגמות המוסיקליות בארץ), פיתחנו חיים מוסיקליים ערים ביותר ובכלל זה: תזמורת סימפונית של התלמידים, צוותות קאמריים המביאים את המוסיקה לבתה״ס היסודיים בתל-אביב ובפרבריה (עשרות קונצרטים בשנה!), ועוד.

כבר בשלב זה, שבע שנים אחרי היווסדו, יש לבית הספר תפישה עצמית מגובשת. הוא רואה עצמו כמוסד איכותי, המטפח וגאה במוסריות ועצמאות תלמידיו, ולו תפישות חינוכיות מתקדמות ואליטיסטיות. בית הספר מאפשר לתלמידיו, באמצעות מגוון פתרונות אישיים המשולבים בפיקוח הדוק, לשלב בין שאיפותיהם הלימודיות לצרכי לימודיהם. את המחוייבות החברתית שלו הוא מגשים באמצעות הבאת המוזיקה אל העם. זו תפישה בטוחה בעצמה עד כדי התנשאות.

ב. הכרח בהתרחבות ובהתגוונות

עם כל זאת ברור, שבית-הספר איננו יכול להישאר במתכונתו ובמימדיו:

  1. מצינו כמעט את מלוא הפוטנציאל הגלום במגמה המוסיקלית, – והכרח להתפתח עוד.
  2. מימדנו הקטנים מצמצמים בהכרח הן את האפשרויות והן את הרמה (כמות היא איכות!).
  3. במוסד קטן קשה להרכיב חבר מורים יציב ומעולה. כל המורים הם חלקיים, ובמשרות קטנות. אין קביעות בעבודתם וחסר להם במדה רבה המרחב.
  4. גם מבחינה משקית-תקציבית בי״ס קטן הוא בעייה חמורה, שכן כל הפונקציות שלו, ובכלל זה מנגנון וציוד, חייבות להתבצע במלואן – בפרופורציות יקרות מאד.

יש כאן התייחסות מעניינת למורים. רווחתם הכרחית בכדי לשמור אותם בצוות. זוהי מסקנה המבוססת על נסיון. צוות מורים יציב ומעולה הכרחי כדי לשמור על הרמה הגבוהה שבית הספר שואף אליה, ולכן הוא חייב לגדול. הגירעון התקציבי אינו מוזכר מפורשות במכתב, מאחר והפתרון שלו הוא תוצר של תהליכים הכרחיים גם ללא קשר אליו.

סיבות אלו ורבות אחרות מביאות אותנו להכרה בהכרח דחוף של התפתחות המוסד בכמה כיוונים.

ג. תכניות להתפתחות

  1. לאחר שביססנו את המגמה המוסיקלית – אנו מתכוונים לפתח מגמות אמנותיות נוספות כגון תיאטרון, מחול, יצירה ספרותית – (CREATIVE WRITING)
  2. אנו משוכנעים שהכרח להרחיב את בית-ספרנו לתיכון שש-שנתי.
  3. יש מקום לחשוב על מסלולים מקצועיים מתאימים במסגרת בית-הספר.
  4. כדי למשוך גם תלמידים לא-הומניסיטים טובים – אנו סבורים שחשוב לפתוח מגמה מוסיקלית-ריאליסטית (שתשנה גם את הפרופורציה הבלתי מאוזנת בין בנים לבנות).

מגמות האמנות הנוספות, הנמנות פה כלאחר יד, אמורות לשרת את מטרות העל של המוסד, גדילה והתבססות, תוך המשך קיום המגמה המוזיקלית. חלק זה של המסמך שטחי וכללי מאוד, אולי במתכוון. לא כן הסעיף האחרון, הקונקרטי והביצועי מאוד, וקשור במערכת היחסים בין בית הספר ובין עיריית תל אביב:

ד. הפיכת בית הספר לעירוני

הגענו מכבר למסקנה, שעתידו של בית-הספר מבחינת הרחבתו, פיתוחו, ואף עצם קיומו – יובטח בכל המובנים רק אם הוא יהיה לעירוני. המגע עם העיריה הגיע לשלב מתקדם, ובנקודה זו יש לקבל החלטות מכריעות.

בשלב זה בחייו של בית-הספר, אנו מבקשים אפוא, כאמור, את שיתופך בדיון ובעצה בשאלות חשובות אלו לעתידנו.

ואכן, בהמשך שנת לימודים זו הפך תלמה ילין למוסד עירוני. כתוצאה מכך יכלה העיריה לכפות עליו מהלך שישנה לחלוטין את אופיו. לקראת סוף השנה קלט תלמה ילין את רוב תלמידי בית הספר רננים, שנסגר במפתיע לאחר שנקלע גם הוא למשבר כספי קשה. רננים פנה לקהל יעד רחב יותר של שוחרי אמנות ולא רק למי ששואפים להפוך למוזיקאים מיקצועיים. פרט למגמת מוסיקה פעלו בו מגמות תיאטרון, אמנות פלסטית ומחול. קהל התלמידים בתלמה ילין השתנה והתגוון מייד, באופן בלתי צפוי או מתוכנן. זו הייתה מעין חתונה כפויה שנערכה בחופזה. קשתן טען כי מספר תלמידי בית הספר ומוריו הוכפל, וכי ארגונו מחדש של בית הספר היה עבורו טרדה רבה.

כך שבית הספר נאלץ לגבש ולאשר תוכנית לימודים למגמות החדשות בעת שאלה כבר פעלו במסגרתו. במכתב למשנה למנכ״ל משרד החינוך מסכם קשתן את מסקנותיו, ומנסח בתחילתו כתב סנגוריה על לימודי האמנות לנוער. כאן הוא מכיר ומנסה לשכנע במה שנראה היום ברור מאליו, כי בין לימודי אמנות ולימודים כלליים יכולה וצריכה להתקיים סינרגיה:

[מכתב מתאריך 30.4.1968]

הצעת תכניות למגמות ציור ודראמה בבית-ספרנו

בעקבות המגע המוקדם בע״פ – אתכבד בזה להעביר אל כב׳ את פרטי הצעתנו באשר למבנה ולתכניות בחינות בגרות במגמות המוצעות.

הצעתנו מבוססת על נסיוננו והישגינו משך תשע שנים של קיום המגמה המוסיקלית.

בתקופה זו נוכחנו לדעת כי:

  1. קיום לימודי אמנות איננו פוגע בהשכלה התיכונית הכללית למרות שינויים חלקיים בהרכב המקצועות ובאופיים.
  2. ולהיפך – התלמידים השיגו אחוז יחסי גבוה של תוצאות חיוביות בבחינות הבגרות. אחוז גבוה של בוגרינו לומד באוניברסיטאות – וכבר יש מורים תיכוניים (לאנגלית ולספרות) מבוגרינו.
  3. שלוב למודי המגמה האמנותית עם לימודים כלליים הוכיח את עצמו גם מבחינה פסיכולוגית-חברתית. האווירה הספציפית, המשמעת, הנתונים החינוכיים המיוחדים.
  4. עליה בהישגים האמנותיים ובלימודים באקדמיה. בוגרינו מגיעים לאקדמיה ברמה מוסיקלית (מעשית ותיאורטית) גבוהה ביותר והם מהמצטיינים באקדמיה.

קשתן קובע כי בית הספר הצליח לעמוד במטרות שהציב לעצמו בתחילת דרכו, וכי שני סוגי של תלמידיו, מי שהאמנות הופכת לו למקצוע ומי שעבורו היא רק תחביב ותשוקה, יוצאים נשכרים מהלימודים בו. כעת יש להרחיב זאת גם לתחומים אחרים פרט למוזיקה. תוך כדי כך הוא מתאר את האופי ואת הצורך שממלאת האמנות, ולא רק המוזיקה, עבור תלמידיו. בכך הוא מסתמך, כפי הנראה, על מה שלמד מתלמידי ומורי רננים, שהפכו לתלמידיו ומוריו.

הבחינה העקרונית

נקודת המוצא המרכזית שעליה מבוססת הצעתנו היא, שהפיכת תחום אמנותי למגמה במסגרת הלימודים התיכוניים מעניקה לתלמידים לא הכשרה מקצועית – אלא דווקא השכלה מעמיקה יותר ואופקים רחבים יותר.

העובדה שהתלמיד בעל הנטיות והדחפים האמנותיים מוצא את פורקנו האמנותי במסגרת הלימודים הכלליים שלו ובצורה שיטתית ממושמעת – מעניקה לו את השלווה הפנימית ומעוררת בו את הנכונות הנפשית להתמסרות רצינית גם ללימודים הכלליים.

כמעט הייתי מגדיר זאת כתהליך של שחרור מתחים פסיכולוגיים והבראה נפשית של תלמידים רגישים, המוטרדים על-ידי צורך ההתבטאות האמנותית שלהם.

מבחינה זו אין הבדל מהותי בין תחומי האמנות השונים. דחף המוסיקה איננו חזק מדחף התיאטרון, וצורך ההתבטאות בציור איננו נופל מזה של הדראמה.

ואין זה כלל שאלה של תוספת מגמות במובנן הדידקטי-המקצועי המקובל. במהותן הפנימית כל המגמות האלו הן ביסודן הומניסטיות. ובהבדלה הפנימית ביניהן וכן בינן לבין מגמה הומניסטית פורמאלית, היא בעיקרה באיזון שונה של המקצועות, תוך קומפונסציה פנימית.  

זה סעיף יפה, ואני מוכן לחתום עליו ולאמצו גם היום, כאני מאמין שצריך להשאר בבסיסו של בית הספר. 

תוכנית הלימודים הכללית במגמות החדשות, שעתידות לשנות לגמרי את אופיו של בית הספר, המופיעה אחר כך, ותוכניות הלימודים המפורטות לשתי המגמות, האירופוצנטריות והמקיפות, שהוגשו שלושה חודשים מאוחר יותר, מסתמכות על עקרונות אלה: אמנות היא צורת ביטוי הומניסטית, והדחף אליה צריך ויכול לשמש להרחבת אופקים ולאו דווקא להכשרה מקצועית. יש לי ביקורת על תוכניות הלימודים הללו, על הנחרצות והפירוט המוגזם שלהן, על כך שאז, כמו גם היום, חסרה בהן התייחסות לשאלת המחוייבות וההקשרים החברתיים של האמנות והחינוך ולצורך לפרוץ את גבולות האליטה וקהל היעד הצפוי של בית הספר. הן דורשות מהתלמידים מחוייבות טוטאלית ולא שמות מספיק סייגים לקשר המסוכן בין תלמידים למורים. מטריד אותי מה הערך החברתי של לימודי האמנות ומה המחיר, האישי והחברתי, של האליטיזם, השאיפה למצויינות אידיבידואלית והתחרותיות שבית הספר מטפח, מהיווסדו ועד ימינו.

היה צריך להתמודד עם שאלות אלו כבר אז, אך הן נותרו פתוחות.

*

מנהל טוב נמדד בין היתר ביכולתיו לגייס צוות שידע להגשים את המדיניות שהוא מתווה ולהמשיך את דרכו. במובן זה אחד מהשגיו הגדולים של מרדכי קשתן היה צירופו של יצחק נתן לצוות, כבר בשנת 1966, כשהיה מורה צעיר בן 22. הוא הפך למנהל תלמה ילין בשנת 1979, וניהל אותו ביד רמה משך 23 שנים. בראיון שהעניק לעיתון ׳מקור ראשון׳ לאחר חשיפת פרשת ההתעללות המינית של מנחם נבנהויז בתלמידיו והתאבדותו של בועז ארד לאחר שנתגלה שקיים יחסים עם תלמידתו, ניכר שהוא רואה עצמו כממשיך דרך ולא כחדשן. ניהולו של ׳מר נתן׳ את בית הספר היה קפדני, לעיתים עד הגזמה. הוא מילא את התפקיד תוך מסירות, כבוד, והערכה אמיתית לתלמידיו ולמוריו. זהותו, והיותו דתי ושמרן, לא הפריעה, ואולי אף סייעה לו במידת מה. הוא לא היה חלק מתוך קהל היעד של בית הספר אלא אחר. זה העניק לו כח. הסמכותיות שלו התאימה לתלמה ילין בתקופת המעבר מתל אביב וההתבססות בגבעתיים, אבל בחסותה אירעו דברים נוראים, ונחצו גבולות חוקיים ומוסריים. הוא זה שקיבל אותי לעבודה, וראיון הקבלה הזה זכור לי כמעמיק ומענג. הרגשתי שהוא, ומזמן הצטרפותי לבית הספר גם אני, חלק ממקום בעל מסורת והיסטוריה שבה רבדים רבים. 

אולי, אם ירצה השם, אם יסתדרו הכוכבים, אם נצליח ללמוד בעזרת העבר את שעלינו לנסות לעשות בעתיד, בית הספר ישתנה, וישרוד, ויהפוך לטוב ומייטיב יותר, או אולי לרע ומסוכן פחות. משבר הוא הזדמנות, אומרים כולם, ואני מקווה שהם צודקים. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: