צריך לדבר על הרבי – הקדמה

עברתי לבניין בו אני גר כעת לפני כ- 25 שנים, בקיץ 1995. אני זוכר כמעט הכל. 

בשנים הקודמות גרתי בשכונת פלורנטין, שעברה אז גל של התעוררות עירונית. בתי קפה וברים נפתחו במקום רפדיות ובתי מלאכה שנסגרו, תושבים חדשים עברו אליה. בת זוגי ואני גרנו במה שהייתה נגרייה שהתמחתה בייצור כיסאות. הבעלים החליט לנסות לפתוח מפעל ברומניה, והשכיר לנו בזול אולם תעשייה קטן בבניין ששינה את פניו בתקופה הקצרה בה גרתי בו. איני זוכר מה היה שמו של אותו נגר שהפך לאיש עסקים. הוא היה שמנמן ומשופם, איש ששיאו מאחוריו, שעלה מרומניה, היה פעם צעיר ועני, וכעת נהנה מהמעמד שקנה לו כספו. דמי השכירות הנמוכים ששילמנו בפלורנטין היו שווים הון בבוקרשט. הוא פיזר רמזים עבים ומלוכלכים על הנשים הצעירות שהוא קונה שם, על החגיגה המתמשכת, לא כמו פה. זה היה מגעיל אבל נסבל, ובכל מקרה לא ראינו אותו הרבה. הוא היה חלק מעברה של השכונה, ואנחנו היינו העתיד.

היה כיף לגור שם, מרגש וראשוני. התאמתי את החלל למגורים על ידי שימוש בגלריית אחסון לשינה וסגירת חלק מתחתיה בוילון אמבטיה בכדי שישמש כארון בגדים. בניתי מטבח. התקרה הייתה גבוהה, ואהבתי את זה, הרבה יותר טוב ככה מאשר דירות המגורים הנמוכות בהן עברה עלי ילדותי. מהחלון, שמסגרתו הייתה עשוייה מתכת, לא פרופיל בלגי מפונפן כמו היום, חלילה, אלא חלון תעשייתי, פשוט ויעיל, היה מבט יפה ופתוח על צומת הרחובות ויטאל וקורדובירו, שהפך להיות מרכז חייהם של התושבים החדשים, כמונו. בימי שישי אחר הצהריים מתחו רשת כדורעף בין שני צידי הרחוב, ובלילות שתיתי כבד בבר שפתחו בקומת הקרקע של הבניין. היה מאוד כיף, למרות שלא פשוט ונוח. במרפסת התעשייתית שאליה פנו כל האולמות בבניין בו גרנו ניצבה חבית בה היו שורפים את החולדות שהצליחו לתפוס. בדירה בצד השני של הרחוב גרו אם וביתה שהיו צורחות זו על זו, והבת נהגה לקרוע מעליה את בגדיה בהתקפים פסיכוטיים יומיומיים. מי שגר לפנינו בשכונה הכיר וקיבל את הדברים הללו, הזוהמה, רעש מכונות הייצור שעדיין עבדו בחלק מחללי הבניין, העוני, וגם רוב הדיירים החדשים למדו לאהוב את הסביבה המסובכת הזו ולהשתלב בה. לא ידעתי שזו ג׳נטריפיקציה. לא הכרתי את המילה.

ואז עברתי משבר. נפרדתי מבת זוגי, בדקתי אפשרות לעזוב את הארץ ולהצטרף לאבי, שחי אז בהולנד, הייתי צריך מקום זול לשים בו דברים, להיזרק בינתיים, עד שאכניס קצת סדר לחיי. רציתי להישאר קרוב, והמחירים בשכונה, שהפכה בינתיים לאופנתית ונחשקת, התחילו לעלות.

פלורנטין נבנתה כשכונת מגורים צפופה. התעשייה הזעירה והמלאכה דחקו חלק גדול מתושביה למקומות אחרים, עד שבשנות השבעים והשמונים רוב החללים שנבנו למגורים שימשו בפועל לתעשייה, ובנייה חדשה הייתה תעשייתית לגמרי. לא היו בשכונה מפעלים גדולים אלא בעיקר בתי מלאכה מתמחים בענפי הריהוט וההלבשה, נגריות, רפדיות ומצבעות, מתפרות, מגזרות ומחסני בדים. כנראה שהייתה עבודה לכולם. אבל בשנות השמונים הכלכלה השתנתה. הגלובליזציה ופתיחת השוק לתחרות פגעו בייצור המקומי, ובתי המלאכה הקטנים היו הקורבנות הראשונים במה שיתברר מאוחר יותר כמהפכה של ממש. כשעברתי לשכונה התהליך הזה היה בשיאו, ולא רק דירות מגורים ששימשו במשך עשרות שנים למלאכה שבו ליעודן המקורי אלא אפילו חללים שנבנו כתעשייתיים, כמו זה שבו גרתי, שינו את ייעודם. רציתי להמשיך לגור בחלל כזה, דומה לזה שהכרתי ולמדתי לאהוב, אבל יותר בזול ובלי שכנים מעצבנים. 

לשכונה היה קו גבול, רחוב אבארבנל, שהתפצל מדרך יפו וירד עד דרך סלמה. מעבר אליו, לכיוון יפו, היה אזור תעשייה מהוה, בו לא גר אף אחד. טיילתי שם. ברחוב קטן היורד ליפו היה בניין תעשייה רבוע, בן שלוש קומות, עם מרפסות מקיפות יפות. בקומת הקרקע שלו הייתה חנות דגים מסחרית. נכנסתי. שאלתי את הבעלים, איש מבוגר ונחמד, בעל קול רועם, אם הוא יודע על מישהו שמשכיר משהו באזור. הוא לקח אותי לראות מחסן קטן בקומה שמעל חנותו, ששימש בזמן האחרון את בנו לניסויים בעישון דגים. שיכבת שומן עבה כיסתה את רצפת הבטון. מקרר תעשייתי גדול, בנוי כחדר בתוך חדר, ניצב במרכז החלל, שבו היו גם שירותים ומקלחון מזוהמים ושולחן נירוסטה גדול. התקרה הייתה גבוהה. זו הייתה חורבה מקסימה שאינה ראויה למגורים. לא התמקחתי, למרות שאולי הייתי יכול. סיכמנו שאשלם אלף שקל בחודש, סכום שיכולתי לעמוד בו. הלכתי לחנות כלי כתיבה וקניתי חוזה שכירות סטנדרטי, חתמנו. פחות משבוע אחר כך, אחרי שניקיתי את הטינופת בחומצה וצבעתי את רצפת הבטון בירוק עברתי לגור שם. כתובתי לא השתנתה מאז. 

הרבי מבכרך, זה שם הרחוב, והייתי הדייר היחיד בו. זה באמת לא נראה הגיוני, שמישהו יבחר לגור במקום כזה. בשנת 1995 נערך מפקד אוכלוסין שמטרתו המוצהרת הייתה ״להגיע לכיסוי מלא של כל האוכלוסייה. כלומר, להבטיח קבלת שאלון מכל אדם ומכל משק בית״, וגם ״להבטיח שכל אדם יפקד בכתובת הקבועה בה הוא מתגורר״. למרות כל ההבטחות הללו אותי לא פקדו. יכולתי לדווח ולבקש שיגיעו אלי על מנת שאמלא את השאלון, אבל בחרתי שלא. נהניתי מכך שלא סופרים אותי, זה הפך אותי לאיש שוליים בעיני עצמי. 

ליד הבניין היה מגרש עפר ששימש כחניון מאולתר. המכונית הישנה שלי, שהייתה מושבתת רוב הזמן, חנתה שם. בבניין עצמו היו, פרט לחנות הדגים, מפעל לתיקים וארנקים, אולמות סטודיו של ארכיטקט ומוסיקאי, חלל איכסון וחזרות של תיאטרון בובות ובית מלאכה לתיקון מכונות כתיבה וחישוב. למעלה מ- 30 אנשים עבדו שם, נראה לי, ובמשך היום הכל היה פעלתני מאוד, אנשים עולים ויורדים במדרגות ובמעלית, מכונות שפעולתן מרעידה את הכל, צפירות, צעקות ודיבורים. אבל בערב היה שקט לגמרי. פלורנטין הייתה במרחק חמש דקות הליכה, יפו עשר דקות ומרכז תל אביב רבע שעה. מהר מאוד הפכתי מקומי, הרשיתי לעצמי להתרגל. לא הבנתי כמה הכל ישתנה.

הרשימה הבאה בסדרה כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נעמי  ביום 23/06/2018 בשעה 11:31 pm

    המאה העשרים מרגישה פתאום מאד רחוקה… סקרנית להמשך!

  • Avivit Mishmari  ביום 24/06/2018 בשעה 8:29 am

    קראתי בהנאה עד שהזכרת את שם הרחוב ואז התחלתי ממש ליהנות 🙂 קיבלתי ברחוב הזה השראה רבה, בייחוד לאחר ביקור בבית מסחר לבסיסים של מכונות כביסה – בית עסק כזה בדיוק, באזור הזה בדיוק, עומד במרכזה של מריבה נדל"נית ברומן האחרון שלי (ימי מטילדה שמו).

    ואם כבר אזורי תעשייה זעירה, בלב העיר (רח' בעלי מלאכה וסביבותיו) התהליך שתיארת קרה כמובן גם כן לפני שנים. אני תוהה מתי יתחילו לעבור דיירים צעירים לבנייני "קרית המלאכה" (בין שוקן לשדרות הר ציון) שמתרוקנים בהדרגה עכשיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: