יש בצורת במסצ׳וצסט (עדיין ללא הצלחתי להגיד את זה נכון, ואני מתעקש לכתוב את זה לא נכון. אני עדיין זר, אין כל ספק בזה), הקיץ היבש ביותר מאז ומעולם, כנראה. זה אומר שגשם יורד רק מדי פעם, במפתיע, תוך כדי סופות רעמים שמתרקמות ומתפזרות במהירות. הכל ירוק ונקי נורא, אבל כנראה שלא מספיק על פי המציאות המקובלת שכאן, וזה לא לגמרי מופרך, כי רואים שהדשא, במקומות שבהם לא מקפידים להוציא ממטרות ניידות שנרכשו לעיתות חירום כאלה, באמת קצת צהוב, מסכן כזה. ובעיתון כתבו שחקלאים שמגדלים עצי כריסמס מתלוננים שכל היבול הלך. באמת חם ולח, אבל לא ממש הביל, בודאי לא במימדים של האוגוסט המוכר לי, זה שאני יודע שמתקרב עכשיו לסופו ברחוב הרבי מבכרך. ואין פה אבק. בכלל. האוויר צלול לגמרי. חפצים לא משאירים סימן במקום בו הונחו. שונה כאן.
אתמול היה יום הגעת התלמידים החדשים להרוארד. אין הרבה מהם, רק כ- 2500, אבל שלטים המאחלים הצלחה למחזור 2020, השנה בה יסיימו את התואר, כבר נתלו לכבודם, ובכלל, נראה שזה אירוע משמעותי בלוח השנה המקומי. המעונות בהם יגורו במהלך שנת הלימודים הראשונה נמצאים בתוך חצר האוניברסיטה, מטר מהספרייה המדהימה, ושיירת מכוניות פאר פרקה את בני ובנות האליטה בדרכם ללילה ראשון בלי אימא. אני ראיתי רק את הפקק בדרך, מכוון על ידי שוטרים אדיבים, אבל ננה אומרת שאי אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניהם של הסטודנטים לעתיד. אפגוש חלק מהם כבר בשבוע הבא, בקורסים שאקח. מעניין אם הם בורים משכילים כמו שאני מדמיין.
אנחנו פה, משפחה בגלות, ששורשיה ברבי מבכרך, בין תל אביב ויפו, אבל מרכז חייה בשנה הקרובה יהיה כאן, בקיימבריג׳. בינתיים הכל בסדר, ואנחנו פה רק לשנה, תודה רבה, לא רוצים יותר. זו צריכה להיות חוויה משמעותית, אבל אנחנו לא רוצים להשתנות יותר מדי, מסרבים לסכן את הבטחון שלנו בכך שנחזור. אני בטוח שבשנה הזו יהיו רגעים שבהם כל זה יתערער. צפויים געגועים. צפוי רצון להאריך את השהייה, לשקול מחדש, צפויה תחושת החמצה. טוב לדעת את זה עכשיו, כשזכר האבק עדיין טרי, בעוד פחות משנה ננשום אותו שוב.
הכל בסדר כאן, כמו שצריך להיות. זה מקום מתוקן יותר מכל מה שהכרתי. כללי ההתנהגות ברורים, אנשים מחייכים. יש כבוד להולכי אופניים. אנשים רצים לעבודה וללימודים. התחבורה הציבורית לא מאוד זולה אבל טובה. אתה לא חייב להיות חלק מהאליטה בכדי להינות מזה (לא נכון, כל מי שפה אליטה, כל האמריקה הזאת היא המוט העליון בלול, וכאן על אחת כמה וכמה), מספיק לגור בעיר כדי להיות זכאי לכל הטוב הזה.
הצטרפנו לספריה הציבורית כי אמרו לנו שמקבלים ככה כניסה חינם למוזיאונים. העירייה מוציאה בערך 200 שקל לשנה עבור כל אזרח העיר על הספרייה הזו, ויש כאן כמאה אלף תושבים. רואים לאן הולך הכסף. הבניין ההיסטורי, בו נוסדה הספריה מתישהו לפני כמעט 200 שנים, נראה כמו בית פלאות, ארמון ממתקים, ואליו צמוד הבנין החדש, מלבן זכוכית ואלומיניום בגובה שש קומות, שגינה ציבורית מטופחת ומגרשי טניס (שגם הם כמובן פתוחים לציבור) מקיפים אותו. הוצאת כרטיס ספרייה זה עניין רציני, וצריך להראות מסמכי זיהוי וחוזה שכירות שמוכיח כתובת מגורים, לקבל הדרכה מהפקיד, להבין את המשמעות. מותר לקבל כרטיס מגיל חמש, וזה חינם, כמובן. בדלפק לידנו אבא אחד בא להחזיר ספר ששאל וניסה לברר אם ביתו בת השמונה מתעכבת בהחזרת ספרים ששאלה בעצמה. הפקיד היה אדיב מאוד אבל סירב לחלוק איתו את המידע. האב, שהיה זר, איני יודע מאיזה מוצא, חשב שזה בגללו, אבל הבין לבסוף שכרטיס הספריה, גם של ילדה בת שמונה, הוא עניינה הפרטי, ושהפקיד אינו רשאי לחשוף את המידע שבו, מה השאילה, מה קראה, ללא הסכמתה. כך, לכאורה, כל הידע שקיים בספריה פתוח בפניה, כשכל מה שהיא צריכה זה לחפש ולבחור. באגף הילדים, הנמצא בקומה השישית, היה מונח ליד פינת המשחקים ספר איי בי סי שמאלני, איי איז פור אקטיביזם, שג׳ודית׳ באטלר ונעמי קליין ממליצות על תוכנו בכריכה האחורית. ככה צריך להיות.
צפוי חורף קשה. פורסמה תחזית שנתית לפיה יהיה גם קר וגם מושלג במיוחד, פיצוי של הטבע על החורף הקל יחסית שהיה בשנה שעברה. כנראה שהבצורת הזאת, הקיץ החם והלח, הם שלב מעבר שאין להסיק ממנו על החוויה הכוללת הצפויה לנו. עיר מעניינת, שנה מעניינת. התחלנו.
תגובות
בשבח הזרות: אנחנו גרים כמעט על הספריה המרכזית של תל אביב ואיכשהו נראה מסובך להירשם…