בריאות הציבור

האותיות מוטבעות על כריכת הספר. האותיות מעוגלות אבל פינותיהן חדות. צבע הכריכה חום, רציני, ובתחתיתה סימן, לוגו, ציור משולש. בראשו נחש, סמל הרפואה, כרוך סביב גביע. הוא ניצב בראש שמש זורחת, כי עתיד גדול מגיע. את השחר המפציע מובילים מכשירי הקדמה הרפואיים, כלי המעבדה המסודרים על גוף השמש העולה, המצויירת כמעין דלפק בדיקה. מיקרוסקופ במרכז, סטנד מבחנות בצדו האחד, ערמת צלחות פטרי בשני. מישהו אהב את הספר הזה, מישהו חשב על כריכתו. 

הוצאת ׳אחיעבר׳ הוציאה אותו, בשנת 1935, למרות שהשנה הלועזית לא מופיעה בעמוד הפותח של הספר, שם האותיות הלועזיות היחידות הם התארים המופיעים תחת שם המחבר, ד״ר א. י. לוי.  הוא M. D, כלומר רופא, וגם Dr. P.H., כלומר דוקטור לבריאות הציבור, וגם Ph. D,  כלומר בעל דוקטורט. אפשר לסמוך עליו, והוא מנהל המחלקה לחנוך בבריאות הצבור, בבית הבריאות ׳הדסה׳ על שם נתן ולינה שטראוס, ירושלם. 

כותרת הספר רלוונטית לעת הזאת, ולכן נזכרתי בו ושלפתי אותו אתמול מהספריה שליד שולחן העבודה שלי, שם הוא נמצא במדף הספרים הביזאריים, אלה שלא יאומן שנוצרו, שהתגלגלו לידי. בריאות הציבור, ובסוגריים מתחת, דרכים ואמצעי שמור נגד מחלות מדבקות. 

כפי הנראה הספר הזה לא נמכר בחנות ספרים אלא הוענק במתנה ללקוחות חברת ׳יצהר׳, שמפעלה נפתח רק שנה לפני כן בשכונת נחלת יצחק. החברה התמודדה עם חברת ׳שמן׳ החיפאית, הוותיקה והחזקה, ואני מניח שחלוקת הספר הייתה חלק מנסיונות הכניסה שלה לשוק. יכול להיות שזו מדבקה סטנדרטית, שהותאמה למגוון ספרים שחילקה החברה, אבל איני יכול לנתק אותה מהספר שעליו היא מתנוססת. צורתה מסגרת מלבנית מהודרת, עם מוטו, כותרת כללית בראשה, הסבר ופירוט במרכז והקדשה בתחתית. זאת הצהרה שמחברת בין הכלכלה לרוח, ובמקביל, היא מכריזה עד כמה העיסוק בגוף בבריאות וברפואה הוא חלק מרכזי בתרבות העברית המתחדשת.

תרבות כל ארץ היא תפארתה

תפארת ארץ היא תוצרתה

חברת ׳יצהר׳ מעניקה

לקוני תוצרתה לא רק

תוצרת עברית בעבודה

עברית ובהון עברי,

כי אם גם תרבות עברית

הספר הזה הוא שי

של חברת ״יצהר״

לידידיה קוני תוצרתה

ההקדשה שמופיעה בתוך הספר מטלטלת:

מקדש

לכל אלה אשר מדע בריאות הציבור

הוא אידאל להם,

ואשר הקריבו ויקריבו את עצמם

לשם הבראת הצבור.

וואו. אני לא חושב שאלו מילים ריקות. טיפול בחולים מדבקים ובמחלות מדבקות נראה לי כדוגמא אידאלית של אומץ ונכונות להקרבה. רופאים ורופאות המנסים להדביר מגיפה משתוללת הם גיבורים קלאסיים של סרטים הוליוודיים. אנשי רפואה הקריבו ויקריבו עצמם. זה קורה עכשיו. חלק גדול מקורבנות המגפה המשתוללת כעת הם רופאים, רופאות, אחיות ואחים, אנשי ונשות צוות רפואי, אשר מתמודדים עם גרסה עכשווית של משהו שמלווה את הציויליזציה האנושית מתחילתה. 

*

בניין ׳בית הבריאות שטראוס׳ בירושלים, בו שכנה המחלקה לחינוך בבריאות הצבור, הוא בעל חזות הדורה, גרמי מדרגות מטפסים משני צידי כניסה שקשת אבנים בדלתה. זהו מופת אוריינטליסטי. שלוש כתובות קבועות שם, העליונה בעברית ומשני צידיה אנגלית וערבית, ובהן כתוב- ׳בית הבריאות של נתן ולינה שטראוס לכל בני הגזעים והדתות׳. זאת הצהרה יפה, שכיום נראית בלתי מובנת מאליה.

אבל הקדמת הספר היא תמונת מראה של הפתיחות התרבותית הזאת, והיא מבהירה את היחס של כותביו לתרבות המקומית. הטיפול בכל הגזעים והדתות הוא הכרחי, ואינו נובע מעקרונות מוסריים אלא מכורח רפואי. ציונות מתנשאת, המתערבת ומשנה את המציאות ורפואה שמטרתה להיטיב עם הכלל כרוכים כאן זה בזה.

בפתיחת ההקדמה, שנכתבה על ידי הרופא עתיר הזכויות שייסד את מכון פסטר שנלחם בכלבת ובאבעבועות שחורות, ד״ר אריה בעהם, הוא מסתמך על הדת והתרבות העברית כמקור לגיטימציה:

הספר הזה ״בריאות הצבור״ בא ללמד את בני עמנו, בארצנו, פרק בשמירת הבריאות למען ידעו לקיים את המצוה ״ונשמרתם לנפשותיכם״ והוא בבחינת ״דבר בעתו מה טוב ומה מועיל״.

לאחר מכן הוא מתאר את המציאות המשתנה, ואת סכנותיה:

ארצנו מתפתחת בהדרגה ידועה. מיבשים בצותיה מקימים הריסותיה, ומישבים את המקומות העזובים והשוממים, אשר הוזנחו מאות בשנים מאין יושב. מספר תושביה הולך ורב, לא רק לפי הרבוי הטבעי, אלא גם בהתישבות מספר גדול של עולים חדשים מארצות שונות, וכל זה נעשה בהתאם להתפתחות הארץ שנה שנה.

זה הצד המבריק והמקסים של בנין הארץ ע״י בניה השבים אליה. אולם לבנין זה יש גם צד שני. זה מכוון כלפי המחלות המדבקות והלקויים המרובים בשמירת בריאות הצבור והיחיד. מה רבה העזובה בשדה פעולה זה!

הוא מתאר את ההתיישבות הציונית כתהליך של מלחמה בלתי פוסקת במחלות, המתוארות כחלק מהארץ הריקה, מנותקות מנשאים אנושיים:

טרם בואו של המתיישב העברי, חלוץ העליה, היתה הארץ בחלקה הגדול בלתי מיושבת, שוממה ועזובה, ושטחים רחבים ממנה הוו בצות גדולות, אשר קלעו את חצי המות שלהן במתישבים בסביבתן. וכך שלמו תושבי הארץ, וביחוד העולים הראשונים, מס יקר למחלות המדבקות השכיחות בארצנו, כמו מלריה, אבעבועות, כלבת, גרענת, דיסנטריה, טיפוס המעים וכיוצא באלה. בחיים נשארו רק אלו שמטבעם היו מחוסנים, או שאחרי מחלה מדבקת לא קשה גופם התחסן נגד המחלות, ובדרך זו השלימו את מחולליהן.

בהתייחסות לאוכלוסיה הערבית בולט הפער בין האוכלוסיה העירונית, הפגיעה יותר למחלות, לזו הכפרית. הציבור, על פי תפישת המחבר, הוא זה העירוני והעברי, ועליו יש להגן מבני הארץ המזוהמים:

בימים ההם הגיע מספר תושבי הערים רק לאלפים אחדים, ובני דודנו, הערבים, רוב תושבי הארץ, ישבו מפוזרים ומפורדים בכפריהם, בתנאים בלתי סניטריים. כשהתנועה והקשרים בין כפר לכפר, או בין העיר והכפר לא היו מפותחים כ״כ, היתה קיימת הדאגה רק לבריאות היחיד ולא היתה נשקפת סכנה גדולה לבריאות הצבור. לא כן הוא המצב בימינו, לאחר הופעתו של הישוב העברי המתפתח בצעדים ענקיים.

על פי תפישה הזו הקידמה היא גם מסוכנת, והערבות ההדדית אינה ערך מוסרי אלא כורח רפואי. כך טוען המחבר, ד״ר א. י. לוי, במבוא לספר:

האמרה ״טוב קרטוב אחד של מניעת מחלה מתשעה קבין של רפוי״, יפה היא, ואמת רבה צפונה בה. אולם, במה דברים אמורים, כשכל אחד מהציבור ידע ויקיים את הוראות השמירה על הבריאות. כי הלא בדורנו, חיים אנו בחברה, וכל אחד ערב איפוא בעד בריאות חברו. די לאדם אחד בלבד שלא יזהר במחלתו בימי חליתו, או שהוא במצב של נושא טפילים, למען יעבירינה לאחרים הבאים אתו במשא ומתן, הן לחבריו ולידידיו והן לבני משפחתו.

הספר כולל פרקי מבוא המסבירים את מושגי בריאות הציבור ופרקים מפורטים על המחלות השונות על פי קטגוריות. יש בו צילומים ואיורים, העתקי כרזות וטבלאות מיון. ניכר שהעותק שבידי לא נפתח כמעט, ושעיקר חשיבותו של הספר היא בעצם הוצאתו לאור, בכך שהוא מעורר מודעות אל הנושא.

ההמלצות בנוגע ל-׳מחלות המתפשטות באמצעות ליחה מהאף והפה ומניעתן׳ דומות באופן ניכר לאלה המלוות את התפרצות המגפה הנוכחית. הנה, לדוגמא, ההמלצה לגבי נקיון הידיים:

הידיים משמשניות הן. החולה על פי רוב אינו זהיר במיוחד בליחה, שהוא פולט מפיו או מאפו ונוגע בה בהיסח הדעת. בדרך זו מזדהמות הידים והחולה עלול לנגוע בדבר, אשר אחרים יטלטלהו, יאכלו ממנו, או ישתמשו בו, כמו מכשירי אוכל, סכינים, מזלגות, לחם וכדומה; או יושיט יד ביד ידידו הטוב הבא לדרוש בשלומו ובינתים יחלק לו מנה הגונה מהחידקים של מחלתו. בכל המקרים הללו ייטיב החולה אם יזהר: ראשית, לא לברך את חברו בשלום בתקיעת כף יד; שנית, לרחץ את ידיו מדי פעם בפעם, אחרי נגעו בליחה של האף או הפה; ושלישית, להמנע מנגע בצרכי אוכל או משקה, שאחרים עלולים לאכול או לשתות מהם.

גם להמלצה על בידוד מי שאולי נדבקו יש עבר ארוך:

אנשים שבאו במגע עם החולה עוד בתחילת מחלתו, כלומר, עוד בטרם נקבעה האבחנה של המחלה, עלולים גם הם לחלות. מטבע זה, יש להחזיק אותם במקום מיוחד, עד עבור ימי הדגירה של המחלה.

לא הרבה השתנה, מה? רפואת הציבור של ימינו היא המשך של מסורת ארוכה. ובכל זאת חלה התקדמות מסוימת, שאינה בהכרח רפואית אלא מוסרית.

הפרק המסיים את הספר מתעסק באחד הנושאים שנתפסו אז כחלק מבעיות בריאות הציבור, השאיפה להשבחת המין והגזע. יש לזכור, ולהיות סלחנים: שנת הפרסום היא 1935. לא ידעו אז מה שאנו יודעים היום, לא רק מבחינה רפואית אלא גם מבחינת הסכנות שאליהן תוביל צורת המחשבה הזו. הכוונה כאן, אחרי הכל, היא טובה, אבל דרך הביטוי שלה מזעזעת.

כשנבוא לדאוג להשבחת המין האנושי, תעמוד לפנינו השאלה, איזה סוג של אנשים חשוב לנו, ומה היא אמת-המדה, שלפיה אנו יכולים לקבוע את טיבו של האדם הרצוי לנו, או זה שאינו רצוי ביותר. מובן כי כל אדם החי בחברה, מן הראוי שישרת אותה, לפי כוחותיו ולפי יכלתו, ובשכר זה הוא יקבל את שרותו ממנה. מנקודת מבט זו אפשר לחלק את בני האדם לשלשה סוגים, האיש הפעיל והיוצר, המתכן תכניות ומוציא אותן לפועל, הבונה בנינים, המארגן, או במילים אחרות האדם המחונן כח יצירה, שייך ל״סוג הראשון״. ה״סוג השני״ הוא מחוסר כח יצירה, אבל הוא יכול לשמש גלגל פחות או יותר חשוב, במכונה הגדולה המניעה את חיי החברה. ה״סוג השלישי״, על פי רוב אין ממנו כל תועלת לחברה, ולא עוד אלא שהוא מכביד עליה בהוצאות שונות. הסוג הזה הריהו איבר מדולדל, טפיל החי על חשבון אחרים.

הכותב מסיק את המסקנה ההגיונית, וקובע שיש לצמצם את מספר הצאצאים של אותם טפילים חברתיים. הוא מציין את קליפורניה כמקום בו משתדלים לעקר את מי שאינו אחראי למעשיו, ושגם: ׳תורת העקור בהמונים שנתפרסמה לא מזמן בגרמניה נוקטת בעקר ג״כ אותה המטרה.׳

כשהרופא הטוב מתעסק בשאלת השבחת הגזע בארץ המלצותיו ברורות, והגזענות שלו גלויה ובלתי מתנצלת. המשכילים צריכים להתרבות במקביל לצמצום האלמנטים הבלתי מועילים לחברה.

השאלה אצלנו אינה כה חריפה כמו בארצות המרוכזות והמיושבות. בכל זאת, בשנים האחרונות הורגש הצורך בבתי חולים למחלות הרוח, הרבה יותר מאשר בשנים הקודמות. בית הספר לפושעים צעירים הולך ומתמלא. מספר האסורים בבתי-הסהר לפשעים חמורים כמו רציחות או נסיונות לרצח, התנפלויות ודומיהן הולך וגדל. לאשרנו, רוב האנשים מהסוג האחרון אינם מבני עמנו, מפני שרוב הנוער שלנו והקהל בכללו חדור רוח של יצירה ופעילות, מאין רצון להרוס.

שאלת ההתרבות המהירה אצל הסוג הנ״ל מהווה שאלה חמורה. דבר זה עלול להמיט אסון על התיישבותנו, ובפרט בזמן שמכסת התלודה אצלנו הולכת לאחור ולא לפנים, למרות הכוח הצעיר העולה כיום לארץ. אמנם אין אנו מרוצים ממשפחות בנות עשרה או חמשה עשר ילד, כנהוג בארצות המזרח, בו בזמן שאין ביכולת ראש המשפחה להספיק את צרכי משפחתו. על כל פנים, מספר ילדים קטן כמו אחד או שניים במשפחה של משכילים, או אנשים בעלי רמה תרבותית ידועה, עלול להביא כליון על אותה היצירה והבניה שאנו עסוקים בה.

יש לשפר את הגזע גם כדי להתמודד ולשנות את אופיה הבסיסי של הארץ שבתוכה נבנה המפעל הציוני, המאיימת לעצור את התקדמותו:

כיצד הסביבה עלולה להשפיע על גורלו של האדם? את זאת אנו יכולים ללמוד מאת שכנינו, שעמדו פעם על מרום פסגת התרבות וכי אחרי בואם במגע תמידי עם אלימנט וסביבה יותר גרועה התחילו גם הם את נסיגתם לאחור, עד הגיעם למדרגה שבה הם נמצאים כיום. אין ספק, שכל הבא לארץ ותוהה אל אפים של תושבי המקום ומשוה אותם לתושבי עבר הירדן המזרחי ירגיש שיש התקדמות רבה לטובה בין שכנינו בארץ. נצני הפריחה בינהם התחילו הודות לסביבה החדשה שנוצרה במשך הזמן הקצר. אולם אל לנו להסתפק במה שאנו יוצרים, עלינו לשמור על נצוץ ההתקדמות ולהלהיבו מדי פעם בפעם. אחרת יש חשש שהכוח המתנגד יוכל למשוך אותנו אחרונית.

*

כעת, כוחה המתנגד של מגיפת הקורונה מושך את כולנו אחורנית. ההתמודדות איתה ועם תוצאותיה תדרוש סולידריות חברתית שאיני משוכנע שקיימת כאן. הספר הזה, בן השמונים וחמש, מזכיר את פחד המוות הישן, ואת כך שהרצון להביסו יכול להוביל למקומות אפלים. אני מאמין במדע ובבני האדם, אני מקווה לטוב, אבל לא מאוד אופטימי. ואני חושב שחלק מהותי בבריאות הציבור הוא שמירה על תרבות בריאה ומוסרית. 

הלוואי.

הלוואי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: