צריך לדבר על הרבי: בצריפים

כשהתחילו לבנות את מגדל נווה צדק לא הצלחתי להתעלם מזה. הוא צמח במעלה רחוב אבראבנל, קומה אחרי קומה, מנוף גדול צמוד לשלד ההולך ומטפס, מעלה מעלה, עוד קומה ועוד קומה, כאילו שזה לא יגמר אף פעם. חציתי את הרחוב הזה לפחות פעמיים ביום, הוא היה הגבול בין אזור התעשייה בו גרתי לבין שכונת פלורנטין, ופתאום השתנה קו הרקיע. המנוף לא הפסיק לנוע, קובע סדרי עולם חדש, מעביר תבניות יציקת בטון ומוטות ברזל ביהירות אדישה, יוצר משהו שונה לגמרי מכל מה שמקיף אותו, בניין שצומח כמו גידול טפילי המפנה את מרפסותיו לעבר נוף אותו יוכל לשווק לעשירים. שנאתי את זה.

בתקופה הזו, כפי הנראה, התחלתי להסתדר. התבגרתי קצת, צלחתי את השנים הנוראיות של להיות צעיר ומבולבל, השתחררתי מקשר שהרעיל את חיי. ויתרתי על מה שהיה חלק משמעותי מזהותי עד אז, היותי אוטודידאקט, שמזלזל קצת בכל המלומדים האלה, שבעצם לא מבינים הרבה, והפכתי לסטודנט. בחרתי ללמוד היסטוריה כי חשבתי שזה בטח מעניין. רכבתי לרמת אביב באופניים, דרך דרך אילת, חולף כל פעם מתחת לאותו מגדל ארור.

יום אחד נפלה זרוע המנוף העליונה, ואיתה שני פועלים. הם היו עסוקים בהגבהתו, בורג לא חוזק כראוי והופ, הכל למטה. גופותיהם נלכדו בתוך המתכת המעוקמת, שגם ריסקה את גג אחד המבנים הטמפלרים הישנים שהיזמים אולצו לשמר ונחתה על דרך אילת עצמה. שם קברה זרוע המנוף תחתה מכונית שעברה בכביש ובה אישה הרה. עוברי אורח, עובדים מחנויות ובתי מלאכה ברחוב והפועלים הנותרים הרימו בידיהם את זרוע המנוף וחילצו את האישה בפגיעות קלות. עברתי שם מעט אחר כך וראיתי אותם, יושבים על המדרכה, קסדותיהם לצידם, ראשיהם בין ידיהם, המומים. העבודה התחדשה כמה ימים אחר כך, אחרי שפינו מה שצריך, כאילו כלום. תיעבתי את המגדל הזה, ובזמן שעבר מאז לא למדתי לחבב אותו, להפך. אני חושב שכל מי שהיה מעורב ביזימתו, אישורו ותכנונו ראויים לבוז, ולו רק בגלל שהשתמשו בשני טריקים מלוכלכים עד כדי גועל נפש. הראשון: בעת אישור המגדל נקבע שיהיה בן 22 קומות, אבל גובה הקומה לא הוגבל. מאחר ובאזור הותרה, משום מה, בנייה עד גובה מקסימלי של 180 מ׳, נוצר המבנה המוזר הנוכחי, המשלב קומות כפולות ובודדות. השני: בעת שימור המבנים של בית החרושת ׳וגנר׳ הם לא חוברו לתשתיות בסיסיות, ולכן אין כל דרך לעשות בהם שימוש. שלושה מבנים יפים, הוילה של משפחת וגנר, בניין המשרדים של המפעל ואולם ייצור גדול, עומדים שם כמעין פסלים סביבתיים או תפאורה, בלי לתרום דבר לאיש. בנוסף, בגלל המגדל הגבוה נוצרת במהלך החורף מלכודת רוח בדרך אילת, ההופכת את ההליכה בו, בקטע החשוב ביותר שלו, הצומת הפונה לפלורנטין או לנווה צדק, לקשה עד בלתי אפשרית בימים מסויימים. היא מצליפה בפנים, מכה בך, מסיטה אותך מדרכך, וזה בגללו. המגדל הזה אלים לסביבתו. כל זה קרה בגלל תאוות בצע, ובגלל שמישהו מצא פרצות בכללי התכנון וניצל אותן באופן ציני.

כך אומר צבי גבאי, אדריכל הבניין, בראיון שכולל מגוון של ציטוטים שלא יאומנו ומתאר את התהליך השערורייתי שהוביל לבניית המגדל: ׳הנפח של המגדל לא נקבע על ידי. בתור אדריכל, כשתיכננתי אותו חשבתי איך מוכרים אותו. לכן חשבתי שאני צריך להפנות את החזית לכיוון הים ולסגור את החלק שפונה לג'נקייה למבני התעשייה שבדרום. אף אחד לא רוצה להסתכל על ג'יפה ופלורנטין.׳ כשאני קורא את זה אני מרגיש שהוא מקלל אותי. [קובי בן שמחון, "המגדל הצרפתי": סיפורו המלא של המגדל בנווה צדקהיזם, השכנים, הצרפתים והוועדה לתכנון ובנייהTheMarker, 29.05.2008] 

אולי בגלל הלימודים, אולי בגלל המגדל שניער אותי מאדישותי, אולי בגלל שהתבגרתי, מצאתי את עצמי מעורב בהתנגדות לתוכניות בנייה שפורסמו לגבי אזור התעשייה שהפריד בין ביתי לשכונת פלורנטין. למדתי מאנשים שפגשתי קצת על חוקי תכנון ובנייה, התעניינתי ולמדתי בעצמי על ההיסטוריה של שכונת פלורנטין ושל אזור התעשייה שיועד להריסה, התחלתי לראות דברים שלא הבחנתי בהם קודם. שמעתי את המילה ׳ג׳נטריפיקציה׳, המתארת את התהליך בו שכונות משתנות ומאבדות את ייחודן ואופיין בעקבות הפיכתם לאופנתיות ומבוקשות. ראיתי את עצמי כמקומי הנאבק לשמר משהו שאפילו הוא עצמו לא בטוח מהו

המאבק ההוא היה זירת החניכה שלי בפעילות מול רשויות תכנון עירוניות ומחוזיות, ומקומי בו היה שולי למדי. אני אסיר תודה לליאת איזקוב, גורי נדלר, יונתן משעל ועוד רבים אחרים, שתרמו מזמנם ומרצם למען הכלל. כלום לא היה קורה בלעדיכם.

*

אתמול עלו דחפורים על שטח שבמשך שנים היה מגרש חנייה עירוני, בהמשך הרחוב שלי, מצידה השני של דרך שלבים. באופן מוזר, לא מתאים לזמנים האלה ולאיזור הזה, כאשר כל פיסת אדמה היא בעצם נדל״ן מניב פוטנציאלי, הדחפורים הללו לא מבשרים בנייה, אלא הקמת גינה גדולה וחדשה, בה יהיו דשא, גבעה קטנה, מתקני משחקים ומקום לעצים בוגרים לצמוח ולהתפתח. זה משמח אותי.

תיאור יפה ומקיף של המאבק להקמת הגינה, הכולל קרדיט ראוי ומוצדק להילה הראל ויונתן לבדינגר, מוביליו חסרי הלאות (אותם אני מעריץ), כתבה ציפה קמינסקי, אשר מלווה בצילומיה האוהבים ובכתיבתה הרגישה במשך שנים את השינויים שעוברת השכונה: ציפה קמינסקי, המאבק על גינת דרויאנוב: מה מסתתר מאחורי כל השצ"פ הזה, Xnet, 11.06.2016 

גם בצד השני של רחובי, לכיוון רחוב אבראבנל, עובדים במרץ. לפני כמה חודשים נהרס שם חלק עיקרי במתחם מבני התעשייה שנקרא ׳החרש והאומן׳, וכעת כבר כמעט סיימו לחפור שלושה בורות ענק, שישמשו יסודות וקומות חנייה לבנייני מגורים גדולים שייבנו שם בשנים הקרובות. אני חושש מאוד מכך.

לכאורה אלו שני קטבים, בנייה יזמית שמטרתה ליצור רווח מול פעולה ציבורית לתועלת הכלל, אבל זה מסובך יותר, גם מאחר ואחד איפשר את השני, וגם מאחר ויש ביניהם מן הדמיון.

הקמת הגינה היא שיאו של תהליך שהחל בזמן ההתנגדות לפרויקט הרס אזור התעשייה והחלפתו בבנייה צפופה למגורים. אישור תוכנית האב שלפיה נבנים כעת הבניינים הותנה במציאת פתרון לחוסר בשטח ירוק פתוח בשכונת פלורנטין, וזה, בערך, מה שהגינה אמורה לעשות. היה טוב יותר, כמובן, אם הייתה מוקמת קודם על שטח מה שהוא כעת בית הספר היסודי ׳דרויאנוב׳, בניין חדש שהוקם במקום בית הספר שנסגר שהיה שם קודם, אבל דברים לא תמיד הולכים בקלות, אין מה לעשות.

הם דומים מאחר ובשני המקרים יש כאן שינוי מוחלט של ייעוד, הרס ובנייה מחודשת. ומכיוון שהסיבה שיש שם מגרש חנייה, ושיש שם אזור תעשייה, נעוצה בעובדת היות האזור הזה חלק מיפו בשנות המנדט. הנסיבות המיוחדות של קרבה פיזית לתלאביב מחד וניתוק רגולטורי ממנה מאידך יצרו את אזור התעשייה, שנקרא אז ׳מרכז וולובלסקי׳. ומגרש החנייה שם בגלל שלפני כן עמד שם צבר צריפים שכונה בשם ׳שכונת הצריפים ״מכבי״׳.

*

השכונה הוקמה מאחורי מגרש הכדורגל שתואר קודם, מהצד השני של רחוב אל אמריקאן, ונקראה על שמו. ניתן להבחין בגגות צריפיה הצפופים מעבר לגדר המגרש בצילום נאומו של ז׳בוטינסקי שהובא קודם. שישים משפחות עניות שבאו ממזרח אירופה בנו מתחם משותף על פי דפוסים שהכירו במקומות מהם באו, ספק רחוב של עיירה ספק שכונת עוני, מקום שיאפשר להם לשרוד. תשעה וחצי דונם של אדמת פרדס בלתי מעובד, זה ששכן מעבר למשוכת הצבר שאת צילומה הראיתי קודם, נקנו על ידי אגודה שיתופית ונרשמו על שמה במרשם הקרקעות.IMG_5405 copy

המפה הזו מתארת את המצב בשטח בשנת 1925 בערך. מגרש ׳מכבי׳ מסומן בצד דרך שכם, השטח עליו תוקם שכונת הצריפים מעבר לקו המקוטע הדק, סימול לכך שהרחוב אינו סלול, ושהגבול בינו למגרש מטושטש. אדמתה רחבת הידיים של משפחת אבוח׳דרה, שביתו המפואר של אחד מראשיה ניצב מול בית הקפה של לורנס, בצומת המובילה לנווה צדק, נמצאת ממזרח. הקו המקוטע העבה מסמן את הגבול בין שכונת המרכז המסחרי, הנמצא בשטחה של תל אביב, לבין יפו. ניתן לראות כיצד  קו הגבול חוצה את הכביש מול צומת דרך אילת ורחוב לוינסקי של ימינו ומתפתל מסביב לשכונת וולהאלה ובית החרושת של ואגנר. הקולנוע המסומן במפה נקרא ׳ביתן׳ ומודעה שהתפרסמה בעיתון ידיעות עירית תל אביב מזמינה אליו את הקהל הרחב:

תשומת לב

אחרי תיקון יסודי באולם שסודר לגמרי עם רהיטים חדשים והכנסת מכונות חדשות של הפירמות הכי מפורסמות בעולם והמסודרות ע״י מומחים

נפתח הראינע ״ביתן״ תחת כיפת השמים, רחוב ת״א יפו, (מול ביהח״ר וגנר)

בהנהלת עבד אלרחמן טובג׳י את זלמן אלשונסקי

הנהלת הראינע שמה אל לבה להנעים לקהל מבקריהם הנכבדים את שעות בלותם במחיצתם

תמונות טובות ממדרגה ראשונה

אשר תופענה לעיני המבקרים בכל הבהירות האפשרית, ע״י מכונות משוכללות חדשות, תחת צלילי התזמורת הכי נעימה בתלאביב בהנהלת מר יצחק רובינשטיין.

מקוים אנחנו כי בני עירנו הנכבדים, השואפים לשעה של קורתרוח לאחר עמל היום, יכבדונו בבקוריהם.

בכבוד רב, בשם הנהלת הראינע ׳ביתן׳ זלמן אלשינסקי.

[יעת"א, מס' 17, אוגוסט 1926]

נוסח המודעה משעשע, כמובן, וזו בהחלט סיבה מספיק טובה להביאה כאן, אבל אבקש להצביע על מספר דברים נוספים: החיבה לטכנולוגיה, והשימוש בה ככלי לקידום מכירות, אופן ציון הכתובת, לא על ידי ציון מספר הרחוב אלא באמצעות שימוש בנקודת ציון עירונית ידועה, אזכור והדגשת שמות המנהלים ואפילו שמו של מנצח התזמורת כדי ליצור אמון ומחוייבות אישית לכאורה שלהם ללקוחות, אשר הפניה אליהם היא כ׳בני עירנו הנכבדים׳. יש כאן הנחת יסוד של זהות משותפת, למרות שהראינע נמצא ביפו, ולמרות שהוא בניהול משותף, יהודי וערבי. זה נראה לנו מוזר, ערבי ויהודי מנהלים יחדיו מקום בילוי שמפורסם בעיתון הרשמי של עירית תלאביב, מקום בילוי אשר משוחרר, עקב היותו ביפו, מהרגולציה שלה עצמה. אבל מסתבר שיש פה הגיון כלכלי, ושלבני התקופה זה נראה מובן מאוד. קולנוע ׳עדן׳ הסמוך, נהנה באותו זמן ממונופול שהעניקה לו אותה עיריה, תמורת תשלום דמי זיכיון, והייתה ביקורת בעיתונות על הדורסנות שלו ועל חוסר הכבוד שלו ללקוחות ולעיר. מיקום הקולנוע ביפו, על גבול תלאביב, איפשרה ליזמים, ואולי גם לעיריה, לעקוף את המונופול הזה, למשוך אליו את מאוכזבי ׳עדן׳ ובכך גם להפעיל לחץ על בעליו שיעמדו בהתחייבויותיהם וישפרו את יחסם אל הצופים.

גל ההגירה הגדול המכונה העלייה הרביעית שינה את דמותן של תלאביב ושל יפו. רוב המהגרים באו מפולין ומרוסיה, והגיעו אל הארץ כמשפחות שמחפשות הזדמנויות טובות יותר מאשר מה שסיפק להם המקום שנטשו. המהגרים היו זקוקים לדיור שיוכלו לעמוד בעלותו, לעבודה, לקהילה קולטת שמפעילה מוסדות מתפקדים: ייצור, מסחר, דת וחינוך. פתרונות זמניים כמו מחנות אוהלים או צריפים ארעיים מיתנו מעט את המצוקה, אבל הנהגת תלאביב חששה מכך שיהפכו קבועים. תמר ברגר, בספרה היפה ׳דיוניסוס בסנטר׳, מתארת מקרה כזה: נסיבות הקמתה של שכונת נורדיה, שאדמתה נקנתה מבעל אדמות יפואי ושהצריפים שהוקמו עליה בחופזה בשנת 1924 נהרסו רק בשנות ה– 70, כאשר על חורבותיה הוקם דיזינגוף סנטר. פטריק גדס, המתכנן המיתולוגי של תוכנית האב הראשונה של תלאביב, התייחס לכך ב׳דו״ח תכנון העיר יפו תלאביב׳ שהקדים וליווה את הכנת התוכנית:

הצריפים הזמניים ואפילו האוהלים הם כנראה כורח המציאותכנראהשל גידול אוכלוסיה, מעל ומעבר לכמות המגורים הקיימת. עם זאת עלי להציג שאלה או שתיים:

1. האם לא רצוי להקים ביוזמה פרטית, (בקלות רבה יותר מאשר באמצעות הרשות העירונית) צריפים נוספים או, אוהלים, בצורה מאורגנת יותר ובתנאים סניטריים משופרים וביתר כלכליות וחסכון לכל הנוגעים בדבר; וכל זאת תמורת שכר דירה שיכסה את ההשקעה הדרושה ויאפשר תחזוקה ותיקונים כנדרש. קל להכין תכניות מתאימות וכלכליות לבניה כזו.

[דו״ח תכנון העיר יפו תלאביב ע״י פרופ׳ פטריק גדס (1925), תרגום והקדמה אליעזר פרנקל, הוצאת סדנא לעיצוב ואדריכלות, תל אביב 1993, עמ׳ 7]

גדס, למעשה, קורא לעודד בנייה יזמית בסטנדט נמוך, תוך הקמת מנגנון פיקוח ורגולציה. עירית תלאביב אכן נקטה בשיטה זו, וקבעה כללי בינוי לצריפים. ב׳מודעה עירונית מס׳ 19׳ שהתפרסמה בפומבי ובעיתון העירוני תחת הכותרת ׳הוראות לשמירת הניקיון בשכונות הצריפים׳ נקבע כי על רצפת הצריפים להיות עשוית בטון ׳באפן שלא לתת מקלט לעכברים׳, שלצריפים צריכים להיות יסודות, שהם צריכים להיות צבועים מבפנים ומבחוץ וגם: ׳ג. על יד כל צריף צריך להיות בית כסא חימי מסויד מבפנים ובחוץ. דוגמא אפשר לראות במשרד המפקח העירוני (שדרות רוטשילד בנין המשטרה).׳ זה נחמד ומובן מאוד אבל מתאים למי שמסוגל לעמוד בתקנות הללו. יפו לא הציבה כל כך הרבה דרישות.

שרה בוכמן (לבית קרייר), נולדה בשכונה. בערוב ימיה ניהלה מאבקים עיקשים בעירית תל אביב בעניין הפיצוי לבעלי הקרקע, כמו גם בעניינים רבים אחרים. היא הייתה אורחת קבועה בישיבות מועצת העיריה, נהגה לקרוא קריאות ביניים רבות במהלכן וחולדאי, ראש העיר, הכיר אותה בשמה והקפיד לפנות אליה בכבוד גם כאשר הפריעה לדיונים והביעה דעה נחרצת כנגדו. כעשור לפני כן התראיינה ותיארה את נוף ילדותה, ואת תנאי החיים בשכונה:

ש. כמה צריפים היו?

ת. היו ששים משפחות שהתגוררו שם. היה חצי צריף, צריף מלא, היו כל מיני חלוקות.

ש. זה היה מתוכנן באיזה שהוא סדר? היה רחוב, משני הצדדים היו צריפים?

ת. כן, כן, כמו עיירה ברוסיה. ככה היתה השכונה.

ש. רחוב אחד?

ת. לא, היו הרבה רחובות. היה רחוב ראשי. אנחנו גרנו ברחוב הראשי.

ש. היה לו שם?

ת. לא, לא היו שמות לרחובות.

ש. כמה רחובות היו?

ת. היה רחוב ראשי, ברחוב הראשי היה לנו מקלט. מהרחוב הראשי התפצלו סמטאות. היו הרבה סמטאות.

ש. זה היה מתוכנן, או שזה היה ספונטני? איפה שכל אחד רצה?

ת. הצריפים היו דבוקים אחד לשני, כמו, את יודעת, כמו שהיום עושים קוטג׳ים טוריים. היו גושים כאלה של צריפים. והיו חצרות גם כן. בחזית היו חצרות. היו כאלה שגידלו קצת ירקות, אבל לא הרבה, מעט. היו גם תרנגולות וכלבים וכל מיני. לא שהתפרנסו מזה, זה היה ככה סתם. מפני שהשכונה נבנתה, אני חושבת, לפי מה שאני זוכרת, על המקסימום של האדמה. ניצול מקסימלי של אדמה למגורים, ורק השאירו שטח קטן לחצרות, לא שטח גדול לחצרות.

ש. מה היה שטח דירה?

ת. צריף שלם, אנחנו גרנו למשל בצריף שלם, היו לנו ארבעה חדרים. אפשר לומר שזה היה מאה מטר ארבעה חדרים. היה חצי צריף, אז זה חמישים מטר. אנחנו גרנו בצריף גדול, היה לנו צריף די גדול, היו לנו ארבעה חדרים. אבל השירותים לא היו בצריף. השירותים היו משותפים.

ש. בחצר?

ת. לא רק בחצר. בשני מקומות בשכונה עשו שירותים משותפים כאלה, כמו בקיבוץ שפעם היה. שני מקומות בלבד. אחר כך לאט לאט אנשים התחילו לעשות שירותים בתוך הבית ומקלחות. ומטבח גם כן. אמבטיה לא. אחר כך יותר מאוחר, אני זוכרת, מישהו נכנס, קנה צריף, והוא היה איש בעל יוזמה. קראו לו ברייר. לנו קראו קרייר ולו קרא ברייר. אז הוא בנה אמבטיה. וזה היה חידוש עצום האמבטיה הזאת.

[ראיון עם שרה קריירבוכמן, שכונת מכבי א׳, מראיינת שולה וידריך, אעת״א]

הרחוב הראשי שאותו היא מתארת היה בנקודה הנמוכה ביותר במגרש, כדי לנקז את מי הגשמים. רחוב אליפלט עדיין לא היה קיים. סמטאות צרות התפצלו מאותו רחובון ראשי מזרחה ומערבה, צריפים פשוטים, רחוקים מאוד מבתי העץ האמריקאים, בצידיהן. רוב המשפחות שהתגוררו בשכונה היו מרובות ילדים וקשות יום. הם דיברו בינהם בעברית, יידיש, פולנית ורוסית. הגברים עבדו כפועלים בבתי המלאכה הסמוכים, כעגלונים, או במקומות שונים בתלאביב. הפרנסה היתה בדוחק, ובשכונה היו מעמדות שהושפעו מהיכולת הכלכלית השונה של הדיירים. משפחתה של שרה בוכמן הייתה בעלת אחת משתי חנויות המכולת שבשכונה, ועשירה יחסית לסביבה הענייה. ד״ר צבי אלפלג, מזרחן ידוע שגר בשכונה בילדותו,  תיאר כך את ההבדל בין הצריפים:

ת. היו שני סוגי צריפים. היו צריפים של חסרי היכולת, צריך להגיד, שהיו בנויים מרצפות עץ, גם קירות עץ, וגגות פח. אני זוכר שאבא שלי קנה פחים ישנים ולכן היו בהם החורים של המסמרים הקודמים. ובלילות של חורף היינו מפזרים את כלי המטבח בבית. בכל מקום ידענו איפה המים יורדים. לא מפני שזה הפריע לנו, אלא כדי שהרצפה לא תרקב. וחלק אחר של השכונה היו בעלי מעמד יותר, בעלי יכולת יותר, להם היה בדרך כלל נייר זפת שהיה מודבק  בצד החיצוני של הצריף וסוגר על החריצים שמפרידים בין קרש לקרש, כך שאצלם הרוח לא היתה חודרת בחורף, וגם הגשם לא היה מטפטף להם על הרצפה.

ש. מי היה שותף לצריף שלכם, אמרת עגלון.

ת. לנו עגלון שהיתה לו עגלה, פשוט פלטפורמה רגילה עם סוס, שהיה נוסע בבוקר וחוזר בערב. לעתים קרובות הוא היה מנגן בכינור שהיה לו. אני חושב שהיתה לו מנגינה אחת שהוא היה חוזר עליה. אני בטוח בזה שהוא לא ידע שום דבר יותר מהמנגינה הזאת.

[ראיון עם ד״ר צבי אלפלג, מראיינת שולה וידריך]

אכן עיירה. שבה למשפחה גדולה אחת היה תנור אפייה בו כולם השתמשו, עם בית כנסת אחד, ואז גם שני, עם הווי פנימי וזהות מקומית. אין קשר בין מה שתואר כאן לבין תקנות הבנייה שהובאו קודם. אבל רוב הילדים התחנכו בתלאביב, ומעטים, ביניהם גם שרה בוכמן, למדו אפילו בגימנסיה העברית, פאר מערכת החינוך התלאביבית. מרכז תלאביב היה, כמו בימינו, במרחק הליכה, רכיבה על אופניים, נסיעה באוטובוס. תושבי השכונה היו מעורבים בחיי העיר מעצם קרבתם לה ובגלל שהעיר תפסה אותם כחלק ממנה.

צריף בשכונת מכבי א p-4913הנה עגלון ליד עגלתו. גלגלי העגלה עשויים עץ. הצריף שמאחור דל ובלוי, נייר הזפת שעל קירותיו מתקלף. ארגז ׳תנובה׳ המועמס על העגלה ממקם את התמונה הזו כאן, במגרש החנייה שיהפוך לגינה, ולא במזרח אירופה.

Screen Shot 2018-07-17 at 3.29.27 PMוהרי אחד מרחובותיה, עם אותם דקלים שממשיכים בינתיים לצמוח, לא מבינים שגם זמנם קצוב. שימו לב לעמוד החשמל בקצה הרחוב, לתעלת הניקוז הבוצית שבמרכז הדרך, לכלב המנמנם על גג המתכת בקדמת התמונה, לרווח הזעום בין החלונות לגדר המסמנת את הדרך. אין פרטיות במקום כזה. אני מנסה לדמיין את העליבות הציורית הזו ואת הקשיים המלווים את מציאות החיים. ארץ חדשה. נסיון להתבסס, להבטיח עתיד לדור הבא, לשרוד, כי דברים יסתדרו בסוף. כך מתארת שרה בוכמן את העזרה הקהילתית במלאכת השרידה:

אם היתה משפחה מעוטת יכולת, ובאמת היו הרבה אנשים אז שלא היה להם, אז היו עוזרים, היו אוספים כספים. כספים אולי לא כל כך, כי כסף לא היה. אבל אוכל.

ש. את מזכירה כל הזמן שאין כסף. אבל האנשים האלה הלכו וקנו חלקת אדמה קטנה באגודה שיתופית. היו אנשים הרי שגם את זה לא היה.

ת. הביאו מרוסיה. אני אומרת לך, מצבנו היה טוב כי לאבא שלי היה גם כסף לפתוח חנות מכולת. לאנשים אחרים לא היה כסף. גרה אצלנו בשכונה משפחת סלוצקי. גם הדולגינים, היו שלוש משפחות דולגין שגרו בשכונה. אחר כך אחת עזבה ונשארו שתים. סלוצקי גם היו שתיים. הייתה משפחת ציקליק, ציקליק האמא היתה האחות של הדולגינים. ממש היו משפחות חמולות. למשל, היתה גרה משפחת סלוצקי, שהבן שלהם אליהו היום הוא איש עשיר מאוד. אבל אז הם היו כל כך עניים, שלאמא שלהם כמעט ולא היה כסף לקנות להם אוכל. אז הם היו קונים רבע ליטר חלב. היא היתה קונה רבע ליטר חלב, היתה שמה את זה בתוך סיר, מוסיפה לסיר הרבה מים עם סוכר ועם קקאו. את זה היא היתה נותנת לילדים שלה לשתות. זה היה קקאו, מרבע ליטר היא נתנה למשפחה שלמה לשתות. היתה לוקחת אצלנו אצל אמא שלי. הרי כשעושים גבינה יוצא מהגבינה מים ירוקים כאלה. ביידיש קראו לזה ׳גרינן ואסר׳. את זה היא היתה מקבלת בלי כסף. אמא שלי לא היתה זורקת את זה, כי היא ידעה שהיא תבוא בבוקר לקחת את זה. ומזה היא היתה עושה לביבות, מה שהיום עושים פנקייק. איך עושים פנקייק היוםלוקחים לבן, קמח תופח וביצה. והיא היתה לוקחת את המים האלה שהיה בהם איזה חומר חמוץ, וזה היה תופח. היתה מוסיפה קמח וביצה ומזה היתה עושה לביבות. והיתה נותנת לביבות עם הקקאו הזה. זו היתה ארוחת בוקר של משפחה שלמה, משפחת סלוצקי, שהיום אחד הבנים שלה הוא עשיר גדול. ככה חיו.

אלו היו מהגרים, לא פליטים, ואמצעיהם היו אמנם מוגבלים אבל הם ניסו להוציא מהם את המיטב. לכן הגיעו לארץ עם סכום כסף שאפשר להם השתלבות כלשהי בכלכלה המקומית. אסטרטגיות השרידה, כמו המתכונים המנצלים עד תום את חומרי הגלם המוגבלים, היו תוצר של תרבות עוני מפותחת שהייתה אחד מהכלים המרכזיים שהמהגרים הביאו איתם. קהילה מקלה על קשיי ההגירה, והקהילה הראשונית היא המשפחתית. זו אחת הסיבות למבנה החברתי החמולתי שמתארת שרה בוכמן. ועוד דבר מעניין יש בעדות הזאת: אישה מספרת כאן על נשים שמנהלות אינטראקציות כלכליות/ חברתיות סימביוטיות. זאת קונה מזאת, ששומרת לזאת, שמבשלת לאלה. והתוצר הבלתי יאומן של כל זה, מה שמוכיח שכל הקשיים היו אתגר ששווה לעמוד בו, הוא העושר המופלג של אחד הבנים.

קשה להיות עני. אחרים מסתכלים עליך מלמעלה, תופסים אותך כנחות. כך מתאר צבי אלפלג את היחסים הבלתי קיימים עם השכנים, תושבי המושבה האמריקאיתגרמנית שבמעלה הגבעה.

ת. השכונה הגרמנית היתה מחוץ לתחום בשבילנו. לא מחוץ לתחום כי לא נתנו לנו לבוא לשם. יכלנו לבוא לשם. היא היתה בלתי רלוונטית לנו ואנחנו היינו בלתי רלוונטים להם. זה היה מקום מצוחצח, מבריק, מוריק, פרחים, אדניות במרפסות.

ש. והאנשים?

ת. ואנשים שלא היה לנו כל מגע אתם. אנחנו בודאי נראינו בעיניהם כמו איזה יחפנים שצריך להסב את העיניים מהם. והם בשבילנו באמת נראו ככה מעולם אחר. לא נוצרו מגעים בינינו.

כך שהחומה שהקיפה את המושבה הוסרה, אבל נותר קו גבול ברור וקשה לחציה בינה לסביבתה.  תושבי שכונת ׳מכבי׳ נמנעו מלהיכנס לשכונה הגרמנית לכאורה מתוך בחירה ובעצם מאחר וחשו נחותים תרבותית לתושביה. הלכלוך, חוסר הסדר וחוסר הטיפוח של שכונתם השתקף בנקיון ובטיפוח בשכונה שמעליהם. הם היו עמך, ושכניהם באו ממעמד גבוה יותר. אלפלג מתאר את המסע היומי לבית הספר שבתלאביב:

ש. כשהלכת בדרך לבית הספר חלפת על פני שכונת פלורנטין.

ת. בשביל להגיע לבית ספר ׳ביאליק׳, גם היום אני חושב על זה, זה מרחק די גדול. אנחנו תמיד הלכנו ברגל. האמת היא כשרשמו אותנו ל׳ביאליק׳ בעיריה, אני כבר בתור ילד של קצת מעל לעשר חשבתי שיש פה איזה קונספירציה בין העיריה לבין ׳המעביר׳. זה היה שם חברת האוטובוסים שהפכה לימים להיות ׳דן׳. שיש ביניהם איזהכדי לגרום לכך שנזדקק להגיע לבית ספר בזמן שלא יכלנו להגיע ברגל, אני לא זוכר מאיזה נסיבות, אבל אני זוכר את המחשבות. אז בטח שמה איזה מין קונספירציה בין העיריה ובין ׳המעביר׳ כדי לרוקן את כיסנו ולהוציא את כספנו על תשלום לאוטובוס.

ש. עברת על פני שכונת פלורנטין. אמרת שפלורנטין כבר נראתה לך כעיר.

ת. כן, חיים טופול מספר לכולם, וגם לי לפעמים, שהוא שוכח שאני נמצא דרומית ממנו.

ש. אתה מהצריפים והוא מהבתים המפוארים.

ת. כן, הוא מדבר על שכונת פלורנטין כשזה היה קצה העולם. הוא שוכח כשאנחנו היינו עוברים את מגרש הפועל ומגיעים לשכונת פלורנטין, ויכולים לגעת ביד בקירות הבטון, קירות הבטון המצופים בטיח, אז היתה לנו הרגשה שהגענו לבוורליהילס.

אלפלג אמנם מתלונן על התחבורה הציבורית, ועל כך ששובץ ללימודים בבית ספר רחוק, אבל עובדה היא שקו אוטובוס קיים, ומשרת את תושבי השכונה. ועירית תלאביב משבצת את ילדי השכונה בבתי הספר שהיא מפעילה, למרות שהוריהם אינם משלמים לה מיסים. שכונת פלורנטין הוקמה בשנת 1927, אולם רוב בתיה נבנו במהלך שנות ה– 30, זמן בו הפכה למאוכלסת עד להתפקע. גם במקרה זה נוצלה חסותה של יפו על מנת לבנות על פי כללי בנייה מקלים, בצפיפות מקסימלית וללא מבני ציבור ושטחים פתוחים. בדומה לשכונת ׳מכבי׳, היא סיפקה מקום קליטה ומגורים למהגרי העלייה החמישית, אם כי בקנה מידה גדול הרבה יותר. חיים טופול תיאר כך, בראיון לעיתון ׳ישראל היום׳, את ילדותו בה: ׳היינו עניים. אבא שלי, יעקב, היה טייח. אמא שלי, רלה, היתה תופרת. גרנו חמישה אנשים בחדרהוריי, אני ושתי האחיות שלי. 16 מטר מרובע. בדירה שלנו היה עוד חדר, ושם גרה משפחה אחרת. המטבח היה משותף, השירותים היו משותפים, אפילו האמבטיה.׳ זה באמת לא שונה בהרבה מהתנאים בשכונת ׳מכבי׳, אבל בדירה, לא בצריף.

IMG_5406מפה זו מתארת את המבנים הבנויים בראשית שנות ה– 30, ללא הצריפים שאינם מסומנים, תוך  קביעת קוי הגבול בין גושיהן השונים של הערים. חלוקה זו שימשה את שלטונות המנדט לצרכי מיסוי, ועל מנת לבצע רישום ומיפוי מדוייק של החלקות השונות. כך, למעשה, נקבעה שיטת הגוש והחלקה המשמשת עד היום לאיתור וסימון קרקעות. גוש 7051 כולל את פלורנטין והשטחים שממערב לה. רחוב אל אמריקאן מפריד בינו לבין גוש 7016, הכולל את שכונת הגרמנים ואת רשת הרחובות המסודרת של מתחם נגה של ימינו. מגרש הכדורגל המסומן כאן אינו מגרש ׳מכבי׳. זהו מגרש שחכרה אגודת הספורט ׳הפועל׳ בשנת 1927 וששימש מאז את קבוצת הכדורגל המתחדשת שלה וכמקום בו נערכו טקסים שונים. אני חושב שהעובדה ששתי הקבוצות, מכבי והפועל תלאביב, שבינהן יריבות עמוקה, נולדו במגרשים סמוכים כל כך זה לזה היא קוריוז משעשע. צבי אלפלג מתאר עד כמה היה המגרש הזה נוכח בחיי הילדים בשכונה:

ת. היינו מאוד מושפעים ממגרש הפועל. נודלמן היה דמות לחיקוי ולהזדהות. הוא היה שחקן כדורגל. השוער ברגר היה משהו אגדתי. כרטיסים לא היה לנו כסף לרכוש, וגם לא עלה על דעתנו לרכוש. או שהיינו מתפלחים דרך חורים שידענו איפה הם נמצאים בגדר, וזרים לא ידעו, או שגם היו מרשים לנו. היה שם איזה סלומון אחד שהוא היה איזה מין ככה שומר שנתן לנו להיכנס לפעמים. היתה לנו פרוטקציה. וכשרצינו לחקות את הכדורגלנים המקצועיים היינו מייצרים כדור מסמרטוטים. כלומר, ככל שאני מאמץ את הזכרון, אני לא זוכר שפעם אחת מישהו מאתנו היה לו כדור של גומי או איזה כדור אחר של ממש שאכן אפשר להקפיץ אותו.

היותם שכנים של המגרש קונה להם זכויות יתר, ומעניקה להם ידע מקומי שהוא שווה ערך לכסף. אלפלג ממשיך ומתאר את האווירה לפני המשחקים:

לרוב היו בשבתות מתקיימות התחרויות של הקבוצות השונות, הפועל, מכבי וכך הלאה. היה קהל גדול מתכנס ומתאסף ועובר דרך השער לתוך המגרש. והיה חם, ומכרו שם גלידות וגזוז, גזוז על קרח שהיו מגלגלים את הבקבוקים על הקרח כדי שהמשקה יהי קר. והיו שמה לא מעט הייקים האלה שהגיעו אז, שהם נראו כמו פרופסורים. כנראה שהם גם היו כאלה לרוב. אבל הם עשו הסבה מקצועית והיו מוכרים ׳טוטי פרוטי׳ בחצי גרוש, ״קצי גרוש״ אני זוכר תמיד, ואנחנו היינו מחקים וצוחקים. הם לא יכלו לבטא ׳ח׳. היו להם מגשים גדולים כאלה שהיו תלויים להם על הצוואר, ועל המגשים היו להם מסטיקים ושוקולדים וכל מיני דברים טובים שהיד לא משגת.

בני המהגרים העניים צוחקים על מבטאם הזר של המהגרים החדשים, לועגים להם ומשתוקקים למה שאינם יכולים לקנות. קלאסי.IMG_5407

מפה מפורטת משנת 1938 מראה את קוי המתאר של צריפי שכונת ׳מכבי׳, הגובלים ממזרח במגרש ׳הפועל׳. מגרש ׳מכבי׳ הישן מחולק כעת לחלקות משנה שעליהן מבני תעשייה. אני זוכר שכשמצאתי לראשונה את המפה הזו, לפני כעשור, הבנתי שהרחוב שלי , בחלק בו אני גר, מסומן פה אחרת ממה שאני מכיר. הרבי מבכרך, בימינו, הוא חיבור של רחוב אלאמריקאן, המגיע מכיוון שכונת ׳מכבי׳, עם הרחוב הפונה מזרחה, לכיוון שכונת וולובלסקי. החלק של רחוב אלאמריקאן הפונה לצפון מערב הפך לרחוב נפרד. צריף מסומן במקום בו עומד כעת הבניין שלי, נקודת המפגש בין שני הרחובות. בנייני מגורים חדשים נבנו לאורך דרך אילת של ימינו. מעבר למגרש ׳הפועל׳ ניתן לראת את סמטאותיה של שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שעדיין ניצבת שם בימינו. אפשר לראות שהמבנים קטנים, אבל בנויים היטב, יחסית לשכונת ׳מכבי׳. שמה של משפחת אבוח׳דרה, בעלת האדמות, מוזכר כשם הרחוב התוחם את מגרש ׳הפועל׳ ואת שכונת צריפי פלורנטין מצפון. זה רחוב המחוגה של ימינו. מעבר לרחוב אבראבנל של ימינו אפשר לראות את המבנים של שכונת פלורנטין.

כבר אז תוכנן להרוס את שכונת ׳מכבי׳ ולהשתמש בשטחה למטרות אחרות.

בשנת 2011 נערך בעבור מחלקת השימור בעירית תלאביב סקר תיעוד מקדים לשימור בתים בשכונת פלורנטין. המחקר ההיסטוריתכנוני נכתב על ידי ד״ר אדר׳ טליה מרגלית, שעבדה בעבר בעיריה, והוא מציג באופן מרשים ומפורט את התוכניות השונות ואת האופן בו הושפעו והשפיעו על המציאות בשטח (טליה מרגלית, סקר תיעוד מקדים לשימור מבנים בפלורנטין, נספח לתוכנית תיקון בי יפו, נערך עבור מחלקת השימור בעיריית תל אביב, 2012. צילום מפות תוכנית יפו B המעובדות לקוח משם, עמ׳ 19)

תוכניות בינוי עיר קובעות את כללי המשחק, מה מותר ומה אסור. תוכניות בינוי מפורטות, לחלקה, מבנה או כביש, צריכות להתאים את עצמן לתוכניות האב הכלליות. הכלי התכנוני הראשון הוא קביעת רשת הרחובות שתשפיע על אפשרויות התנועה והקשר במרחב. השני הוא כללי הבינוי, צפיפות, גובה, מרחק בין בניינים ועוד. השלישי הוא השימושים המותרים בשטח, כולל, בדרך כלל, הקצאת שטחים מסויימים למטרות מסויימות שמשרתות את התושבים, כמו מבני ציבור ושטחים ירוקים. כפי שמראה מקרה מגדל נווה צדק, לעיתים ניתן למצוא דרך לעקוף ולנצל פרצות בתוכניות כאלה, והמציאות כופה שינויים והתאמות שיוצרים צורך לשנות תכניות אב מדי תקופה, אבל זהו בכל זאת כלי רב עוצמה, המשפיע רבות על כל מה שנבנה וקורה באזור עליו הוא מדבר.   

Screen Shot 2018-07-18 at 3.58.01 PMבשנת 1938 נכנסה לתוקף, כלומר ניתן מעמד חוקי מחייב, לתוכנית בינוי עיר ׳יפו B׳. תוכנית זו כללה את גושים 7051 ו– 7016 שהוצגו במפה קודמת, כלומר השטח שבתחום יפו הנמצא בין רחוב העלייה לשדרות המלך ג׳ורג׳, הן שדרות ירושלים של ימינו. התוכנית מתייחסת אל שני הגושים כאל מרחב אחד ומשרטטת את רשת הרחובות בהתאם. כיכר מרכזית, עתידית, מסומנת במפגש הרחובות אבראבנל, עמק יזרעאל ואבוח׳דרה, כאשר מבני המושבה הגרמנית מסומנים כמבני מגורים בעלי ערך מיוחד. השטח הצבוע בורוד מיועד להיות אזור תעשייה, ושתי גינות קטנות המשובצות בו, כמו גם רצועה ירוקה קטנה בשדרות וושינגטון, הם השטחים הירוקים היחידים המסומנים בתוכנית. אין שום סימון של מבני ציבור כמו בתי ספר, מרפאות, תחנת משטרה או משרדי עיריה. שכונת פלורנטין מסומנת לא כשכונת מגורים אלא כאזור מסחרי, שהמגורים אמנם מותרים בו, אך כך גם התעשייה הקלה והמסחר. גובה הבנייה המקסימלי נגזר מרוחב הרחובות, ומותר לבניין להגיע עד פי אחד ורבע מרוחב הרחוב בו הוא ניצב, בנוסף לבנייה נוספת על הגג.

למרות שלעולם לא בוצעה במלואה, תוכנית זו יצרה את המרקם המיוחד של שכונת פלורנטין, והובילה לחלק מהבעיות שהשכונה מתמודדת איתם עד היום. היא יהירה ואינה מתחשבת בכך שהאלפים הרבים של האנשים שגרו ומתגוררים בפלורנטין זקוקים למרחב פתוח ולמבני ציבור. היא מתעלמת משכונות ׳מכבי׳, ׳צריפי פלורנטין׳ וממגרש ׳הפועל׳, מוחקת אותם ומשרטטת דרכים חדשות ושטח תעשייה שיחליף אותם, הרחבה של ׳מרכז וולובלסקי׳, אזור התעשייה שכבר פועל בזמן תכנונה מצפון לרחוב אבוח׳דרה. היא מדמיינת את האזור כולו כפרבר מסחרי תעשייתי משותף לתלאביב וליפו, בו חיים בדוחק, בתנאים קשים למגורים, פועלים קשי יום, שאינם רצויים, בעצם. יותר טוב, בשבילם ובשביל העיר המתוכננת, שיעברו למקום אחר.

 *

מרכז וולובלסקי כלל כ– 200 אולמות תעשייה קטנים, שנבנו משני צידי רחוב אבראבנל ועל הגבעה שבראשו, בשטח פרדס שנקנה או הוחכר ממשפחת אבוח׳דרה. ניתן לראות, במפה שהצגתי קודם, כיצד בית הבאר שהיה במרכז הפרדס נעטף במבנים אבל מבנהו נשאר. מועדון ׳ג׳ה פאן׳ פעל בתוך בית הבאר הזה בראשית שנות האלפיים, וקשתות האבן שתמכו בקומתו השנייה היו מרשימות מאוד, למרות שאז לא הבנתי מה הם בכלל עושות שם. שלום וולובלסקי, סוחר נפט ממוצא רוסי, הוא שיזם את הקמתו, בשנת 1933, וקלע בכך לצורך אמיתי. התעשייה המקומית המתפתחת הייתה זקוקה לבעלי מלאכה מומחים, בתחומי המתכת, הכימיה, ההלבשה והעץ. עירית תלאביב עדיין הושפעה מחזון תוכנית האב של גדס ומודל ׳עיר הגנים׳ שדמיין, ולא הייתה מעוניינת לקדם הקמת אזור תעשייה בשטחה. בין מהגרי העלייה החמישית, מגרמניה ומפולין, היו לא רק פרוספסורים או פועלים עניים פשוטים אלא גם בעלי מלאכה, והיו גם בעלי ידע ונסיון תעשייתי נדרש. באזור שליד דרך יפותלאביב הייתה קיימת תשתית חשמל ומסורת תעשייתית שנוצרה על ידי הטמפלרים ובית החרושת ׳וגנר׳. בינגו. הכל הסתדר במקום ובזמן.

אהבתי מאוד את תכנונו ומבנהו של אזור התעשייה הזה. היה בו וברחובותיו הצרים משהו פוטוגני, מחוספס אבל פשוט. אפשר היה לראות כמה עבודה נעשתה שם פעם, כשעוד ייצרו דברים. בתקופה בה עדיין עמד על תילו במלואו שימש לצילומי עשרות, אם לא מאות, קליפים, הפקות אופנה וצילומי בתמצווה. קירותיו התמלאו בגרפיטי והוא היה מוקד של סיורי אמנות רחוב שהפכו להיט לתיירים ולועדי עובדים. כעת, אחרי שהרסו את החלק העיקרי שלו, ראש הגבעה ובית הבאר, זה נראה עלוב למדי. כשהובלתי שם, לאחרונה, סיור משלי, במסגרת ׳הליכות ג׳יין׳, אחד המשתתפים לא הצליח להבין ממה אני מתפעל וכשבחנתי את עצמי נאלצתי להסכים איתו. בניית בלוקים זולה, גגות רעפים, שריד של משהו שעדיין, משום מה, לא עודכן.

אזור תעשייה הוא דבר חשוב, אבל גם מסוכן וגורם למטרדים למי שמתגורר בקרבתו. סכנת השרפות הייתה חמורה במיוחד, כפי שמראה ידיעה עיתונאית זו, שפורסמה בשנת 1935 בעיתון ׳דבר׳:

דליקה

שומר הלילה במרכז וולובלסקי ראה שלשום קרוב לחצות עשן בוקע מבית החרושת לסריגה של וייס. הבהיל מיד את הכבאים. חדר המכונות שנכנסו לתוכו אחרי שבירת הדלת, היה מלא עשן. הכבאים לא הרבו לשפוך מים, בחוסם על המכונות היקרות וכיבו את האש, שפרצה מסיבה בלתי ידועה, בראשיתה. אומדים את שווי המכונות שנצלו בעקב זריזותו של השומר כדי 4000 לא״י. הן היו מבוטחות בשתי חברות אחריות. יש לציין שבכל הסביבה יש נגריות לרוב וגג הבית כולו עץ וסכנה גדולה כרוכה בשריפה במקום זה. המשטרה חקרה ולא מצאה אשם.

[יוסף סקופסקי, דבר, 12.11.1935, עמ׳ 6]

יש שומר לילה, המקבל הערכה על פעולתו הטובה. יש שירותי כבאות המתחשבים בנזק הכספי אותו הם עלולים לגרום בפעולתם, למרות שהביטוח יכול לכסות עליו, ויש סכנה תמידית של שריפה שתכלה הכל. במאי 1936 יש שריפת עצים גדולה: ׳מחסני העץ במרכז וולובלסקי עלו כליל באש. עוד אחרי חצות נראו בשמי תלאביב להבות אש.׳ ובאפריל 1938 יש איום ממשי על שכונות הצריפים הסמוכות:

שריפה גדולה במרכז וולובלסקי

שריפה גדולה שהתפשטה במשך שעה קלה על תשעה מחסנים גדולים פרצה אמש בשעה 9.40 באחד מהאיזורים הקיצוניים של מרכז וולובלסקי.

השומר הרגיש בלהבות שפרצו מהנגריה הנמצאת במרכז הבינין והזעיק מיד את מכבי האש מת״א ומיפו.

הלהבות אחזו בגג הרעפים והתפשטו על כל החנויות ביניהן 3 נגריות, בי״ח לקופסאות פח של דיאמנט, גרז׳ של חברת ׳ספינס׳, אשר בו חנו שלש מכוניות של המחסן ביפו ות״א. הרוח המערבית שנשבה סיכנה את הבנינים מסביב. מאמצי מכבי האש נשאו פרי ובמשך שעה הצליחו למנוע בעד האש מלהתפשט.

האש נראתה בכל יפו ות״א וקהל של אלפים התקבץ מסביב למקום השריפה. משטרת יפו ואבו כביר הרחיקו את הקהל, ופתחו בחקירה מידית. בעלי המחסנים הגיעו למקום בחצות ונחקרו ע״י המשטרה. לפי הערכה משוערת נאמד הנזק לכמה אלפי לירות. רוב הרכוש היה מבוטח. לרגל הבהלה שקמה אצל דרי הצריפים ובעלי בתי החרושת אשר בסביבה שהוציאו את חפציהם החוצה הפקידה המשטרה משמר מוגבר בסביבה.

כמו כן ניצלו מאורוה סמוכה שעמדה להתלקח כעשרים סוסים ועגלות. שני עמודי חשמל שהיו ליד הבינין נשרפו אחרי שהופסק הזרם.

בחצות כובתה השריפה.

[הבקר, 29.4.1938, עמ׳ 6]

כמו הצגות הראינע, כמו משחקי הכדורגל או ההרצאה הפוליטית, כך גם השריפה, אירוע ציבורי, המכנס קהל צופים גדול שמגיע להשתתף בו. זה באמת מאוד יפה, חוויתי כמה שריפות ליד ביתי, ראיתי איך הלהבות מיתמרות לגובה אדיר, עד שנראה ששום דבר לא יכול לעצור את זה. אפילו פוניתי מהבית פעם, שוטר דפק בדלת ואמר קדימה, עכשיו, ללכת, עוד מישהו גר בבניין? הסתובבתי שעה שעתיים, הלכתי לשתות משהו וחזרתי הביתה, ראיתי את בעליו של המחסן שעלה באש עומד ליד הריסותיו העשנות, מתכנן את בנייתו מחדש. השריפות הן חלק מהחיים וסכנה מתמדת כאשר גרים לצד אזור תעשייה, ובמיוחד בצריפים.

אבל הסכנה האמיתית לאזור הזה ולתושביו הייתה הסכסוך הלאומי, שהתעקש להתפרץ גם בזירה העירונית. בסכסוך הזה תהיה עיר מנצחת ועיר מפסידה, כובשת ונכבשת. תושבי הרחוב שלי יהיו בדיוק באמצע של כל זה. אספר על כך עוד מעט.

זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

אני מבטיח לספק גרסה מלא בסיום הפרויקט. יש עוד שני פרקים ככה, נראה לי. יהיו אז הפניות כמו שצריך, וקרדיטים ראויים בביליוגרפיה. תודה לעוקבים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: