היו לי שתי מטרות לקיץ הזה, שכמעט נגמר: לכתוב סיפור שתקוע לי בראש, יומיים בעתיד אפשרי ואפוקליפטי, ולהתאמן לקראת מרתון אמסטרדם, בו קיוויתי לרוץ בפחות משלוש שעות. לא עמדתי בשתיהן. נתקעתי עם הסיפור, לא מצליח לאלץ את עצמי לשבת ופשוט לכתוב, לעשות את העבודה השחורה ולהתעלם מהפקפוקים והספקות. לא רצתי מספיק, לא הקפדתי על משמעת אימון ועל תוכנית מסודרת. זה כישלון, אבל איני מבכה אותו, מבכר להיות סלחן כלפי חולשותי.
הסיפור עוד יכתב, אני מקווה. לפחות יש התחלה.
והריצה, בקשר אליה אני מעדיף לא לדאוג. היה חם מדי בקיץ הזה, ועשיתי מה שיכולתי.
זה היה המרתון השמיני שלי, שלישי אחרי המהיר ביותר אותו רצתי. אז, במרתון תל אביב שלפני שנה וחצי, הייתי בטוח שאמשיך להשתפר, אבל יכול להיות שהשיא האישי שקבעתי אז ישאר התוצאה הטובה ביותר שלי במרתון ושלעולם לא אהיה מהיר כפי שהייתי סביב תקופה זו. זה בידיים שלי, או אולי מוטב להגיד ברגליים שלי. אם אסיק את המסקנות ואיישמן אין סיבה אמיתית שכך יהיה. קצב ההזדקנות שלי אינו מהיר מיכולתי להתגבר עליו.
מרתון נחמד, אמסטרדם. אפשר להבין למה הוא פופולרי, ונראה שהוא מצליח להיות מקומי ובינלאומי בו בזמן. אומנם זה אינו מסלול עירוני טהור, והחלק היפה ביותר שלו הוא דווקא הריצה לצד נהר האמסטל, אבל הוא מאורגן למופת, ואמסטרדם היא עיר פשוטה ונוחה. התחושה היא שהעיר מחבבת ומכבדת את המרתון הזה, ושאין סתירה ועימות בינה ובין תושביה לבינו. מי שצריך לחצות את מסלול הריצה עושה זאת בזהירות, אנשים מעודדים, סתם ככה, כי זה כיף, אין כמעט שוטרים או סדרנים ובכל זאת הכל עובד. הזינוק הוא בשעת בוקר סבירה והתחבורה הציבורית מתפקדת היטב. תחנות השתייה מסודרות ונוחות, עם המוני מתנדבים שמגישים בדיוק מה שהובטח. אירופה.
אירופה זה לא כאן, כמאמר השיר, לא רק מבחינת תרבות ומסורת אלא גם במזג האוויר. היה קר מדי, וגשם ירד כמעט ללא הפסקה, זרזיף שהפך מטריד ככל שהתמשכה הריצה. ידעתי שכך יהיה, אבל טעיתי בבחירת הבגדים ולא לבשתי מכנסי טייץ ארוכים שאולי היו מגינים עלי יותר.
באקספו, יריד הספורט המקדים, בו אוספים את מספרי החזה, מישהו התחיל לדבר איתי כשבחנתי תיק ריצה נחמד, תוספת לאוסף הגדל שלי. לא הייתי בטוח אם הוא מנסה למכור לי משהו או באמת מתעניין. כששאלתי אותו מה ציפיותיו לריצה אמר שירוץ בערך שעתיים וחמשים ותשע דקות. אחר כך סיפר שזכה פעמיים במרתון ניו יורק, ושגם במקסיקו, המדינה ממנה בא, חם מאוד בקיץ. הסתבר ששמו ג׳רמן סילבה, ושהוא אגדת ריצה, שיש לו חברה מצליחה שמוכרת מדרסים (אותם הציע לי תוך כדי השיחה, בלי ללחוץ שאקנה, בלי להפגע מכך שלא רציתי בהם), שהוא גר כעת בהולנד ושהוא מוביל את קבוצת המנסים לרדת משלוש שעות. הוא היה חביב וצנוע.
בבוקר המרתון ראיתי אותו, לובש וסט אליו נקשר בלון, וסביבו קבוצת רצים לא קטנה אך גם לא ענקית, ובה, להערכתי, כשלושים רצים ורצות. רציתי להיות בינהם, אבל כבר מההתחלה היה ברור שלא אצליח. את זמן המטרה לריצה הזו עדכנתי כבר לפני מספר שבועות כשהבנתי שלא הצלחתי להתאמן כראוי. חשבתי שריאלי שאצליח לרדת מזמן השיא האישי שלי, שלוש שעות וארבע דקות, אבל שמהר יותר יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי. לא עשיתי מספיק אימוני מהירות איכותיים הקיץ, בין השאר מכיוון שתוכניתי להשתמש במזגן חדר הכושר ובמסילת ריצה כתחליף מלא לריצות מהירות בחום הקיץ הסתברה ככושלת. רצתי כמה פעמים בחדר הכושר ואני מקווה שזו חוויה שלא תחזור על עצמה לעיתים תכופות מדי. הזעתי כל כך הרבה עד שהיה לי לא נעים מהמתאמנים האחרים. זה היה משעמם ומלחיץ.
שלושים הקילומטרים הראשונים היו סבירים. רצתי במסגרת הקצב אותו תכננתי, יציב ובטוח. זה לא היה קל מספיק, והרגליים היו קצת כבדות, אבל גם לא קשה מאוד, מאמץ קצוב ומנוהל. בשני חלקים במסלול, כאשר עוברים זה על פני זה, ראיתי את קבוצת הרצים אליה לא הצטרפתי, מובלת על ידי סילבה נמוך הקומה ובטוח הצעד, רק דקות ספורות לפני. אחר כך באו קילומטרים קשים. חשבתי שרצתי מספיק ריצות ארוכות כהכנה למשבר הצפוי הזה אבל כנראה שלא. ויכול להיות שהקור השפיע. השעון החכם שלי סיפר לי שדווקא כאן הטמפרטורה צנחה בשתי מעלות, ואני הרגשתי איך הרגליים מסרבות לשמור על הקצב, איך טווח התנועה שלהן מוגבל יותר ויותר. מהר מאוד אחרי שהתחיל המשבר הזה הבנתי שלזמן המטרה שלי כבר לא אגיע. במקביל החלטתי לא להתבאס.
הנקודה בה הייתי בדבוקה היא מעניינת, בין החמישה לעשרה האחוזים המהירים מהרצים. מי שרץ או רצה סביבי היו מנוסים ומאומנים אבל לא עילויים ספורטיביים, אנשים רגילים לגמרי שהריצה היא חלק משמעותי מחייהם. בשלב הזה לכולם, לא רק לי, היה קשה, והתחושה הייתה של קו פרשת מים, כאשר לא מעט מאיטים ואפילו עוצרים ועוברים להליכה וחלק דווקא מגבירים לקראת המאמץ האחרון. אני שרדתי, עוקף קצת, נעקף אחרי קצת. החלטתי שלסיים בזמן טוב יותר מהזמן בו רצתי את המרתון הזה לפני שנתיים יהיה הישג מספיק שבו אצליח לעמוד. הצלחתי לגמור את הריצה בשלוש שעות ושתיים עשרה וחצי דקות, זמן סביר אך נטול כל הילה של מצויינות. מרשים אך לא יוצא דופן. מכובד. מתסכל קצת, לדעת שבזה מסתכם המאמץ שעשיתי.
אני יודע מה אני צריך לעשות, כמובן. עוד אימוני מהירות מובנים, עוד קילומטרים. שנת הלימודים התחילה, ואיתה השגרה המבורכת של ריצה לעבודה וחזרה, צורת האימון המועדפת עלי. אתמול בלילה בחנתי את יומן האימונים שלי מלפני שנתיים כדי לראות מה עשיתי נכון אז, ואחר כך נרשמתי למרתון תל אביב, בעוד מאה עשרים וכמה ימים. יש לי קצת יותר מארבעה חודשים, זמן מספיק לתקן ולחדד, לפתח יכולות שבסיס שלהן יש לי.
כמעט חמש שנים עברו מאז שחזרתי לרוץ. אני יודע את זה בגלל הקשר הברור למות אבי, שאת יום השנה החמישי לו העברתי כך, באמסטרדם. זו לא הייתה ריצה לזכרו אבל הוא היה נוכח בה, איתי ואצלי. אני חושב שהיה גאה בי ושהיה מבין שכך אני קושר בין היעדרו לחיי. רק חמש שנים. זה עוד טרי, וכמו שעם האבל יש לי עוד דרך לעבור כך גם עם הריצה, צעד צעד ויהיה בסדר.
עכשיו, יומיים אחרי המרתון, וכאבי השרירים המוכרים בנקודת השיא שלהם. כמה ימים לא ארוץ ואז אתחיל מחדש.
