טרום מרתון, הימים האחרונים לפני, חוסר הבטחון בשמיים. ככה זה.
אבל הגוף די מאומן, והמרחקים הקצרים מהבית לעבודה וחזרה הם מאמץ קטן ומענג. זה טיול דרך העיר שתמיד מתגלים בו דברים חדשים. וזה ג׳ונגל פראי בו נאבקים על הישרדות ומעמד, אשר בו אני ספק תייר וספק משתתף.
זה לא מקום קל, מדרכות העיר, וכל הבנייה הזאת, שמשתוללת מסביב, הופכת את עצם השימוש בהן לפעולה חתרנית. הכל משתנה, משתפץ, מגדלי פאר יחליפו בתי שיכון ואזורי תעשייה, ורכבת תחתית נוצצת תאפשר את הכל, וואי וואי, כמה טוב שיהיה פה.
אבל בינתיים צריך לסבול קצת, כי אין אש בלי עשן וכשחוטבים עצים וכו׳. המדרכה שתהיה פה הרי חשובה הרבה יותר מהמדרכה שיש פה עכשיו.
בגדול, זה משעשע אותי. הרחובות הם חיבור טלאים של החלטות תכנוניות מקומיות, כשלכל אתר בנייה או קטע רחוב יש חוקים שונים משלו. כל צומת היא חידה. זאת סכנת נפשות בחסות הקידמה, מלכודת לחלשים.
הנה, תאונה. נהגת מבוגרת פגעה ברוכב אופניים שחצה את הכביש במעבר חצייה. היא כנראה ראתה אותו ולא עצרה. שמעתי את רעש החבטה לצדי, ראיתי את האופניים באוויר, ואת הרוכב, גבר בגיל העמידה, לבוש כעובד השב הביתה, נראה זר, רוסי אולי, מוטח בכביש.
אנשים נאספו. הייתה אחווה של קורבנות פוטנציאליים. מישהי טיפלה בנהגת המבוהלת, אחרים דאגו לנפגע, שהאדרנלין הפך את עיניו לפעורות ואיבן את גופו.
הדם הפסיק לטפטף מאפו.
המשכתי הלאה. צריך להשאיר את זה מאחור. רציתי לאכול שווארמה טבעונית, אבל כשהגעתי אל הכתובת שבדקתי לפני שיצאתי לדרך ראיתי שאני לא רוצה לאכול שם כי הכל נראה פייק, כמו תפאורה: עץ, מראות, ופלסטיק ברחוב אבן גבירול, אני אוכל יותר טוב בבית.
אל דיזינגוף סנטר, לאסוף את ערכת הריצה למרתון המתקרב. עוד ארבעה ימים למנאייק.
