קול הרעם

פעם גרו פה עשירים. לפני זה, מזמן, גרו כאן עניים, אבל את זה רועי לא זוכר, רק יודע מסיפורים. הוא הכיר את השכונה הזו כבר אחרי שהשתנתה, כמקום בו מבקרים כדי להתפעל מהשילוב בין יוקרה להיסטוריה, מהציוריות, מהאותנטיות. כשביתו הייתה תינוקת נהג לקחת אותה לרחבה המצופה אבן שבמרכז סוזן דלל, כדי שתתרוצץ ותשחק בין עצי התפוז שתעלות השקייה פתוחות מחברות בינהם. לעיתים היה קונה לה עוגה במאפייה הסמוכה, יקרה הרבה יותר מדי אבל טובה. קבוצות מובלות על ידי מדריכים חובשי תרבוש הסתובבו בין תחנות קבועות, ובדרך הביתה, על האופניים, נהגו לעצור לידן, להקשיב לטקסטים החוזרים על עצמם, הנפוחים, לבדיחות השחוקות, למושל יפו קראו אבו נבוט, שם ערבי טיפוסי. אלה זכרונות טובים.

ברעידת האדמה הגדולה התמוטטו רוב הבתים, ופתאום היה אפשר להבדיל מה נבנה כחיקוי של הסגנון הישן ומה באמת היה כזה. הבתים החדשים, וילות הפאר שנוצרו עבור העשירים, נותרו עומדים בינות עיי החורבות. תושביהם ניצלו ממוות, אבל היו מהראשונים לברוח בהתדרדרות המהירה שבאה אחר כך, נוטשים את מה שהיה שווה פעם המון כסף וכעת הפך לגושי בטון מוקפי חורבות מאחור. השכונה הפכה לשטח הפקר אחד מיני רבים. הוא וזוגתו חשבו אז לנצל את ההזדמנות, לפרוץ לתוך אחד מבתי המליונרים שאיש כבר לא השתמש בהם, לשחק בלחיות ככה, כמו שאף פעם לא יכלו להרשות לעצמם, הם אפילו בדקו בית מסויים, נראה ממש טוב, כתום ולבן, עם חדר משחקים ענק, ובו מתפתלת מסילת רכבת צעצוע שרק צריך לחבר לחשמל, אבל לא הספיקו. נרקומנים השתלטו על הבית ההוא, ושרפו אותו אחרי שגמרו להשתמש במה שמצאו בו. רועי מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

הבעיה עם הזכרונות החדשים היא שהם תמיד מכאיבים בסוף. היה קל יותר להיות זאב. הפתרון הוא לעשות, לנוע, לא להתעכב, לא להתלבט, לא לתת למחשבות להתנפל עליו. דרך כאן עבר, באותו לילה. בזה הוא בטוח. עליו למצוא את האישה הצעירה אחריה עקב, למרות שאינו יודע לשם מה. אבל הסיבה לא חשובה, כי אין סיבה, אין משמעות, אין הגיון. למה הוא חי, עדיין?

*

במרתף הבניין הזה פעל אז, מזמן, חלל הופעות קטן, אלטרנטיבי. היה להם חבר, מוזיקאי שוליים שהתפרנס מעריכת דין, והוא הזמין אותם פעם לכאן, לביצוע בכורה של יצירת מוזיקה מודרנית שהלחין. ממש ממול למקום האליטיסטי והתרבותי הזה פעל מועדון ריקודים לפנסיונרים ולפנויים פנויות. בזמן שחיכו לפתיחת דלתות האולם צפו באנשים היורדים בגרם המדרגות המעוגל המוביל לשני המקומות המנוגדים כל כך, מנחשים מי יפנה לאן. מה קרה לחבר הזה? רועי מתקשה להיזכר מתי נעלם, אבל זה לא באמת חשוב. אבל הוא זוכר מה לבשה באותו ערב, את חום זרועה כשישבה לצידו, את התקפת הצחוק שכבשו יחדיו. די כבר.

פסל ליצן יושב מחוץ לסניף מקדונלד'ס, שלם לגמרי בלב כל ההרס. החלונות מנופצים. התפריט התלוי מעל הדלפק והפרסומות שעל הקיר בעברית ובערבית, זכר לנסיונות הכושלים לכפות את השיוויון בין השפות והקהילות, שנדמה שרק הגביר את השנאה וקיצר את הדרך להתפרקות הכללית. עכשיו, אם מישהו רוצה למכור משהו הוא יכתוב באנגלית, כדי לא להסתבך.

הרחבה המרכזית בפרויקט המגורים הזה מוגנת יחסית על ידי הבניינים התוחמים אותה, אבל הוא בכל זאת ממהר אל תוך חדר המדרגות כשנשמעת האזעקה המבשרת על התקפת טילים. הבסיס הקדמי של הכוח הרב לאומי די קרוב לכאן, ובימים האחרונים התגברו ההתקפות עליו. הטילים פרימיטיביים כל כך עד שהסיכוי שיפגעו כאן זהה או גדול מכך שיפגעו במטרתם. והנה, שריקה קרובה מנסרת את האוויר, ואחריה פיצוץ חזק, וגל הלם שאפשר להרגיש דרך הרצפה והקירות, אפילו קצת אבק שמיתמר מהקירות. הוא כבר פחות מפחד, משום מה, בתקופה האחרונה, מאז שהתחיל לזכור. המוות נדמה לו פחות אמיתי.

*

הוא עולה למעלה. שמונה קומות של מסדרונות ארוכים שמובילים אל דירות ריקות, שדלתותיהן פרוצות. לא יאומן שפעם היו כל כך הרבה אנשים עד שכל הדירות האלה היו מאוכלסות. משפחות שלמות, עם חיים מלאים, עבודה, לימודים, הכל. גם כעת יש אופי שונה לכל אחת מהדירות הנטושות. הוא עובר על פני הפתחים בעקבות השלטים המכוונים אותו לכיוון מועדון הספורט. שרידי מדורת ספרים שמישהו התחמם לידה פעם במרכז דירה אחת, קול המיית יונים קולנית עולה מתוך אחרת, קרעי בגדים ושברי רהיטים על רצפת דירה שלישית. חייהם והעדרם של הדיירים שהיו כאן פעם בכל זאת נוכחים כאן, הותירו עקבות. לפני שהתחיל כל הבלאגן אף פעם לא חשב שמישהו בכלל גר פה, חשב שהפרוייקט הזה, חצרות יפו, מכוער, זר, שעיצובו המסוגנן, מרובה הקשתות, מגוחך בנסיונו המלאכותי להיות כאילו מקומי, כאילו יוקרתי, ובעצם גס וזול. כשחיפשו בית אפילו לא שקלו לעבור לכאן, ולא רק בגלל הרתיעה המובנת מיפו, זה בכלל לא תל אביב, אלא כי מה פתאום, אף אחד נורמלי לא יגור ככה. עכשיו הוא מגלה, מאוחר מדי, שטעה, כי למרות שמכוער בשום דירה אין סימני פגיעה ישירה, כך שיכלו להיות בטוחים פה. אין טעם במחשבות האלה.

*

הוא שומע את ההתנשמויות לפני שהוא רואה אותה, ומתקרב בזהירות. קצובות, כועסות, נשיפה דרך הפה. היא בהירה, חזקה. הוא זוכר שהייתה שם, בביקורו הקודם כאן, אבל לא הרבה מעבר לזה. היא יושבת זקופה על ספסל, אוחזת ביד ימינה העטויה כפפה ברצועה המחוברת למתקן כושר, מזיזה את הזרוע מהכתף ומניפה כך משקולת למעלה ולמטה, שוב ושוב. היא לובשת רק גופיית ספורט ומכנסיים הדוקים, קצרים. כל גופה נוצץ מזיעה. אין בה דבר רך, וזה יפה בעיניו. היא לא נבהלת ממנו כשהיא מבחינה בו מביט בה, ובכל זאת מפסיקה, מחלצת את היד מהרצועה, פונה אליו בגופה. אני מחפש מישהי שעזרה לי, הוא אומר, ומרגיש איך הוא מסמיק, את מבינה עברית, נכון?

אתה מדבר עכשיו. זכרתי שאתה לא מדבר. אני לא כל כך זוכר מה היה, כשהייתי כאן, אני מחפש את זאת שהביאה אותי לפה, שעזרה לי. שמעתי. היא לא פה. יותר טוב שתלך.

היא מחליפה ידיים, והמשקולות שבה להיטלטל, ושוב הנשיפות. רועי סוקר את החלל בעיניו, מכשירי כושר, חלונות צרים דרכם ניתן לראות את מה שנשאר מתל אביב ויפו, בריכת שחייה קטנה וריקה.

אמרתי לך שהיא לא פה. אני אחכה, הוא אומר, בטון שידע להשתמש בו פעם, של בטחון עצמי ועמידה על שלו. איך שאתה רוצה.

*

ויקטוריה, היא אמרה לו בסוף את השם שלה. וזאת שאתה מחפש היא הודיה. אבל היא באמת לא כאן. אל תחכה לה. תשכח ממנה, כאילו לא הייתה. אבל הוא לא מוכן לוותר כל כך בקלות.

אתה לא לקוח שלה, נכון? מה יש לך ממנה? כלום. רציתי להגיד לה תודה, לעזור לה במה שאני יכול. אני אמסור לה. אני מעדיף לעשות את זה בעצמי.

היא מבשלת אורז עם שבבי סויה, מתובל באבקת מרק ירקות. הוא מביט בתנועותיה, מערבבת. שריריה נמתחים ומתכווצים. משאיות ממוגנות עוברות בכביש שמתחתם, יותר תנועה מכרגיל. פרסמו שמתוכננת היערכות מחודשת של הכוח הרב לאומי, שהמשבר הכלכלי העולמי משפיע על אפשרויות התמיכה של המדינות השונות, שכפי הנראה צפוי בקרוב שינוי משמעותי, דרמטי, במדיניות, בגישה. הוא רק שמע קצת, לא הבין באמת. בסוף, כשהאוכל ממש מוכן, היא מזמינה אותו לשבת ולאכול איתה.

טעים. תודה. היא אוכלת בעדינות, לאט, לועסת הרבה. הוא מנסה לחקות אותה. היא מוזגת לו ולה מים.

אם אתה רוצה לעזור לה יש משהו אחד שאתה יכול לעשות.

*

זו משימה בלתי אפשרית. למצוא מישהו שהוא אינו מכיר שנמצא במקום בו אף פעם לא היה ולהביא אותו לפה. צריך להיות משוגע כדי לנסות לעשות את זה, ורוב הסיכויים שייהרג ולא יצליח. ובכל זאת הסכים.

רועי ממשיך לחשוב על ויקטוריה כל הדרך הביתה. הוא חולם עליה בלילה. ובבוקר הוא יודע כיצד זה יכול להצליח.

*

ג׳וני פותח את הדלת מהר. שלא יראו אותך, רק זה חסר לי. שמעתי אתה מושכלנג׳י עכשיו.

זה בגללך, רועי אומר לו, אתה חייב לי, הם היו נופלים עליך אחרת. לא חייב׳ך כלום, ג׳וני מנסה קצת, אבל הם לא באמת רבים, כי אין טעם, הם מבוגרים מדי בשביל זה.

ג׳וני גר ברמת גן, שתי דקות בצליעה מהירה מתחנת ביאליק. צינורות ביוב גדולים מסוככים על הכניסה לביתו, דירת ילדותו, שקירותיה חוזקו בשריון חיצוני מלוחות פלדה. מבחוץ הבניין נראה כחורבה ממוטטת, אבל בפנים הכל כמו פעם, שטיח כהה, רהיטים כבדים, ארון ספרים עמוס בכרכי האנציקלופדיה העברית, וילונות שמסתירים את החלונות המוגפים תמיד, ציורים על הקירות. אין בתים כאלה יותר, רק זה. רועי יודע כמה מאמץ ומשאבים נדרשו כדי לייצר את הבועה הזו. הוא עזר בתכנון ובחלק קטן מהביצוע, כאשר חיבר את מערכת המצלמות המוסתרות במבנה ובסביבותיו ובנה דלת מילוט סודית מאחורי ארון הספרים.

לא מכרתי אותך. יכולתי, אבל לא עשיתי את זה. לפעמים צריך להגיד את המובן מאליו. אתה חייב לי, ועכשיו אני צריך עזרה.

ג׳וני מכווץ בתוך הכורסא. גופו המעוות נבלע בתוכה. רגלו קופצת בעצבנות. זאת תקופה קשה, אי אפשר לדעת מה יהיה, הכל יכול להשתנות פתאום, אבל רועי לא נותן לו להמשיך עם כל הבכיינות והפחד. אני צריך מכונית, ישנה, לא מחוברת, אני צריך אותה מהר.

הוא אפילו לא צריך לאיים. ג'וני יודע שהוא חכם מספיק כדי לבקש רק את מה שהוא יכול לקבל וכדי להגן על עצמו ולנקום אם לא יענה. הם נפרדים בלחיצת יד. תשמור על עצמך, יהיה לי חבל אם תמות.

*

מהתחנה הסופית בפתח תקווה ממשיכים ברגל עוד רבע שעה, בתחילה במעבר מוגן מחופה בטון שעוקף את מטה הכח הרב לאומי, ואז בתעלה משוקעת שאיש כמעט אינו עובר בה, עד לכניסה לחניון. ג׳וני נתן לו את הקוד והדלת נפתחת בלי בעיה. חשוך בפנים, אבל הוא הביא פנס.

ארבע מכוניות חונות שם, שריד למיזם תיירותי שקרס, טיולים למי שמחפש להרגיש כמו פעם, נוהג ולא ננהג, שולט במכונה ולא רק מובל על ידיה. בגלל המלחמה לא נפרשה מערכת נהיגה אוטומטית מלאה בכל הארץ, והכבישים שהתרוקנו ממכוניות יכלו לאפשר את מה שכבר נאסר במקומות אחרים, נהיגה עצמית, בלי פיקוח ובלי דיווח. אבל האנשים פחדנים. נו אינשורנס? איז איט ליגל? וואט דו יו מין יו דונט נואו? קשה היה לתיירים להבין ולקבל שלחופש יש מחיר ששווה לשלם. ג׳וני היה אחד מארבעת מארגני הפרויקט הזה, בלי סיכון אין סיכוי לרווח, והכישלון שלו, שהיה אחראי על הבאת הלקוחות, היה המהדהד מכל. אבל שאר השותפים נעלמו מהשטח, אחד לאחר שנהרג מפגיעת מרגמה, שני חוסל בידי יריב עסקי ושלישי הצליח לברוח לקנדה, כך שהוא נותר הבעלים היחיד של השאריות. ג׳וני אוהב את הרכוש שלו, ולכן מקפיד לתחזק את המכוניות למרות שכבר שנים לא הושכרו לאיש.

ארבע מכוניות. ג׳יפ אדום, מצועצע, מכונית ספורט כסופה, רכב מנהלים ארוך ומהודר, או באגי בעל שלדת צינורות, שנבנה במלאכת יד קפדנית. הבחירה של רועי ברורה.

*

המנוע רועם, ממוקם מאחור, יושב חשוף לגמרי על השלדה, מחמם לו את הגב. הרוח שורקת. בולמי הזעזועים משככים את מהמורות הדרך, מחליקים הכל. כמה שנוסעים יותר מהר ככה קופצים פחות.

צרור יריות או טיל מונחה יכולים לפגוע בו בכל רגע. לאף אחד אסור לנסוע כאן, ככה. רק כמה קילומטרים מבדילים בין השטח הנשלט על ידי הכוח הרב לאומי ובין זה שבשליטת המורדים, והוא דוהר בהם כעת ברכב בלתי ממוגן, חשוף לגמרי. איזה כיף. שנים שלא נהג בעצמו, אבל מסתבר שהגוף והמוח עדיין זוכרים איך לשלוט במכונה, איך לגרום לה לשתף פעולה. המכונית מדברת איתו דרך טלטלות השלדה המורגשות בתנועות הכיסא, דרך שינויי הטון של המנוע והתמסורת, דרך ההיזון החוזר העובר לידיו באמצעות רעידותיו של ההגה. מכונה משובחת, רעבה, שדוחפת אותו לנצל אותה עוד, למתוח את גבולותיה. הכל בה עשוי טוב, רק מה שצריך בלי תוספות מיותרות. ריתוכי הצינורות מושלמים, עבודת אומן ממש, תפרי החיבור נושאים את דוגמת ערימת המטבעות שמצביעה על כך שבעל המלאכה היה מומחה. רועי מרגיש בר מזל על כך שהיצירה הזו, שמישהו אהב והשקיעה בה, שלו כעת, גם אם לזמן מוגבל. לא היה איכפת לו למות עכשיו, זה רגע מאושר.

ובכל זאת הוא נמנע מהרחובות הראשיים, ומתכנן את מסלולו כך שיעקוף את המקומות המסוכנים ביותר. יש משימה שלקח על עצמו, ובשביל זה עליו לשרוד עוד קצת, להגיע לבסיס המורדים ואפילו לחזור משם. זה כל כך מופרך שהוא צוחק לעצמו, הקול נבלע ברוח המכה בפניו.

קרית אונו, על שיכוניה הרבים, שוטחה לעיי חורבות. הבניינים הדומים והמשעממים הפכו לערימות בטון ובלוקים דומות ומשעממות. מדי פעם גדמי עצים, מדי פעם פגרי מכוניות. עיר גדולה זאת הייתה, ואיננה עוד. הוא בכלל לא זוכר ששמע על זה משהו, ההרס נבלע בתוך החורבן הכללי, לא הותיר כל חותם. הוא מנווט על פי התחושה ועל פי הכיוון של הגבעות במרחק, רק לא לעצור, לא להתלבט לאן לנסוע, ובודאי שלא למה.

*

במראות אמנם ניתן להבחין בחורבות שמאחור, אבל מבטו פונה קדימה, אל השביל שזמן רב לא עבר בו איש, שמתפתל בין עצים מצולקי פגזים ושדות בור. זה כמעט טבע. קשה לו להודות בכך, אבל הוא התגעגע לשמיים פתוחים, לאופק ללא שרידי בניינים.

הוא עקף את נמל התעופה הנטוש. מגדל הפיקוח עדיין ניצב כמגדלור כסוף, מטולא, נושא את שרידי פגיעות הטילים והפגזים. המאבק לשמור את השדה פתוח היה ארוך ועיקש. קרבות, סוללות טילי הגנה, מה לא. צינור חמצן, שער יחיד, חסר תחליף. כשעוד הייתה ממשלה, בתקופת הביניים, אחרי השתלטות הכוח הרב לאומי, כל מי ששלט או ניסה לעשות סדר אמר את אותם דברים. רק לפני כמה שנים ויתרו, לא בגלל משהו מסוים, אלא סתם כי כבר לא היה עוד טעם. אלטרנטיב סולושן. ובאמת הסתבר שכלום לא קרה. יש ים, יש רכבת, יש מסוקים. מי שרוצה או צריך להגיע לכאן מצליח ומי שרוצה לעזוב גם, עובדה. ווי וויל ריאוואלואייט דה סיטואיישן פרום טיים טו טיים. בטח, שמענו עליכם.

הבאגי מנתרת כשהיא מגיעה לראש גבעה קטנה, נוחתת בעדינות, הדרך מתעקלת ימינה, לתוך חורשת אורנים בודדת. עוד לחיצה על הגז. הוא חולף, מהר מדי, על פני שלט משולש, צהוב, עקום, מצוייר ביד. מוקשים. כנראה שכדאי שיעצור.

*

סלאם עליכום. עליכום א סלאם. מה נשמע? בסדר. מאיפה? מלמטה, תל אביב. באמת? מה אתה עושה פה? השתגעת? יכול להיות. חכה פה. אסתנא. מה אני יעשה איתך עכשיו, מאיפה באת לי.

דווקא נחמד. מרושל. בלי מדים, רק רובה שתלוי ברצועה על כתף אחת מסמן שצריך להיזהר. פתאום צץ. ועכשיו הוא מורה לרועי, תוך שימוש בקנה הרובה כמקל הצבעה, לשבת בצל עץ זית, להמתין למשהו שכנראה אמור לקרות. אני ארוץ למצוא מישהו שידע מה לעשות. אל תלך, אם תברח נהיה חייבים להרוג אותך, אין מה לעשות. אני לא אברח. יופי. יותר טוב בלי להרוג.

והוא רץ משם, קליל ובטוח, הרובה אחוז בידו, בשביל סמוי שמתפתל בין עצי המטע רבי השנים, שולח אליו עוד מבט מעבר לכתפו לפני שהוא נעלם מעיניו.

מישהו מטפל בעצי הזית הללו. הם מטופחים וגאים, גזעיהם המפותלים נושאים בגאון את ענפיהם. אדמת המטע הכהה עדורה ומנוכשת. הוא לא חשב שעדיין קיימים עצים כאלה.

את הבאגי החנה לא רחוק, מעבר לגבעה. הוא מתח עליה רשת הסוואה, מקווה שזה יספיק נגד מטוסי הסיור וההשמדה הזעירים, שאת זמזום מנועיהם אפשר לשמוע, אף פעם לא נעלם לגמרי. אבל הוא יודע שיכולת וטווח הזיהוי שלהם מוגבל, ושהטכנולוגיה בה הם עובדים מיושנת, כי עכשיו, אחרי שאין שדה תעופה לאיים או להגן עליו, אף אחד לא באמת מנסה להכריע או להשמיד את המורדים.

גם המורדים לא באמת רוצים לנצח, ובכל מקרה לא ברור את מי או לשם מה. הם חיים כאן, בגבעות השפלה, האזור הרדיואקטיבי ממזרח, מישור החוף ממערב, מגדלים את האוכל שלהם, יורים טילים שהם מצליחים להשיג או לייצר באמצעיהם המוגבלים. זה משחק משותף שטוב לכל הצדדים.

שמש חורף מעל, קרניה מרצדות דרך עלוות העץ. הוא נשכב, שם את ראשו על הקרקע. כל כך הרבה זמן לא נח.

*

הוא חולם.

גוף אישה רך. לטיפות. שפתיים. אנחות. צחוק.

מגע בכתפו מעיר אותו.

*

קשרו את ידיו מאחור, אל תתרגש, אג׳נבי, ככה עושים תמיד, מוליכים אותו אל המפקדת, שתגיד מה לעשות.

שרידי היער שקק״ל נטעה פה פעם עדיין נראים בשטח, אורנים בודדים, שולחנות פיקניק, סימוני שבילים, לבן-כחול-לבן, לוחות הנצחה לתורמים של חורשות שהיו ואינן עוד. הרוב נשרף כבר בהתחלה, הוא עוד זוכר את ענני העשן, אבל הטבע שיקם את עצמו, והעצים והשיחים הנמוכים והחזקים, שבכל מקרה מתאימים יותר לכאן, השתלטו מחדש על המרחב שנגזל מהם. היער היה רק נוף זמני, והעקבות שהותיר אחריו מתמזגים בשרידים אחרים, קדומים יותר, במהלך החוזר על עצמו של הרס והתחדשות.

המורדים חיים במנהרות ובורות שחפרו בקרקע. חלקות קטנות ומגודרות של ירקות משובצות בשטח, בין מכתשי הפגזים, תרנגולות מתרוצצות. מישהו עודר, נד להם בראשו לשלום כשהם עוברים על פניו. סלאם עליכום, עליכום א סלאם. נדנדה תלויה על עץ, ולמרגלותיה ילד משחק בכפיסי עץ. ילד אמיתי. יחף. מרוכז במשחקו. כמה זמן לא ראה ילד.

אג׳נבי. זר. כי הם בני המקום. יש כאן יהודים וערבים, כל מי שלא מאמין באלוהים, שמוכן למות ולא להיכנע. הם חופשיים, לכאורה, הם לא מקבלים שום מרות, כאילו. הם יורים על כולם, בלי אפלייה.

הם מטפסים במעלה תל עתיק, לצד משוכות צבר, חולפים ליד בית קברות ישן עם מצבות מנותצות עליהן כתוב בערבית. בהמשכו תלוליות הקברים הטריים יותר, שבראש כל אחד מהם שתול עץ, ועליו תלוי ציור האדם שנטמן כאן, פרצופים צעירים, מחייכים.

דיר באלקום, אש! צעקה רחוקה נשמעת, ומתוך חור באדמה, מסווה בבד חום שמתנופף לרגע, נפלט בקול שאגה טיל, כמו בהילוך איטי, זנבו ממשיך ופולט אש כשהוא מתרחק מהם. רועי עוקב אחרי הלהבה במבטו. העיר ההרוסה לא רחוקה כל כך, אבל בכל זאת אי אפשר לראות את הפגיעה.

*

הם בלב התל. מנהרה מדופנת בקרשי ארגזי תחמושת שעליהם חותמות הכח הרב לאומי הוליכה אותם לכאן, דרך שכבות של הריסות שנערמו זו על זו. זה חדר של בית עתיק שנחרב לפני עשרות, מאות או אלפי שנים, קשה לדעת, וכעת רוקן מהעפר שמילא אותו ומשמש כבונקר הפיקוד. מפה תלויה על קיר אבנים, שמיכת אקרילן עם הדפס מנומר משמשת כמפה על שולחן מאולתר, אור נרות שמן מהבהב. המפקדת צעירה ממנו, שמנה מאוד, עניינית. דבר. מה אתה רוצה ולמה.

הוא מחפש את דוד, איש צעיר שהיה פה פעם ואולי עדיין. אחות שלו, הודיה, שלחה אותו. היא פצועה ורוצה לראות אותו, הוא האחרון שנשאר מכל המשפחה. זה כל מה שהוא רוצה.

המפקדת צוחקת. קולה מהדהד, כואב באוזניו. צללים מתרוצצים על הקירות. אולי תחליט להרוג אותו.

לחלק החמישי

לחלק הראשון