אני חושב שאחת הסיבות העיקריות בגללן לא הצלחתי להתמיד בלימודי, ולהפוך להיסטוריון אמיתי, היא שיותר קל לי להגיע למסקנות מאשר מלחפש אחריהן. זה לא שאיני נהנה משיטוט סקרני וחיפוש אחרי עובדות ופרטים, אבל אני ממהר מדי לחשוב שאותם פרטים שלכדו את עיני, אותן עובדות בודדות בהן אני בטוח, מעידים על הכלל, אומרים את מה שאני חושב, מספרים סיפור אותו בעצם הכינותי מראש, ואף אחד, אפילו לא המציאות, לא יפריע לי. אני מודע לחולשה הזו שלי, אבל לא רוצה לוותר על ההנאה שהיא מסיבה לי, על הפנס שמוביל אותי בחיפושי. סיגלתי לעצמי מנגנוני צידוק והתנצלות. הכל הוא רק לדעתי. איני בטוח. כך אני חושב. יש מי שחושב אחרת. אבל בעצם, למרות חיבתי לגווני ביניים, אני בטוח לגמרי בהבדל בין האור לחושך. לא באמת אכפת לי אם העולם לא נוהג על פי מסקנותי. תיקון, איכפת לי, הייתי רוצה שיהיה אחרת. אבל לא אשנה את המסקנות האלה גם אם הן נראות מנותקות ממה שקורה בפועל. במובן זה אני יהיר, יודע יותר טוב. אני מכשיר את עצמי למאבק ולגלות מתמשכת מהכאן והעכשיו.
במקביל, אני נוסטלגי וסנטימנטלי. תמיד נדמה לי שפעם היה יותר טוב, ושמשהו, סוד או ידע, הלך לאיבוד במעבר מהאז לעכשיו. הסתמכות על שורשים עתיקים מחזקת את תחושת העוצמה והצדק, עוזרת בהתמודדות עם הזרות. המצאה של משהו חדש מסתווה כחשיפה של דבר מה עתיק, ולכן מקודש. לא אני פיתחתי את הטריק הזה. אשלית המקור הקדום מלווה את תהליך קידושם של כל טקסט או אמונה. התורה אומצה ונכפתה כך, כגילוי של כתבים ישנים שאבדו, והציונות השתמשה באגדות התנ״ך כמקור השראה הסטורי, ודרשה בשמו בעלות על ארץ זרה ונוכריה. מול זה הכפירה שלי במציאות צנועה ולעומתית. אני בוחר להאמין שכללי ואופני התנהגות שהיו ברורים מאליהם ושהיה להם תפקיד חברתי חשוב נשחקו, גם אם לא נעלמו לגמרי. אני מדמיין שפעם היה יותר כבוד הדדי, פחות תחושת קורבנות והאשמה ובוז לאחר ולחלש. אני בוחר לחיות על פי עקרונות אלה ומאמין שאני משחזר את המובן מאליו, צועד בעקבותיהם של גדולים ממני. לא אוותר על האשליה הזו.
הקיץ הארור מתקרב לסופו. הלחות המתישה של סוף אוגוסט, הלילות בהם המאוורר לא מצליח ליבש את הזיעה, הם הקדמה לרוחות המנחמות של הסתיו. החלק הגרוע כבר עבר, אני מקווה. ואולי גם המלחמה ככה, בסוף, אולי תבוא נחמה כלשהי, תמחה ותרפא את מה שזקוק למזור ולהדחקה. אבל איני חושב שזה מה שיקרה. הזוועות הן כאלה שלא ניתן או מותר להתעלם ולשכוח אותן. הישראליות הגדירה את עצמה מחדש בקיץ זה, כנקמנית, גזענית, אכזרית, שונאת את כל מי שלא מוכן לאמץ את הקונצנזוס ללא תנאי, מתנחמת בערבות הדדית שמבוססת על לאום ועל גזע. אין לי חלק בה, בצורתה הנוכחית, והיא הפכה עבורי מחלק חשוב בזהותי למשהו להתבייש בו. אין דרך חזרה. האתגר המתמשך שלי יהיה למצוא תחליף מספק לצרכים שמילאה. איני מוכן להיות קודם כל ישראלי אלא להפך, אני רוצה שהישראליות שלי תהיה שולית ככל הניתן, אחרונה, כמעט בלתי קיימת, אחת מרצף זהויות והזדהויות שמשוחרר מדת ולאום, אדם, גבר, בן משפחה, אב, בן זוג, מורה, רץ, כותב. זו הדרך היחידה שלי להשאר כאן ולהמשיך לאהוב ולהיאבק על אופיו של המקום הזה. אני מכריז על גלות פנימית ומקבל על עצמי את אתגר הזרות המלווה את ההכרזה הזו.
אני צופה שיהיה קשה יותר. קול הרעם מבשר שהסופה קרבה. אני חוזה משבר אדיר, כלכלי, חברתי, בטחוני. אולי בסוף המשבר הזה יבוא שינוי אמיתי. אני מקוה שאהיה חזק וחכם מספיק כדי לשרוד אותו וכדי להגן ככל הניתן על היקרים לי. ההכרה הזו מפחידה, אבל יש בה גם תקווה לעתיד. הבעיה היחידה היא שכפי שכבר אמרתי, אני נוטה לחפש אחרי המסקנות שאני מבקש למצוא. אולי כלום לא ישתנה. עלי להיות מוכן גם לזה.
בתחילת הקיץ הגדרתי לעצמי כותרת, כללית כל כך עד שכמעט אין לה כל משמעות עצמאית, השתלבות במרחב, וידעתי שאצא למסע כתיבה בעקבותיה. רחובות תל אביב ומדרכותיה, הריצה, יפו, אתגר ההורות, קולות המלחמה, כל אלה חדרו פנימה, ליוו אותי בנסיון לעבות ולפענח את הכותרת הזו. אני מודה למי שקרא את הרשימות הללו, ומסיים בזאת את כתיבת הקיץ.