הבת שלי, בת השבע וחצי, קצת משתגעת. אפשר להבין את זה. הזמן מתערבב. הימים דומים זה לזה. דרכה, אני יודע ורואה שגם לי קשה.
חיים שלמים מתנהלים בבית. אפילו העבודה, אפילו הקשר עם העולם שבחוץ, הכל בפנים, הכל ביחד. זה לא רע, אני חושב שאני טוב בזה, אבל משהו מרכזי בחיי שנותנת לי הריצה חסר.
כמה ימים לא רצתי בכלל, עשיתי תרגילי מדרגה ועבודת משקולות קלה, כי הגוף דרש להמשיך ולזוז. עמדת המחשב שלי היא עמדת עמידה. זה לא מספיק. בשבוע האחרון אני יוצא להסתובב.
הטווח המותר, מאה מטר, מאפשר מספר מסלולים באזור בו אני גר, שלמזלי ריק למדי. זה מקום בתהליכי שינוי מפליגים, שיראה אחרת לגמרי בעוד זמן מה, כשיגמרו לבנות. אז יגורו פה הרבה אנשים, וחלק מהקסם שהביא אותי לכאן יעלם. בינתיים די ריק, ואיני חושב שאני מסכן איש.
אני רץ מהר יחסית כדי לא לבזבז את הזמן שאני מקצה לעצמי, המינימום ההכרחי כדי לשמר כושר ריצה, מקפיד על מרחק מהאנשים הבודדים שמוליכים כלבים, שבדרך למקומות שהם חייבים להגיע אליהם. אני מניח שלכולם יש סיבה טובה מספיק להיות כאן. כולם נחמדים, כולם חולקים את האוויר הזה, את החוץ, שיפה מאוד עכשיו, את העול שיש לשאת. בסוף הריצה אני חוזר ישר הביתה. כי החוץ מסוכן ואסור עכשיו, נגוע.
ובכל זאת אני לוקח את בתי כמעט כל יום לסיבוב הבוקר של הכלבה. זה מסלול קבוע, המקיף את בית הספר שלה הקרוב אלינו. הוא סגור כעת, כמובן, ואני מתיר לה לרוץ סיבוב שלם סביבו לבדה. היא נהנית מזה, וגם עושה את זה כדי לרצות אותי, כי היא מבינה שאני נהנה מכך שהיא רצה, ושהיא לבדה, לזמן מוגבל, זמן הסיבוב, זמן הריצה.
אני חושב שהיא זקוקה לזה, אבל יכול להיות שאני חושב על עצמי.
