אני בטייפר. זאת מילת ז׳רגון בעולם הריצה והספורט, שמשמשת לתיאור הורדת עומס והתכוונות לקראת תחרות מטרה. ואכן יש לי כזו בעוד מספר ימים, מרתון תל אביב, בהצלחה באמת שיהיה לי.
הטייפר הוא לא רק בעל משמעות פיזית. זאת אינה מנוחה, אלא תקופה מסובכת בה הגוף והנפש חושפים קשיים שבזמן האינטנסיבי הקודם, שיא תקופת האימונים, לא היו ברורים. זה זמן של פקפוק עצמי וחוסר בטחון.
לא צפויה לי ריצה מזהירה במיוחד. יש לי כבר לא מעט נסיון, ואני יכול להעריך את גבולות היכולת הנוכחית שלי. לא יהיה שיא אישי או משהו, אשיג תוצאה שנחשבת טובה אבל לא מעולה, כראוי לתהליך ההכנה שביצעתי. זה אחד הדברים הנחמדים בהשתתפות במירוצים. התוצאה משקפת ומגלמת, באופן מספרי ברור, תהליך ארוך וגם יכולת עדכנית. אני רץ מהיר יחסית, אבל לא מוביל. בסדר לי עם זה.
כמעט שבע שנים עברו מאז המרתון הראשון שהשלמתי. זאת היתה משימה מופרכת שלקחתי על עצמי, דרך לעבד את מות אבי, לעמוד באתגר פיזי שנראה לי אז כמעט בלתי אפשרי במקום להיכנע לאבל ולרצון לשתות ולשכוח. תוך פחות מארבעה חודשים מאפס לארבעים ושניים קילומטרים. זה לא דבר מומלץ לעשות אבל הצלחתי, הראיתי לעצמי שהגוף המתבגר שלי זוכר איך רצים. לא הפסקתי אחר כך כי גיליתי שאני אוהב את זה. מרתון תל אביב הקרוב יהיה האחד עשר שלי, זה הפך לחלק משמעותי בחיי ובזהותי.
לא המרתונים או ה-׳מרתוניסטיות׳. בזה דווקא יש משהו קצת מגוחך, לטעמי. סליחה, אין צורך ללכלך, אבל זה פשוט פחות מתאים לי. קבוצות ריצה, דיבורי ריצה, חברים לריצה, כל אלה דברים שיש מי שנהנה מהם, אבל לא אני. בשנה שעברה, כששהיתי בארצות הברית, הצטרפתי למועדון ריצה מקומי, שבעזרתו התכוננתי להשתתפות במרתון בוסטון. זה היה מעניין אבל לא אחזור על זה, ריצה לעבודה זה הקטע שלי, סגנון החיים שגיליתי שמתאים לי ולחיים שאני אוהב לחיות.
לקראת המרתון הזה רצתי לא מעט, אבל לא התאמנתי מספיק. יש הבדל ברור בין שני המושגים. בחודש האחרון רצתי כ- 50 פעם, סך הכל של כמעט 450 קילומטר, אבל הרוב הגדול של הריצות היו קצרות יחסית, עם תרמיל, לעבודה וממנה, ורק ארבע או חמש ריצות היו ארוכות ואיטיות למדי, כהתכוננות וכאימון למרתון המתקרב. בוודאי שיכולתי להתאמן יותר, אם זה היה חשוב לי מספיק. לפני כמה חודשים, כאשר דמיינתי ותכננתי את תהליך ההכנה, חשבתי שאצליח לעמוד בכך, לרוץ גם אימוני מהירות שהיו, כמשתמע מכינויים, הופכים אותי למהיר יותר. בסוף לא עשיתי זאת. דברים אחרים בחיי היו חשובים לי יותר. זאת לא התפשרות אלא בחירה, הבנה שבדמיון הריצה חשובה לי יותר מאשר במציאות ושבסדר העדיפויות הנוכחי שלי משפחתי ועבודתי קודמים לה בכל.
ריצה לעבודה. את זה אני עושה כבר למעלה משש שנים. בשנה שהייתי בארצות הברית לא עבדתי, ולכן לא היה לי לאן לרוץ, והייתי יוצא לריצות אימון במקום. זה היה כיף אבל לא לגמרי בשבילי. השנה חזרתי לזה בשמחה. כמעט בכל מזג אוויר, כמעט לכל מקום, הרגליים שלי הם אמצעי התחבורה העיקרי שלי, ובסך הכל זה כיף גדול.
וגם לא מאוד מסובך, בעצם. רוב הדברים שאנשים שואלים לגביהם, מקלחת, בגדים, גשם, לסחוב דברים, הם לא בעיות כל כך גדולות, לפחות עבורי. מצאתי פתרונות. אני מעדיף להתמודד עם הקשיים במקום להשתמש בכל צורת תחבורה אחרת.
לפני שהתחלתי לרוץ הייתי רוכב אופניים. גם זה היה אז חלק מזהותי ומסגנון חיי. הייתי רוכב עירוני אגרסיבי, שנאבק ושורד על הכביש מול האויב הרשע והגדול, המכוניות. חשבתי, אז, שרכיבה על אופניים בוודאי הופכת אותך למודע יותר לסביבתך, ושזו לא רק בחירה באמצעי תחבורה אלא שהיא בעלת משמעויות מוסריות, שהפגיעות שלך כרוכב משנה אותך לטובה. כמובן שטעיתי, ודמיינתי שתהליך פרטי שאני עברתי נכון גם לאחרים. לא היו אז הרבה רוכבים, והיה קל לחשוב על עצמי כיוצא דופן. לא הייתה כמות של רוכבי מדרכות כמו היום, לא היו אופניים חשמליים.
מעציב ומפחיד אותי שמדרכות תל אביב היום מסוכנות יותר מהכבישים של אז. אני מקפיד לא להשתמש במסלולי אופניים בריצותי, ובכל זאת מוצא את עצמי, כמעט בכל ריצה, מאוים על ידי רוכבים ורוכבות שלא מכבדים את זכויותי ומתעלמים מהחוק ומהסכנה שהם מהווים. איני מסוגל להבין את היהירות הזו. כדי להתמודד ולהרתיע אותם סיגלתי לעצמי תנועות מאיימות וברורות, הנפת היד לפנים כאשר אופניים מתקרבים עלי, להגן מפגיעה אפשרית אבל גם לסמן שאני מוכן לקרב. אני צועק כשצריך, אפילו מקלל לעיתים. אין לי רצון לריב אלא רק לשרוד, ובשביל זה צריך שיראו אותך וצריך להיות מפחיד. הבריונות של רוכבי האופניים בעיקר מעציבה אותי, כי רובם אפילו לא מודעים אליה, ומכיוון שהיא משקפת קלקול תרבותי בסיסי ומתפשט. רוכב שחושב שהולך רגל נחות לו, ושעליו לפנות לו את הדרך או להסתכן בפגיעה, הוא אדם פגום, ויש המונים כאלה.
אני חושב שריצה לעבודה תהיה תופעה רחבה. אני שם לב שיש יותר רצים לעבודה עכשיו מאשר היו כשהתחלתי, וזה מזכיר לי את ראשית ימי כרוכב עירוני. עם זאת, ברור לי שמי שירוץ לעבודה יהיה דומה מאוד למי שרוכב על המדרכות, שדומה מאוד למי שנוהג במכוניות. מבאס קצת, אבל ככה זה. סגנון החיים שלי הוא לא רק הריצה, והיא לא רק משפיעה עליו אלא גם מושפעת ממנו. הריצה לעבודה עזרה לי מאוד, במהלך השנה הזאת, שמתגלה כקשה ומסובכת. היא מחייבת ועוזרת לי לחוות את הרחוב, ואת המרחב בו אני רץ, מביתי אל העבודה, במלואו. זה מעניין וחשוב עבורי. התקופה האחרונה הייתה מאתגרת מאוד, לא פשוטה שכזו, בבית הספר בו אני עובד, והריצה אפשרה לי הפוגה, זמן מחשבה ושיכחה. היא הצילה אותי, שוב. אז לא תהיה לי תוצאה מעולה במרתון תל אביב. למי איכפת. עכשיו, הטייפר הזה, שהגוף זקוק לו, מאיים עלי קצת. שייגמר כבר.
בסוף הטייפר הזה מצפה מרתון תל אביב. הוא יהיה ויעבור. שבוע יכאבו לי הרגליים ואחר כך אתאושש.
אני חולם הלאה. עוד לא נגמרה השנה. נרשמתי לכמה קורסים באוניברסיטה בסימסטר הבא, וזה אומר שבחודשים הבאים ארוץ עוד יותר מעכשיו. אולי אצליח, אם ירד קצת הלחץ בעבודה, לעשות כמה אימוני מהירות. אולי ארוץ עוד מרתון השנה, בסוף מאי. מרתון ליידן, רצתי בו פעם, היה כיף אבל לא חשבתי שאחזור. למה לא, בעצם? קדימה, פנטזיות על מהירות, קדימה, בלאגן! אולי אז תוצאתי תהיה טובה יותר. בהצלחה שיהיה לי.
