האיזור בו אני גר כבר אינו בשוליים, ואולי אף פעם לא היה כך באמת.
בעוד יומיים אני צריך להסביר בראיון ברדיו עמדה המתנגדת להרחבה המתוכננת של רחוב אליפלט, אשר חוצה את רחוב הרבי מבכרך ומחלק בין חלקו הכלול ביפו וזה השייך לתל אביב. העיריה ומשרד התחבורה מעוניינים להפוך אותו לדרך אימתנית, מפלצת שתיצור קו גבול בלתי עביר כמעט, שתפריד בין בית הספר ושכונת פלורנטין לגינה החדשה שאמורה לשרת אותם. מירב מורן כתבה על זה יפה בשבוע שעבר, ותיארה את התהליך ואת הכשלים שהובילו למצב הנוכחי, בו צריך להתניע עוד מאבק תושבים, מי יודע כמה במספר. תגובת העיריה המסכמת לטענותינו היא: ׳כל פניות התושבים לגורמי התכנון השונים היו לעצירת התוכנית ולתכנון מחדש. מאחר ומדובר בתוכנית מאושרת סטטוטורית, לא מצאנו לנכון לקיים מפגש שכזה על מנת לא לייצר ציפיות שווא. ברגע שמטרת המפגש תהיה הצגת התכנון הקיים, תשמח העירייה לקדם את הנושא׳. זה מעצבן ומתנשא, אבל נראה לי שהם רק מחפשים סולם בכדי לרדת מהעץ, ויש סיכוי להשפיע על תכנון הדרך כך שיהיה הגיוני יותר. באשר לאישור הסטטוטורי המדובר, אני יודע שמדובר במעין מעשה טלפון שבור בו תכנית אחת הופכת לאחרת. המקור הוא תכנית עתיקה ומיושנת, לפיה הייתה אמרה להיסלל ׳דרך אשדוד׳, כביש מהיר ורחב שיחבר בין עיר הנמל המתפתחת ואיזורי הייצור והתעסוקה שבתל-אביב וביפו. התשריט, כלומר שרטוט תכנית בנין העיר המפורטת שנקבעה לאיזור, מראה עד כמה הייתה מופרכת ויהירה.
רוחב הדרך המוצעת כאן, צבועה באדום כשהבנינים המיועדים להריסה צבועים בצהוב, הוא 72 מטר. היא אמורה לדרוס חלקים משכונת המושבה אמריקאית-גרמנית ולעבור ממערב לרחוב אליפלט של ימינו, אשר בעת שרטוט התכנית עדיין לא היה סלול במלואו, והגיע עד שוליה הדרומיים של שכונת מכבי העלובה. התקנון שלה קובע יעד ושיטת פעולה. המטרה היא: ׳… לאפשר סידור דרך מהירה, מלווה ע״י דרכי שירות עיליים וסדור רמפות חבור בין הדרך המהירה והדרכים הראשיות של הסביבה׳, ולצורך כך יש לבצע ׳שינוי תואי ורוחב הרחובות בחלק משטח התכניות הראשיות כד להתאימם לתנאים החדשים׳. באשר למבנים הקיימים בשטח, קובע התקנון כי ׳כל בנין או חלק ממנו שהוא בניגוד לתקנות התכנית ייהרס׳ וכי לצורך כך ׳הדרכים ורצועות הקרקע להרחבת דרכים תופקענה כחוק ותרשמנה ע״ש העיריה׳. הזמן המוקצב לביצועה הוא 5 שנים מיום אישורה, 11.9.1975.
רשת הרחובות המוצעת בתכנית, אותם דרכי שירות לכביש הראשי, יוצרת איים שמיועדים ברובם למבני תעשיה. אין שום הוספה של שטחים פתוחים או מבני ציבור, כי מה צריך כאלה בכלל. כשמסתכלים על התכנית הזו היום היא נראית כבדיחה לא מוצלחת, ומזל גדול שלא קודמה כמעט, למרות שהיא זו שהובילה להפקעת שטחה של שכונת מכבי, ובכך אפשרה את חיבורו של רחוב אליפלט לרחוב אילת, תוך אימוץ התכנית הקודמת של האיזור, אשר הייתה אמורה להיות מבוטלת מרגע כניסת תכנית זאת לתוקף. זה קצת מבלבל, הכל, איך המתכננים קובעים כל פעם בנחרצות מה בדיוק הולך להיות ואיפה, משתמשים בשפה המדוייקת והברורה הזאת שלהם, כדי שלא יהיה שום ספק. זה נעשה תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממה שקיים בפועל ומהצרכים המקומיים, ואז, בגלל שהיא לא מתאימה למציאות, התכנית מתפוגגת ומאבדת את תוקפה, משאירה אחריה הרס, אבל גם יוזמות חדשות שצומחות מלמטה, תוך התמודדות עם המגבלות החדשות, ואז באה תכנית חדשה, וחוזר חלילה.
אני מתאר לעצמי שזה קורה בהרבה מקומות, אבל נדמה לי שבאיזור מגורי אפילו יותר מכרגיל, מכיוון שהוא מרחב תפר גיאוגרפי ותרבותי, מרכזי מאוד למרות שהוא נדמה שולי. כי השוליים של תל-אביב הם למעשה לב המטרופולין, והרבי מבכרך שוכן בנקודת חיבור מובהקת בין חלקיו השונים. הסיפור שפרשתי כאן, כל האנשים שהסתובבו פה, האמריקאים, הגרמנים, הערבים, היהודים, אלו שבאו מאירופה ואליו שבאו מארצות האיסלאם, פועלי התעשייה ותושבי צריפי העוני, מי שבילה כאן, מי שגר ומי שעבד, הוא מספר גם קצת על זה, על מה קורה כשהכל מתערבב. ועל כך שאין דרך לדעת מה יקרה. אנשים מביאים בתים מאמריקה, ובסוף אחרים גרים בהם. אדם בונה בית מפואר למשפחתו, אבל נרצח, וכמה שנים אחר כך כל רכושו נגנב ועובר לידי מי שמגדיר אותו, משום מה, כאויב. נער צעיר הולך ללמוד חקלאות, מת במלחמה, ומונצח בצריף שנהרס כדי לפנות מקום לכביש. בלאגן, בו הנדל״ן אמנם מקובע בקרקע אבל הבעלות עליו, ערכו ושימושיו משתנים בהתאם לנסיבות פוליטיות, והכל יציב רק לכאורה.
בשנת 1997 אושרה תכנית חדשה לשכונת מכבי וסביבותיה. בשלב זה כבר נהרסו צריפיה הנותרים של השכונה והיא היתה לא יותר ממגרש אספלט מגודר. התכנית נקראה משום מה ׳מכבי צריפין׳, אולי כי ׳צריפים׳ לא נראה שם כל כך טוב, ומטרתה הראשית היתה ׳קביעת יעוד איזור תעשיה עתירת ידע ומלאכה נקיה לשם הקמת בניינים בגובה של עד 5 קומות כולל קומת קרקע לאולמי תצוגה, מלאכה נקיה ומסחר ומעל מרתפי חניה, שייבנו על פי תכנית מתאר מקומית ״ע״׳. גם לתכנית זו צורף נספח בינוי מנחה. היא מזכירה במקצת מבנים ופרויקטים שהוקמו באיזור בתקופות קודמות, כמו ׳קריית המלאכה׳ באזור רחוב שוקן, ׳בניין מרכזים׳ שעמד בפינת הרחובות קיבוץ גלויות ושלבים, ואשר נשרף ברובו בשנת 2003, או ׳בית פנורמה׳ בדרך בן צבי, אשר עתיד הנכסים בו מוטל כעת בספק. בכך, הומשכה המסורת של התייחסות לאיזור כאל כזה שאמור לשמש בעיקר למלאכה ולתעסוקה. הבנין המתוכנן היה אמור להיות מבנה גדול המקיף חצר פנימית המאפשרת פריקה וטעינה של סחורות ובו מרתפי חניה גדולים וחמש קומות המיועדות לשימושים מגוונים אם כי מוגבלים:
לא תותר הקמת מפעלים לשימושים הבאים:
תחנת כח, תעשיה כימית ואחסנה הכרוכה בה, תעשיה פטרוכימית ואחסנה הכרוכה בה, תעשית דשנים ואחסנה הכרוכה בה, ייצור אריזה ואחסנה של חומרי הדברה, בתי יציקה ומפעלים למתכות וציפוי מתכות, משחטות ומפעלים לטיפול בפסולת, ייצור חומרי בנין ומפעלים ליצור מזון.
למרות זאת באותה תקופה אושרה גם בנייה חדשה למגורים מצידו השני של רחוב הרבי מבכרך. תוך התחשבות בכך מדגישה התכנית כי:
בתחום הבניינים הגובלים ברח׳ הרבי מבכרך לא יותרו אולמות שמחה ובידור, מפעלים הצורכים שטח לאחסנה פתוחה, מפעלים שנדרשים בהם מתקנים למניעת זיהום אויר לצורך עמידה בתקנות, מפעלים אשר פעילותם מעבר לשעות הרגילות 07:00 – 19:00. הפעילות התעשייתית תהיה חייבת לעמוד בתקן רעש לאיזור מגורים. כמו כן לא תותר פתיחת מוסכים ונגריות לכוון הרבי מבכרך.
זו תכנית גרועה, כמובן. הגשמתה הייתה מובילה לבניית פיל לבן ענקי שמיועד לתעשייה ולייצור, בדיוק כאשר אלה הפסיקו להיות רלוונטיים, אבל דווקא בגלל זה יש לי אמפטיה אליה, ואפילו קצת צער על כך שפיספסה את זמנה. המבנה הפשוט המשורטט בנספח הבינוי המנחה יכול היה להפוך למקום מעניין כאשר היה נוצר צורך למלא את חלליו בתחליפים למוסכים ולנגריות. היו יכולים להתפרנס, ואולי גם לבלות, לגור וללמוד שם, לא מעט אנשים.
במקום זה שונה הייעוד של השטח, בין השאר בגלל המאבק שניהלנו נגד תכניות הבינוי האחרות באיזור, והוא הפך משטח שמיועד לתעסוקה לכזה המיועד לשטחי ציבור, בכדי למלא חלק מהחוסר בשכונת פלורנטין וסביבותיה. בעיסקה סיבובית מוזרה ומופרכת שילמה העירייה לעצמה 45 מליון ש״ח עבור השינוי הזה, וזאת מקרן שהקימה בכדי לרכוש שטחי ציבור בדרום תל-אביב. הפארק החדש מוקם שם עכשיו.
מצידו השני של הרבי מבכרך, בין רחוב אליפלט, דרך אילת והמושבה האמריקאית-גרמנית, אושר כעת פרויקט עצום בהקפו, המיועד להיבנות על פני שטח של כ- 10 דונם, במקום בו עמד פעם מגרש הכדורגל של קבוצת מכבי. כיאוי לשינוי הזמנים, וכמצופה מהעליה הגדולה של ערך הקרקע באיזור, אין בו שום מלאכה או תעשיה, למה מה קרה. מתוכננים בו מגדל מגורים בגובה של 90 מטר הכולל כ- 200 דירות ובסיס רחב המיועד בעיקר למסחר. הדמיות הפרוייקט אינה מבשרת טובות, בעיקר מכיוון שאני אוהב את בינין התעשיה הפשוט שניצב שם עכשיו, שבתחתיתו יש חומוסיה סבירה לגמרי, ׳רוני פול׳, שבה אנו קונים את ארוחת צהרי שישי שלנו, ושבקומה השלישית שלו יש סטודיו ליוגה ולפילאטיס אליו אני מנוי. אני אמנם לא מנצל את המנוי הזה כראוי אבל עדיין אוהב שיש לי אופציה להשתמש בו כשארצה, ויודע שהמחיר הזול שלו ושל החומוס נובעים גם מכך שמצבו הירוד של הבינין אינו מאפשר לגבות שכר דירה גבוה. דבר זה ישתנה ודאי כאשר יוקם הפרויקט החדש. אני יודע גם שהמגדל המאסיבי יטיל צל על הפארק החדש בזמן השקיעה, ושדייריו, איתם אולי אפגש בשבילי הפארק, יהיו בטוחים שהם חלק מהתחדשות האיזור ולא ידעו שיש להם חלק בחורבן של משהו שהיה יפה ומעניין.
*
בשפה המשפחתית הפנימית שלנו אנו קוראים לבינין החדש שנבנה לידנו, פרויקט ׳אליפלט 26׳, ׳הבינין המכוער׳. ההסבר שהענקתי לבתי, ששאלה אותי מדוע ולמה, הוא שאינו קשור לכאן, ושמי שגר בו לא רוצה להיות חבר שלנו. כשהיא מבקשת, כמו הילדה בת החמש ועשרה חודשים שהיא, דוגמאות והבהרות, אני מסביר לה איך הוא גדול, בעוד שהבנינים האחרים קטנים, איך מי שגר בו מגיע הביתה במכונית ולא ברגל, ואיך אף אחד מהם לא אומר לנו שלום. הרעיון שעומד מאחוריו מכוער ונצלני, כמו שמבהיר הטקסט שליווה את אתר האינטרט באמצעותו נמכרו הדירות שנבנו בו במחיר מופקע:
כידוע, בשנים האחרונות זכו אזורים רבים בדרום תל אביב לתנופת פיתוח אדירה שהפכה אותם למבוקשים ופופולאריים. בקנדה ישראל זיהו את המגמה בזמן ואיתרו את אחת הנקודות האסטרטגיות באזור בסמוך לשכונת נווה צדק, למתחם התחנה ולחוף הים – והקימו שם קומפלקס מגורים צעיר וחדשני.
אליפלט 26 תוכנן על מנת להעניק לדייריו לייפסטייל אורבני עדכני. התכנון הנועז בניצוחו של האדריכל גידי בר אוריין מעניק פרשנות מודרנית ויוקרתית לסגנון התל אביבי קלאסי. הבניין מתנשא לגובה 13 קומות וכולל דירות 2-3 חדרים ודופלקסים בעלי חלל תקרה כפול. דירות הבניין נהנות מתכנון עשיר במיוחד הכולל קירות זכוכית, תקרות גבוהות ומפרט פנימי יוצא דופן, ולרווחת הדיירים הוקמו בתחומי הקומפלקס בריכת שחייה, ספא ושטחי מסחר.
הוא בנוי מגוש של שני אגפים בצורת האות ׳ר׳, המונח על בסיס מסיבי שבקומת הקרקע שלו יש מבני חנויות שנבנו כדי לשרת את תעשיית האפנה, ושכעת, עם קריסתה, עומדות רובן ריקות. דירות המגורים מוקמו כך שמרובן יהיה נוף אל הים, כדי שאפשר יהיה לגבות עליהן מחיר בהתאם. מגג הבינין שלנו ניתן להציץ אל חלק מהדירות הללו. לא נראה לי שאף אחד מאושר גר שם.
בקומה שמעל קומת המסחר היה אמור להיות, לפי ההבטחות, ספא. כשחזרנו לארץ משנת השהות בארצות הברית גילינו שבמקום זה נפתח שם חלל עבודה משותף, אשר נקרא בשם המגוחך ׳AYEKA׳, יעני ׳אייכה׳. טקסט המכירה המופיע באתר מציג את מיקומו כשיקול המשמעותי ביותר לבחירה דווקא בו מתוך כל חללי העבודה השיתופיים האופנתיים כל כך כעת:
הלוקיישן של בניין אייכה הוא לא פחות ממושלם: רחוב אליפלט סמוך לפינת דרך יפו.
מצד אחד פלורנטין שמשנה את פניה אבל שומרת על אותנטיות ועל השילוב המשמח בין מלאכת כפיים לאמנות, בין יזע ליצירתיות ובין אוכלוסיה ותיקה לצעירה; מצד שני נווה צדק על האדריכלות המרשימה שבה והקהל האנושי שובה הלב כמו גם אינספור מקורות ההשראה; מצד שלישי הים במרחק הליכה נינוחה; יפו הייחודית נמצאת אף היא בקרבת מקום וגם אל שדרות רוטשילד ניתן להגיע חיש מהר מהבניין של אייכה – כך שהמיקום שלו הוא בדיוק בלב ההוויה האורבנית של תל אביב, בנקודת מפגש בין חדש לבין ישן ובין טכנולוגיה ואמנות ועסקים ותרבות.
מרכז העניינים, מה? ואני ידעתי והרגשתי את זה, אבל לא יכולתי לנסח ככה. האתר משכנע מדוע חלל עבודה משותף הוא בחירה נכונה במיוחד בעת הזו, וכיצד סביבת העבודה הזו מזמינה את משתמשיה להיות מי שהם באמת:
כאמור עבור הקונספט המוצלח של חללי עבודה משותפים תל אביב היא האכסניה המושלמת. העיר שצמחה מן החולות התאפיינה מאז ומתמיד, וביתר שאת בימינו, בעידוד יזמות, אפשור שיתופי פעולה מפרים, העלאת רעיונות חדשניים ובעיקר היא מאפשרת לכל אחד להיות בדיוק מי שהוא רוצה להיות – המרחב של אייכה עושה אותו דבר בדיוק: מאפשר לכל יזם, פרילנסר, סטארטאפיסט, מעצב ובעצם לכל מי שזקוק לסביבת עבודה מהנה ומעצימה להיות בדיוק מי שהוא רוצה להיות.
הרי אם אבדוק את עצמי אגלה שיש משהו מאחורי הצהרות המכירה הללו, ושכיוון שהייצור הפיזי הולך ונעלם, והסיכוי להחיותו קטן, הרי שאייכה, עם כל ההגזמות הללו שאי אפשר עכשיו בלעדיהן, הוא בכל זאת נסיון, שבא מלמטה ומתוך תגובה לדרישה האילמת של העיר ושל החיים בה לשמור משהו מהאופי היצרני של האיזור הזה, עוד חוליה בשרשרת של דרכי התנגדות למשטור, סדר והגדרה מדוייקת. אולי יווצרו שם דברים נפלאים (למרות שקשה לי להאמין בכך).
*
בכרך המוקדש לשנים 1974-1993 בסדרת הספרים ׳ההיסטוריה של תל- אביב׳, מצוין כי בשנים האלה היו חלקים בעיר שעברו תהליך של: ׳התברגנות (ג׳נטריפיקציה), כלומר, מגמה שבעקבותיה הפכו שכונות מידרדרות ומפגרות מבחינה פיזית לשכונות עם אוכלוסיה בעלת סטטוס מבוסס חברתי׳. ֿ[יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל-אביב, עיר מטרופולין, רמות, תל-אביב 2002, עמ׳ 159]
זאת הגדרה מעט בעייתית למונח שמתורגם ומתואר אחרת במילון מונחי סוציולוגיה שהוציאה האקדמיה ללשון עברית:
עִילוּת – ג'נטריפיקציה, תהליך שבו אוכלוסייה במִיצב חברתי־כלכלי בינוני וגבוה נכנסת לשכונות חלשות, מעלה את רמת השכונה ומייקרת את החיים בה ובכך גורמת לדחיקת האוכלוסייה המקורית. המילה עִלּוּת נגזרה מן המילה עילית (=אליטה), והיא הצעתה של הוועדה למונחי גאוגרפיה אנושית הפועלת בשיתוף בין האקדמיה לאוניברסיטת בן־גוריון.
הגרסה של שביט וביגר מתארת תהליך שהוא חיובי בסך הכל, שיקום שכונות שכזה, אז קצת מתברגנים, למה מה קרה. אבל אני זוכר את נווה צדק של לפני 27 שנים, כשכבר החלה להתייקר אבל עדיין לא איבדה את כל תושביה המקוריים. היא הייתה מקום מסובך, אז. כשגרתי שם ראיתי קרב בין שני דרי רחוב שיצאו הלומי אלכוהול מתוך מבנה המתנ״ס שנבנה אז, ואחד קטע לשני את האוזן באבחת מוט ברזל ששימש כחרב. לאמבולנס לקח עשרים דקות להגיע, שמענו אותו מקיף את השכונה ומחפש איפה לעזאזל נכנסים אליה. היום דבר כזה לא יקרה שם. זה מקום מת, עשיר ומשעמם. תהליך העילות שעבר גזל ממנו את נשמתו.
האיזור שלי עבר תהליך דומה, שעדיין לא הושלם. המניע העיקרי לשינוי בו הוא לא כניסת אוכלוסיה חדשה במקום כזו שעוזבת אלא מות התעשייה ותהליך ההתברגנות וההתעשרות שעברה תל-אביב. יש כאן הרס על מנת לבנות מחדש משהו אחר ובמובן זה משהו קיצוני יותר, מאחר ומדובר לא רק בחילופי דיירים אלא בשינוי גורף גם של המבנים ואפילו של הטופוגרפיה ורשת הרחובות. מה שהיה לא יחזור. הספר הזה הוא מצבה לכך.
הטיולים עם הכלבה, ולפניה עם הכלב, פיפי קקי פיפי קקי, כפו עלי קיום שגרה של סיבובים שמתחילים ומסתיימים בביתי. מסלוליהם השתנו לאורך השנים, מגיבים לשינויים באיזור ובי. כשעישנתי זה היה סיבוב קניית סיגריות, שהוביל אותי כמעט תמיד במעלה הרחוב, דרך מרכז בריאות הנפש ומרכז וולובלסקי, בית הכנסת של פרנקל ורחוב אבראבנל עד ל-׳מאנציז׳, הקיוסק שגם שימש לי כמכולת במשך מספר שנים. כשהקיוסק הזה החליף בעלות ושינה את שמו עברתי לקנות במכולת של משפחת אברהם בפינת ויטל וקורדברו, וכשהפסקתי לעשן ונמאס לי מפלורנטין גם הסיבוב השתנה, והתחלתי לערוך אותו ברחובות אילת וקומפרט, או מסביב לגינת דרויאנוב. ההרגל הכפוי הזה יוצר בהכרח גם הכרות אינטימית עם הסביבה, איפה יש פח, היכן ניתן לקשור את הכלבה כשנכנסים לקנות משהו, למה כל כך מלוכלך פה, איך דואגים לא להידרס, מי נפגוש היום, למי נאמר שלום. אינני אוהב גינות כלבים ומעדיף לטייל. הבנתי שאחת הסיבות בגללן היה לי חשוב כל כך שניקח איתנו את כלבתנו לארצות הברית, היתה כי סדר היום והמפגש התכוף הזה עם הרחוב תוחמים את יומי ומעניקים לו מסגרת, בבוקר ובסוף היום, שהיא גם פיזית ומרחבית. השכונה שלי, המקום בו אני מרגיש שייך ומקומי, היא המקום בו אני מטייל באופן קבוע עם הכלבה. היא מרחרחת, ויודעת איפה מפזרים לחם ישן כדי למשוך יונים שתוכל לנשנש, אני מתבונן. פה נוסף ציור רחוב חדש, שמה זרקו משהו מעניין, והנה עוד אתר בנייה, עוד בית מלאכה או חנות שנסגרו.
שבוע שעבר, כשירדתי לטיול בלוויית בתי, שאוהבת להצטרף אלי מדי פעם, נתקלתי בעוד סיור אמנות רחוב, הפעם ממש בשביל הגישה לבית. המדריכה, שרמקול היה מחובר לחגורתה, הסבירה משהו על תבליט בצורת פרצוף, שמישהו עשה פעם על גבי קיר הבנין. זה היה קצת מפתיע, להתקל בחבורה הזו ככה, כולם מביטים בנו כאילו אנו חלק מהמוצגים מהם באו להתרשם, וקצת חצוף. למה צריך רמקול, מדוע להיכנס לשטח פרטי ככה ומה אתם מסתכלים עלי, אני לא הבידור שלכם אלא חי פה. בסיור אחר, ליד ציור שבצד אחת מהחנויות בבניין, שמעתי את המדריך אומר שציורי הרחוב הם הדרך של האמנים להתפרסם, כי אז יוכלו למכור את ציוריהם האמיתיים בהרבה כסף. קבוצות ׳תגלית׳ עברו פה כל הקיץ, נפרקות מהאוטובוסים בגינת הטרקטור בפינת רחוב אליפלט והרבי מבכרך, מקבלות הסברים משוכפלים על יצירות נבחרות, נערות ונערים זרים וסמוקי הורמונים, מלווים על ידי חיילים נושאי נשק.
זה זמני. איזור התעשייה הזה הפך לאתר תיירות ממוסד באותו זמן שבו נגזרה עליו כליה. הבניינים החדשים שיבנו ברחוב לא רק יחסלו את ציורי הרחוב אלא גם ישנו לחלוטין את אופיו. תחושת השוליים, וההגנה שהם העניקו למי שלא התאים בדיוק למרכז, לעניים, לפועלים וליזמי התעשייה, לאמנים, לעבריינים, עומדת להתפוגג. מרכז העניינים יהיה פה, יקר ומסודר.
כשיהיה פה יקר יהיו גם יותר מגבלות, חס וחלילה לא להפריע, והשוליים יצטרכו לנדוד למקום אחר. זה קצת עצוב אבל כורח המציאות כפי הנראה. סוד המרכזיות של המקום הזה היה חייב להתגלות. פגשתי ברחוב לפני זמן מה אדם שאני מכיר כבר חמש עשרה שנים בערך, שגר בשכירות באחד מהבנינים הישנים ברחוב אליפלט. הוא היה שותף בהקמת הגינה הקהילתית, ותמך בכל המאבקים שהתנהלו פה בזמן הזה. ניסיתי לעניין אותו במאבק החדש, נגד הרחבת רחוב אליפלט, אבל הוא העדיף לא לשמוע. כבר עכשיו שכר הדירה גבוה מדי, וברור שיצטרך לעבור מפה, אולי לנתניה. גם שם יש חוף ים קרוב, לידו אפשר לשבת. יהיה לי חבל, לא לפגוש בו יותר. בטח גם אנחנו נזוז מפה מתישהו, אולי לגבול בין יפו לבת-ים. אתגעגע לרבי.
+ + + +
זהו, זה היה חלק אחרון ודי, לפחות לכעת. עלי להתפנות לכתיבה אחרת, ולגייס כוחות לקראת שנת הלימודים המתקרבת. הרי החלקים הקודמים:
צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!
צריך לדבר על הרבי – שני רבנים ומלך
אערוך עוד מעט גרסה מלאה, עם הערות שוליים וביבליוגרפיה, כמו גם תיקונים והרחבות שהצטברו אצלי. כבר גיליתי טעויות, כמובן, ואנסה לתקן מה שאמצא. אם ירצה השם אולי אצליח להגיע לגרסה מודפסת להפצה, יעני ספר, בעת חנוכת הגינה. בינתיים אתם מוזמנים ומוזמנות להתעדכן במאבק המתפתח, לחתום על העצומה נגד הרחבת רחוב אליפלט, הידוע בשם ׳המפלצת מאליפלט׳. מפחיד!!!!
תודה למי שקרא וקראה. מי היה מאמין שאפשר לכתוב כל כך הרבה על רחוב כל כך קטן.