קול הרעם

בחלק הקודם סיפרתי לך איך מלך צרפת וצבאו הובסו והושפלו על ידי הממלוכים, שנקנו כעבדים והפכו ללוחמי עילית. ככה תיאר את סיפור עלייתם של הממלוכים אבן חלדון, הסטוריון מוסלמי שכתב כמאה וחמישים שנים אחרי הזמן בו אני מתמקד:

..המאמינים, שקועים בסיפוק רצונותיהם, עסוקים בתענוגות, טובעים במותרות, הפכו למחוסרי כוח וחסרי רצון לצאת לקרב ולהשתתף בהגנה. עור האומץ וסמל הגבריות נפשט מהם – אז, הייתה זו נדיבות האל שהציל את האמונה על ידי החייאתה והשיב את אחדות המוסלמים באמצעות הממלכה המצרית, אשר שמרה על הסדר והגנה על גבולות האיסלאם. הוא עשה זאת כששלח למוסלמים, מהאומה הטורקית ומהשבטים האדירים והגדולים שלה, שליטים שיגנו עליהם ועוזרים נאמנים, אשר הובאו מארצות המלחמה אל ארצות האיסלאם באמצעות העבדות, בה חבויה ברכה אלוהית. באמצעות העבדות הם לומדים את תהילת האל, מקבלים את ברכתו ונחשפים להשגחה האלוהית; העבדות מרפאת אותם, והם נכנסים אל הדת המוסלמית בנחישות של מאמינים אמיתיים, אבל סגולותיהם הנוודיות נותרות ללא רבב, לא מזוהמות בעונג, לא מקולקלות על ידי החיים התרבותיים, ורוחם אינה נשברת תחת שפע המותרות.

אבן חלדון, אצל ברנרד לואיס, איסלאם, עמ׳ 87-88

אמנם לעבדים הצעירים יש ידע בסיסי ברכיבה ובלחימה, שנצבר בשנות ילדותם, בעת חייהם הקודמים, כבני השבטים הנודדים של ערבות אסיה, אבל הנחת היסוד בת הזמן היא שיכולות אלה משמעותיות פחות מתכונותיהם הטבעיות הנובעות מגזעם, ובעיקר ממקום הולדתם. הם אמורים להיות חזקים בגופם, מהירי חימה ומסתפקים במועט, חומר גלם נפלא בידי מדריכיהם ומפקדיהם. הם יהפכו אותם לאנשים חדשים, מעבדים ללוחמי עילית, מעובדי אלילים למאמינים מסורים, מחסרי כל לבני אצולה היכולים להגיע לעושר אגדי ולשלטון. כל תהליך הכשרתם התבצע במחנות ענק מבודדים מהעולם החיצון, בהם נשמרה משמעת קפדנית. זו אקדמיית עילית צבאית שאין ולא הייתה כמותה, תוצר של תהליך התפתחות ארוך.
מי שהיו אחראים בפועל על הנערים הצעירים היו בדרך כלל סריסים. אפריקאים שחורי עור, שכמו העבדים הצבאיים הגיעו ברובם מאזור מסויים במזרח אפריקה, חבש, שלילידיו יוחסו תכונות שהופכות אותם למתאימים לשמש בתפקידים שיועדו להם. זה נורא ואיום, לא? תעשייה שלמה דאגה לחטוף ולשבות נערים וילדים, להוביל אותם למקומות שהתמחו בביצוע הניתוח, סירוס חלקי הכולל כריתה של האשכים או מלא בו חותכים את הזין כולו. מכאיב לי לכתוב את זה. אחוזי המוות כתוצאה מהניתוח היו עצומים. גיל הסירוס קבע את ערכו של העבד והשפיע על תכונתיו. מי שסורסו מוקדם, כילדים ממש, נחשבו לטהורים במיוחד מאחר ולא חוו תשוקה או התפתחות מינית. אלה ששרדו הובלו לשוקי עבדים בתוך עולם האיסלאם, בהם ניקנו על ידי שליטים ומכובדים. שליטים עשירים התהדרו באלפי סריסים ששירתו בחצרם ובביתם, גם במתחם הפרטי והאסור לגברים שאינם בני המשפחה, מקומן של הנשים והשפחות, החארם, הוא ההרמון. והם מילאו גם תפקידים אחרים, בדרך כלל משרות אמון הכוללות אחריות כספית וחינוך של ילדי השליט.
זו לא רק חוסר הזין או האשכים, והעובדה שלכאורה לא יכלו להיות פעילים מינית שהפך את הסריסים לחשובים כל כך. אונס וניצול מיני יכולים להתבצע גם ללא אברי מין ותשוקה יכולה להתממש בדרכים רבות. בפועל יש עדויות על סריסים שניהלו מערכות יחסים ולעיתים סריסים שימשו בעצמם כאובייקט של תשוקה וניצול. מחירם הגבוה קבע גם את ערכם. ייחודם, חוסר היכולת שלהם להתרבות והיותם מבודדים מהחברה הפכו אותם לתלויים לחלוטין באדוניהם, ולכן למסורים אליו. לסריס, כמו לממלוכ, הייתה מסורת לתוכה התחנך, מקום מסויים לתפוס בתוך המבנה החברתי. זה היה מודל חיים במסגרתו ניתן היה להגיע לעושר ולהצלחה. ולמרות החוסר באברי מין גבריים לא הוטל ספק ביכולתם להפגין גבריות בשדה הקרב או במגרש האימונים. כך, במחנות ההכשרה ומתקני האימונים של הממלוכים הסריסים היו אנשי ההדרכה, ההוראה והפיקוד העיקריים.

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

כל כך מוזר. איך דווקא המום הנורא שהוטל בהם הפך אותם לבעלי מעמד ייחודי, ואיפשר להם להיות בקשר גם עם נשים ושפחות וגם עם לוחמים, מעין מתווכים בין מוקדי כוח שונים. האמון הרב שניתן בהם, והתפיסה לפיה נכותם הופכת אותם לטהורים מתשוקה ומחטא מתבטאים בכך שסריסים שימשו כשומרים של הכעבה במכה ושל קברו של מוחמד במדינה. מנהג זה המשיך להתקיים עד ימינו, ועתיד להיכחד עם מותם מזיקנה של הסריסים האחרונים המשרתים בקודש. טוב שכך.

אבל נחזור אל הממלוכים ואל אופן הכשרתם, בסדר? הייתי חייב להרחיב קצת, זה נראה לי מעניין מספיק. השלב הראשון בחינוכם של העבדים הצעירים היה לימוד עיקרי האיסלאם, תפילה, כתב ערבי ושריעה, החוק הדתי. זו הייתה גרסה מצומצמת ותועלתית של הדת, אבל היא הפכה לחלק מרכזי בזהותם החדשה, נדבך יסוד משותף הכרחי בינם לבין עצמם ובינם לבין האוכלוסיה המקומית. האיסלאם שלהם אינו מוטל בספק, הוא אדוק ועמוק דווקא בגלל שנרכש באופן מרוכז, והוא משולב מלכתחילה בגאווה מתנשאת על הישגיה של הדת והתרבות האיסלאמית, שלאליטה שלה עתידים הצעירים האלה להשתייך. כך שגאוות היחידה ואחוות הלוחמים המתחילה להתגבש אצלם כוללת גם את שייכותם הדתית והתרבותית.
ההכשרה הצבאית באה אחר כך, והיא שיטתית ומקיפה, תוצר של מסורת ארוכת שנים של לימוד וחקר תורת הקרב והלחימה. היו ארבעה תחומים בהם היה על הלוחם לשלוט: רכיבה, שימוש בקשת, ברומח ובחרב. מדריכים כתובים, מאוירים להפליא ומפורטים שימשו לשינון ולהתייעצות, תהליך הלימוד היה מדורג וההתקדמות בו הושגה על ידי עמידה במבחנים קשים. כלי נשק שונים שימשו לאימונים, ורק לאחר הוכחת שליטה מוחלטת בהם הותר ללוחמים המתלמדים להתקדם אל הבאים בתור. כך, חרב במשקל קילוגרם בודד בתחילת התהליך הפכה לחרב כבדה השוקלת שניים וחצי קילוגרם בסופו, וכמות מכות החרב שהיה על הלוחם להנחית על גוש חימר מכוסה בד עלתה מעשרים וחמש ביום לאלף. היכולת האישית של כל אחד מהלוחמים הייתה וירטואוזית. הם היו מסוגלים לירות בקשת דרך חישוק במטרה המוצבת מאחוריו, תוך כדי רכיבה מהירה, בדיוק ובקצב, ולהילחם ברומח ובחרב כטובים באבירים האירופים. תרגילים קבוצתיים בוצעו בהיפודרום, איצטדיון ומגרש אימונים לפרשים, והם שמשו כדי לפתח את יכולת התמרון והלחימה המשותפת. יכולת זו, של תמרונים רכובים מתואמים ומורכבים, הייתה יוצאת דופן בקרב הפרשים בני הזמן, והיא אחת מהסיבות להצלחתם של הממלוכים להתמודד הן עם האבירים האירופים והן עם הפרשים המונגולים. משחקי פולו ותחרויות קליעה וקרב היו לא רק אמצעי אימון אלא ספורט של ממש, הכולל קהל צופים, פרסים וכבוד רב למנצחים.
תפישת הלוחמה הזו ואוצר הידע שכללה נקראו ׳פורוסייה׳, מונח עתיק שפירושו מתקרב ל-׳פרשות׳. לאחר שעמד בבחינות הסמכה קשות הפך המתלמד ל- ׳פאריס׳, כלומר פרש אביר. התהליך כולו לקח כארבע שנים, אבל גם לאחר סיומו המשיכו הלוחמים להתאמן ולהתחרות. רובם גם המשיכו לגור בצוותא בתוך מצודת העיר שבקהיר. חברת הלוחמים, החושדאשייה, הייתה למשפחתם. מכונות מלחמה אימתניות נוצרו ככה, תאמיני לי.
לאחר הסמכתם קיבלו האבירים הצעירים מאדוניהם חליפת שריון, נשק וסוס, ולכאורה הפכו לאנשים חופשיים, היכולים לבחור ולקבוע את גורלם. בפועל, הנאמנות והשייכות לחושדאשייה ולאדון שקנה אותם כשהיו נערים היו הגורמים החשובים בזהותם. מסלול התקדמותם הושפע מיכולותיהם האישיות, כאשר המצטיינים קודמו לדרגות פיקוד. לקידום כזה היו גם משמעויות כספיות, מאחר והמפקד היה צריך לממן את הממלוכים ואת חיילי העזר ששירתו תחת פיקודו.
במדינה האיסלאמית הכלכלה כולה נוהלה על ידי מגזר אדמיניסטרטיבי מפותח, נפרד כמעט לחלוטין מהמגזר הצבאי. הפעילות הכלכלית חולקה למקטעים בעלי משמעות כספית, כאשר לעיתים היה מדובר בתנובות החקלאיות של כפרים ולעיתים מיסוי של פעילות מסחרית או תעשייתית. במבנה הפיאודלי האירופי האצילים היו בעלי נחלה, עליה שלטו בפועל, והיה עליהם לממן את צבאם על ידי ניצולה. במדינה האיסלאמית הוענקה למפקדים הצבאיים עם מינויים מעין ׳נחלה כלכלית׳ זמנית, שנקראה ׳איקטע׳. ההכנסה הקבועה מימנה את הוצאותיו הצבאיות של המפקד, שהפך לאמיר, מעין נסיך, ואיפשרה לו לצבור עושר, אבל לא היתה לו כל שייכות קבועה, אחריות או מעורבות בניהולה. השליט העליון יכול היה לחלק מחדש את פרוסות העוגה הכלכלית הזו בכל עת, וכשמפקד נהרג או הודח מתפקידו האיקטע שלו היה מתפנה ומחולק לאחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, יכלו האבירים ומפקדיהם להמשיך ולגור בקהיר, בעוד שהמימון לפעילותם מגיע מפעילות כלכלית המתבצעת במרחק אלפי קילומטרים מהם.
למרות הנתק המכוון בין הממלוכים לבין האוכלוסייה המקומית, לצרכים הצבאיים הייתה חשיבות כלכלית וחברתית רבה. כלי הנשק הרבים בהם השתמשו האבירים יוצרו ונקנו בשוק הפרטי וסיפקו פרנסה להמוני בעלי מלאכה וסוחרים. צרכי מותרות וסממני כבוד ויוקרה, ובעיקר בדים ארוגים במלאכת מחשבת, היו סחורה מבוקשת בקרב הממלוכים. הם גם מימנו מכיסם פעילויות בנייה ועבודות ציבוריות, גם של מבצרים ומצודות וגם של מוסדות דת שנועדו להנציח את שמם ולאפשר להם להקים הקדשים באמצעותם יצליחו לשמור ולהעביר רכוש והכנסה לדורות הבאים. זו מערכת כלכלית שונה מזו המערבית אבל הגיונית מאוד, והיא סייעה ביצירת חברה עירונית מפותחת ויציבה. קהיר הייתה לעיר ענק, בה מתגוררים מאות אלפי אנשים, מרכז צבאי, תרבותי וכלכלי. דמשק אמנם לא הייתה גדולה כמוה אבל אני מדמיין כרך שוקק, צבעוני וצפוף. כן, אני חושב על זה אוריינטליסטי, אקזוטי, כי רק ככה אני מסוגל ליצור לעצמי תמונה בראש. העיר העתיקה בירושלים. השוק של עכו. קהיר בה ביקרתי פעם בילדותי, עם סבי וסבתי, בטיול מאורגן של הימים שאחרי הסכם השלום.
אבל אני מזכיר לעצמי, וגם לך, אהובתי, שהם, אז, לא ידעו שהם בני המזרח. קהיר הייתה, באמת ובתמים, מרכז העולם. האיסלאם ותרבותו היו מקור גאווה, סמל של עידון ותחכום. חייהם היו הטובים שאפשר לדמיין, מלאים במסורות ובמנהגים. רק האיום החיצוני הפר את השלווה, הבשורות הרעות המגיעות ממרחק, על תבוסות נוראיות, על מעשי טבח שעוד לא היה כמותם. הטאטארים מתקרבים, ואי אפשר שלא לפחד.

זה באמת מפחיד. בשנת 658 לספירה המוסלמית, כלומר שנת 1260 לספירה הנוצרית, הגיעה לקהיר משלחת מונגולית, נושאת בידה מכתב איום מעורר אימה:

ממלך המלכים במזרח ובמערב, החאן האדיר:

בשמך, אלוהים, אתה שפרשת את הארץ והרמת את השמיים.
הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, שהוא מגזע הממלוכים שברחו מפי חרבותינו לארץ זו, שנהנו מתענוגותיה ואז רצחו את שליטיה, הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, כמו גם לנסיכי מדינתו ולאנשים תחת שלטונו, במצרים ובמדינות הסמוכות, כי אנחנו צבא האלוהים בארצו. הוא יצר אותנו מזעמו ושולח אותנו כנגד מי שמעורר את כעסו. בכל הארצות יש דוגמאות בכדי לנזוף בכם ולמנוע מכם מלעמוד מול נחישותנו. ראו את גורלם של האחרים כאזהרה ומסרו לנו את כוחכם, לפני שהצעיף יקרע ואתם תצטערו כאשר טעויותיכם יתנקמו בכם. כי אנחנו לא מרחמים על מי שבוכה, ואנו לא עדינים עם מי שמתלונן. אתם שמעתם שכבשנו את את הארצות וטיהרנו את הארץ משחיתות והרגנו את רוב האנשים. עליכם לברוח, עלינו לרדוף. ואיזו ארץ תסוכך עליכם, איזו דרך תציל אתכם, איזו מדינה תגן עליכם? אין לכם ישועה מהחרבות שלנו, אין דרך לברוח מהפחד שמפילים כלי נשקנו. סוסנו מהירים במרדף, חיצינו חודרים, החרבות שלנו כמו מכות ברק, הלבבות שלנו קשים כאבן, אנו רבים כחול. מבצרים לא יכולים לעמוד בפנינו, צבאות אינם יכולים להתמודד איתנו. תפילותיכם כנגדנו לא ישמעו, כי אכלתם דברים אסורים ודיבורכם מגונה, בגדתם בשבועות ובהבטחות, וחוסר ציות ופלגנות שולטים בכם. דעו כי גורלכם יהיה בושה והשפלה. ׳היום אתם מפוצים בעונש ההשפלה, מאחר ואתם גאים ללא הצדקה׳ (קוראן, סורה 46, 20). ׳הטועים ידעו לצורך מה הם נענשים׳ (קוראן, סורה 27, 227). מי שנלחם בנו מצטער, מי שמבקש את חסותינו מוגן. אם תמלאו את פקודותיו ותנאינו, אז זכויותיכם וחובותיכם יהיו זהות לשלנו. אם תסרבו תושמדו. לכן, אל תהרסו את עצמכם במו ידיכם. מי שמוזהר צריך להיות דרוך. אתם משוכנעים שאנו כופרים, ואנו משוכנעים שאתם עושי רעות. אלוהים, אשר קובע הכל, עודד אותנו לצאת נגדכם. מולינו, הרבים שלכם הם מעטים והעצומים קטנים, למלכים שלכם אין כל דרך אלינו פרט לבושה. אל תדונו ארוכות, מהרו לתת לנו תשובה לפני שמדורות המלחמה יוצתו והגיצים יגיעו אליכם. אז תגלו לא כבוד, לא נחמה, לא מגן, לא מפלט. תסבלו מידינו את הגזרה המפחידה ביותר, וארצכם תהיה ריקה מכם. בכך שכתבנו לכם התייחסנו אליכם באופן הוגן והערנו אתכם באמצעות אזהרתכם. שלום יהיה איתנו, אתכם, ועם כל מי שעוקב אחרי ההנחייה האלוהית, שמפחד מתוצאות הרשע, ומציית למלך העליון.
אמור למצרים, הולגו הגיע,
עם חרבות שלופות וחדות
העצומים באנשים יהפכו צנועים,
הוא ישלח את ילדיהם להצטרף לאבותיהם.

אל-מקריזי, מופיע שם, עמ׳ 84-85

מטורף, לא? והדבר הכי מטורף הוא שאלו אינם איומים ריקים. לפני פחות משנתיים כבש צבא הפלישה המונגולי את בגדד. העיר, שהייתה הבירה המפוארת של העולם המוסלמי, מקום מושבו של החליף, מחליפו ומיצגו של מוחמד, המנהיג הדתי העליון, חרבה. אוכלוסייתה המוסלמית, כנראה למעלה ממאתיים אלף איש, נטבחו. זה לא היה סתם טבח אלא השמדה שיטתית, מאורע זוועתי שאחת ממטרותיו היה להטיל אימה ולמנוע כל התנגדות עתידית. החליף עצמו, מספר שלושים ושבע בשושלת עתיקה, ששלטה במשך חמש מאות ושמונה שנים, הוצא להורג בבעיטות, לאחר שנעטף בשטיח שספג את דמו המלכותי.
לאחר מכן כבשו המונגולים את חלב, וטבחו גם את תושביה. הכוח שהגן על דמשק ברח ממנה בפחד, והעיר נכנעה ללא קרב וסבלה מכיבוש אכזרי. היה ברור שקהיר היא הבאה בתור.
צבא הפלישה, שהיה רק חמישית מגודלו של הצבא המונגולי, ושהובל על ידי הוגלו חאן, אחיו של החאן הגדול, כלל בצאתו לדרך כמאה ושלושים אלף לוחמים, ואליהם התלוו בני משפחותיהם, קרונות בהם נשאו את ביזתם, עדרי סוסי פוני (מאחר ובבעלות כל לוחם היו חמישה סוסים שונים) ועדרי בקר וצאן ששימשו אותם למזון. זה היה מעין שבט נודד לוחם, ענקי באופן שקשה לתפוס, שאין כל דרך לעצרו. שובל ההרס שהותיר מאחוריו היה בלתי יאומן.
אמונתם הבסיסית של המונגולים הייתה כי העולם ניתן להם כשדה מרעה אין סופי, על מנת שישלטו בו, וכי לכן כל התנגדות אליהם היא הפרה של הסדר האלוהי. לא ברור אם תפיסה זו הובילה להצלחתם או שהצלחתם היא שיצרה אותה אבל התוצאה הייתה זהה, נכונות לבצע זוועות שלא יאומנו בשם שמירה על איזון ושלום אלוהי. הם דרשו נאמנות וכניעה או מוות, ואוי למי שימרה את פיהם.
קוטוז, הסולטן הממלוכי, הגיב באופן מהיר והחלטי לאולטימטום שהוצב לו. הוא התכונן לקרב וכדי להבטיח שאיש לא יפקפק ברצינותו הורה על הוצאתם הפומבית להורג של השליחים המונגוליים. ארבעה שליחים בותרו בחרב בארבעה מקומות שונים בקהיר, וראשיהם הכרותים ניתלו לראווה בשער הכניסה הראשי לעיר, על מנת שכמה שיותר אנשים ידעו שכך נעשה. זה היה תיאטרון זוועות שמטרתו תעמולה ודרבון לפעולה, צעד שמבהיר שכעת אין דרך לסגת מהעימות המתקרב. קוטוז אסף את צבאו ויצא צפונה, למה שנתפס, בצדק, כקרב שיקבע את עתיד האיסלאם והעולם כולו.

המטרה הנסתרת של מכתב האיום המונגולי לא הייתה לדרבן את הממלוכים לפעולה, אלא להפך, לטעת בהם אימה כזו שתגרום להם להשתהות ולהסס, לפלג בין מי שמבינים שאין ברירה אלא להילחם לבין המפקפקים בסיכויי ההצלחה ומעדיפים להיכנע ולקוות לטוב. עדות לכך היא בעובדה שכשהגיע המכתב לקהיר הוגלו חאן כבר חזר עם מרבית צבאו למונגוליה, אחרי שאחיו הגדול מת וכדי להשתתף, להשפיע ולהתערב בתהליך הירושה. הוא הותיר מאחור, כמפקד על כוח של כעשרים אלף פרשים, את גנרל צבאו כיתבוקה [אני בוחר לקרוא לו כך, כתעתיק אפשרי של Kitbuqa. יכול להיות שאני עושה כאן פאדיחת על, ואם ככה, קבלי, מראש, את התנצלותי. ככה זה כשלא היסטוריונים מנסים לספר היסטוריה, הם טועים הרבה), מפקד צבאי מוכשר ממוצא שבטי טורקי, נוצרי נסטוריאני. על פי כנסייה זו, ישו היה בן תמותה, ומריה אימו ילדה אותו לגבר, ולא לרוח הקודש. תפישה זו גרמה לכנסייה הקתולית לנדות את המאמינים הנסטוריאנים ולהאשמתו במינות, אבל בעיני המוסלמים נוצריותו, שהתבטאה בין השאר בכך שבבגדד חס על הנוצרים, והם ניצלו מהטבח, הייתה הוכחה לכך שמדובר בעצם במלחמת דת ושהמאבק במונגולים הוא לכן מלחמת קודש, ג׳יהאד.
קוטוז היה זקוק לכל נימוק וצידוק אפשרי בכדי לשכנע את האמירים, נסיכי המדינה ומנהיגי צבאה, שחייבים לצאת לקרב. אל-מליכ אל-מוזאפר סייפ א-דין קוטוז, זה שמו המלא, והפירוש הוא המלך המנצח, חרב הדת קוטוז. הוא היה ממלוכ שניקנה על ידי ממלוכ, רכושו ולאחר מכן חלק מצבאו הפרטי של אייבאק, מי שהפך לסולטן לאחר שנשא לאישה את שג׳ר א-דור. זוכרת אותה? היא אמנם העניקה לו את השלטון אבל ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה ועצמאותה. כשמנע ממנה זאת רצחה אותו, בעודו טובל באמבט. קוטוז נקם בשם אדונו לשעבר, דאג לכליאתה, ומעט אחר כך גם לרציחתה. גופתה נמצאה מוטלת בתעלות ניקוז השפכים של מצודת העיר. בנו הקטין של אייבאק הוכתר לסולטן, כשקוטוז הוא שמנהל בפועל את ענייני המדינה. אבל לאחר שהגיעו למצרים הידיעות על נפילת בגדד הכריז שכעת נחוץ מפקד צבאי מוכשר כמוהו להיות הסולטן, והאמירים של ממלכתו הדיחו את הנער והכתירו תחתיו את קוטוז. הוא הכריז שלאחר שיובסו המונגולים יוכלו הנסיכים לבחור כל שליט אחר שיחליף אותו, אבל בודאי לא התכוון לכך. כעת, כאשר הגיע הרגע לצאת לקרב, נאלץ לגייס שילוב של עלבונות ואיומים כדי לדרבן לפעולה את מפקדי הצבא שאסף, שחלקם היו יריבים פוליטיים מרים, גם שלו וגם זה של זה.
אל-מקריזי, ההסטוריון הגדול והחשוב של האימפריה הממלוכית, שם בפיו את הדברים הללו, אותם אמר לכאורה לאמירים, נסיכיו, שנמלכו בדעתם וסרבו לצאת לקרב:

נסיכי המוסלמים! זמן רב שאתם אוכלים את כספי אוצר המדינה, וכעת אינכם רוצים להילחם. אני, בעצמי, אצא לקרב. מי שבוחר במלחמת קודש, ג׳יהאד, ילווה אותי; מי שלא יכול ללכת הביתה. אלוהים בוחן אותו, והאשמה של מי שמחללים את נשי המוסלמים תיפול על ראשי המשתהים.

אל-מקריזי, מצוטט שם, עמ׳ 86

האיום וההשפלה הפומבית עזרו. אזכור כבודן של הנשים הופך את היוצאים לקרב לא רק ללוחמי מצווה אלא למגיני הכבוד המוסלמי כולו. הנסיכים נשבעו שלא לנטוש את המערכה. הצבא יצא לדרך.
ובייברס, מה קורה עם בייברס? אין מה לדאוג, הנה הוא מגיע.

האמת היא שהשנים האחרונות לא היו טובות עבור ביייברס ועבור חיל הממלוכים הבחריים, החושדאשייה שלו. הסולטן אייבאק לא בא משורותיהם, ועם עלייתו לשלטון רצח את מפקדם, בו ראה יריב פוליטי ומכשול להשתלטות מלאה על המדינה. הוא זימן את אותו מפקד, אקטאי, לפגישה במצודת העיר, ושם חבורת הממלוכים האישיים שלו, בראשות קוטוז מיודענו, התנפלה וגברה עליו. ראשו הכרות נזרק מעבר לחומת המצודה, אל שאר מפקדי הבחרייה שהמתינו בחוץ. בייברס עתיד לנקום, אבל בינתיים הבין שעליו לברוח.
הוא נדד לדמשק, שם שירת את אל-נאסיר יוסוף, בן נכדו של צלאח א-דין, שהשתלט על מדינה איובית באזור א-שאם, כלומר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. אל-נאסיר יוסוף היה טיפוס בוגדני ורדוף פחדים, שקוע בקונפליקטים פוליטיים קטנים ומקומיים, ובייברס, שהבין שהאתגר האמיתי, שפירושו עימות עם המונגולים, מתקרב, לא הצליח להשתלב כראוי בחצרו. במשך זמן מסויים הוביל קבוצת אבירים, כראש כנופייה שביצעה מעשי שוד וביזה בשטח ההפקר שבין הממלכה הממלוכית שבמצרים לארץ ישראל ומדינת הפראנקים. גלותו הסתיימה לאחר שקוטוז עלה לשלטון וניסה לגבש צבא גדול ככל האפשר. כעת, התקבץ שוב חיל הבחרייה המוכה, אביריו ומפקדיו מוכנים להשהות את נקמתם עקב הכורח להתמודד עם הפולשים.
יכולותיו הצבאיות של בייברס לא היו מוטלות בספק, קוטוז העמיד אותו בראש חיל החלוץ של הצבא המצרי, שביצע פשיטה מקדימה אל תוך שטחי ארץ ישראל. בעזה נתקל כוח זה בכוח מונגולי קטן והביס אותו. כעת הקרב בין שני הצדדים הפך לבלתי נמנע, כשהשאלה היחידה היא היכן ומתי יתחולל.
בממלכת ירושלים, שעכו בירתה, הדעות היו חלוקות באשר לדרך הנכונה להתמודד עם הפלישה המונגולית. המדינות הפראנקיות בצפונה של רצועת החוף, ממלכת טריפולי ונסיכות אנטיוכיה, בחרו לשתף איתם פעולה, אבל למנהיגי ממלכת ירושלים, שצידון, אחת מעריה, נכבשה ונהרסה על ידי המונגולים, היה ברור שהם לא יסתפקו בדבר פרט לכניעה מלאה, ושהתקווה היחידה בהתמודדות מולם היא הצבא המצרי. הם העדיפו לא לשתף פעולה באופן מלא עם המוסלמים, אך העניקו להם זכות מעבר ואפשרות חנייה והתארגנות במישור שליד עכו. כמה ממפקדי הצבא המוסלמי, ובייברס בינהם, אף הוזמנו לסיור בתוך העיר. הוא ניצל זאת על מנת לבחון את ביצוריה, צופה את העימות שיבוא אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים. כשיהפוך לסולטן רוב מלחמותיו יהיו בפראנקים. בייברס אמנם לא יכבוש את עכו, אבל הוא ינסה.
המונגולים, שעיקר צבאם שהה באזור סוריה ולבנון של ימינו, עדיין לא השתלטו על ארץ ישראל. כוחות פשיטה וסיור שלהם, כמו זה שהובס על ידי בייברס בעזה, תרו את הארץ בכוונה להכין השתלטות כזו, אבל ההענות המצרית לאתגר ההתמודדות הצבאית הייתה מהירה ומפתיעה, כך שקיטבוגה [כלומר כיתבוקה, אולי] נאלץ לקבץ את צבאו במהירות לשטח כינוס שיאפשר מרעה ומים. אלה היו ימי סוף הקיץ, סוף אוגוסט, ועמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע מילא את הצרכים הללו. מרכז המחנה נקבע סמוך לנביעת המים המתוקים היחידה באזור, מעיין חרוד, הוא עין ג׳אלות. מעיין זה, בו בחר על פי המסורת השופט גדעון שלוש מאות לוחמי עילית על ידי בחינת מוכנותם התמידית לקרב, יהיה זירת העימות הנוכחי.
שני הצבאות שקולים פחות או יותר מבחינת מספרם וכוחם. אפילו הרכבם האתני דומה, ילידי ערבות שמשרתים כעת אדונים שונים, אנשי מלחמה. לכעשרת אלפים הפרשים המונגולים התלוו כוחות עזר מוסלמיים ונוצריים, שהגיעו מהערים והממלכות שבחרו להיכנע ולשתף פעולה עם הפולשים. כוחות אלה הוצבו באגפי הצבא המונגולי. אי אפשר היה לסמוך לגמרי על נאמנותם.
טקטיקת הלחימה המונגולית נועדה ליצור אימה ולהתיש את המותקפים. גל התקפה של פרשים רכובים היה דוהר בגוש צפוף לעבר קו החזית, יורה חיצים מדויקים בקצב מהיר, ואז מתפצל לכיוון שני האגפים ושב לאחור, שם היו הפרשים מחליפים סוסים ומצטיידים, מתכוננים לצאת להתקפה נוספת. גל שני בא אחרי הראשון, ולכאורה היה אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, התקפה אחרי התקפה, במחזור מעגלי שאינו פוסק, עד שהאויב היה מובס או נכנע.
הניצחון המוסלמי הושג מאחר וטווח הקשת הממלוכית היה גדול יותר, והם היו מסוגלים ליצר מכת אש שעצרה את התקדמות גל ההתקפה המונגולי ויצרה מעין פקק תנועה אותו ניתן היה לתקוף. ברגע מפתח בקרב, כאשר היה צריך לצאת להתקפת נגד, ולאחר שקוטוז נפל מסוסו שנפגע מחץ, הוא הוריד מראשו את קסדתו, נופף בה והטיח אותה בקרקע תוך זעקת ׳יא איסלאם!׳. לאחר מכן עלה על סוס אחר והוביל את ההסתערות. יכולת השימוש ברומח ובחרב של הממלוכים הבטיחה נצחון בלחימה בטווח קצר, והצבא המונגולי הושמד כמעט לגמרי. הכוחות המוסלמיים ששירתו בו בחרו, שלא במפתיע, לערוק ולהצטרף אל הממלוכים ברגע שהסתמן שהם עתידים לנצח. כיתבוקה [או קיתבוגה] נהרג. בייברס הוביל כוח שטבח בבני משפחותיהם של המונגולים המובסים שניסו להימלט על נפשם. יום הקרב הסתיים בהכרעה מלאה וסופית. הממלוכים, כלומר האיסלאם, ניצח, ניצל מהשמדה. השלישי בספטמבר בשנת 1260, העשרים וחמישי בחודש הרמדאן המבורך בשנת 658, יא איסלאם, אלה הם אביריך.

נותר עוד עניין קטן, היריבות הישנה בין קוטוז לבחרייה, נקמת רצח מפקדם האהוב.
חבורת קושרים, שבייברס אחד מהם, החליטה לרצוח את הסולטן בעת שהצבא המנצח עשה את דרכו חזרה לקהיר. יכול להיות שהאמינו שהוא מבקש להיפטר מהם, כעת, כשהאיום המונגולי כבר לא היה מיידי. היה ברור לכולם שהסכנה לא חלפה, ושהוגלו עתיד לשוב ולנסות ולנקום במי שנלחמו וניצחו את צבאו. היה צריך לפעול במהירות.
בעשרים ושניים באוקטובר, כחודש וחצי אחרי הניצחון בעין ג׳אלות, בעת שהצבא היה במרחק מספר ימי רכיבה בלבד מקהיר, הבחין הסולטן בארנבת הבורחת במרחק, ויצא במרדף אחריה בכדי לצוד אותה. הקושרים ניצלו את ההזדמנות והצטרפו אליו. סוף המעשה ברור. קוטוז נרצח. גרסאות שונות מספרות כיצד ועל ידי מי. אני מעדיף לדמיין סצנה דרמטית, כאשר בסוף הציד בייברס מתקרב אל קוטוז המשולהב, הגאה בשללו. הוא פונה אליו בעניין כלשהו, מבקש את ברכתו אולי, ומבקש לנשק את ידו בכבוד ובתודה. כשקוטוז מושיט אליו את היד הוא אוחז בה ובכך מונע ממנו מלשלוף את חרבו בשעה שהוא דוקר אותו. מבטיהם מצטלבים ברגע קולנועי וקלאסי, הסולטן ורוצחו, שעתיד לרשת אותו. מחיאות כפיים. אולי זה קרה ככה. אין לדעת.
באספת הנסיכים שלאחר הרצח דנו בשאלת ירושת הסולטן המת. אחד מהנכבדים טען שעל פי חוק טורקי עתיק, במידה ואין לשליט בן שיכול להחליף אותו, רוצחו הוא שתופס את מקומו. אז קם בייברס ממקומו והכריז שהוא הרוצח. לאחר מכן התיישב על כרית הסולטן. כהונתו עתידה להימשך שבע עשרה שנים, בהן תהפוך המדינה הממלוכית לאימפריה אדירה. אספר לך על זה בקרוב, אני מבטיח.

* * *

זוהי רשימה רביעית מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

בחלק זה תיארתי את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

ולסיכום, אציג את דמותו של ביברס, האריה האכזרי ממצרים

בסוף החלק הבא אצרף רשימת המלצות קריאה. אני מזכיר, איני הסטוריון, ואני מסתמך כאן בעיקר על מקורות משניים ומעובדים. למזלי הידע הזה רב ונגיש מאוד. שני ספרים שפתוחים מולי כל העת הם:
Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992
James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007
אני נעזר רבות בחומרים שנכתבו על ידי חוקרים ישראלים, במיוחד על ידי ראובן עמיתי ודוד איילון. שוב – מבטיח להרחיב בקרוב. אני ממליץ על קריאת ערכי הוויקיפדיה הרלוונטים ועל הפרק המוקדש למונגולים בסדרת הטלוויזיה ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳.