יסודות

רשימה רביעית בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

לא רחוק מביתי חופרים יסודות לבניין בית ספר חדש, שנבנה במקום בו היית עד לפני חודש גינה ציבורית. מנכ״ל העירייה החליט שכך יהיה ושום דבר, לא נימוקים טובים, לא מאבק תושבים עיקש, לא הצליח לשנות את ההחלטה הזו. עצים שניצבו שם עשרות שנים נכרתו ונוסרו, גבעת הדשא הקטנה, שאני ראיתי כיצד נערמה על מגרש העפר שהיה שם לפני כחמש עשרה שנים, גולחה ושוטחה, מתקני המשחקים נעקרו וכל היקף הגינה גודר בלוחות מתכת לבנים, מהסוג שיתקמט ויתלכלך ויפצע. פנסים שהיו בגינה ובשוליה נעקרו גם הם, כמובן, ואיש לא טרח להכשיר תאורת רחוב חלופית, כך שבלילה הכל חשוך ועגום, וסימטאות אזור התעשייה הגובלות באתר הבנייה חדלו להיראות ציוריות והן עגומות ומסוכנות, זירה אפשרית למעשים אפלים. המדרכה המקיפה, מסלול הטיול הקבוע שלי עם כלבתי, כבר אינה נעימה או בטוחה מאחר ולא הוקדשו שום תכנון או מאמץ כדי לצמצם את ההפרעה לתנועת הולכי הרגל. כנראה שהמחשבה היא שזה יהיה ככה רק לכמה שנים, עד שיגמרו לבנות, אז לא נורא.

המקדח שחופר את הבורות שבהם יוצקים את עמודי הדיפון המסמנים את שולי הבניין המיועד גבוה ומוזנח, רעוע. אני משער שהוא אינו מטופל כראוי מאחר והרעש שהוא עושה בחופרו בקרקע גבוה וצורם הרבה יותר מזה שזכור לי מחפירה זהה, שהתרחשה מול חלוני לפני פחות משנה. זו חריקה בכיינית שמנסרת וחודרת גם לתוך הבתים, שבחוץ צריך לדבר בקול רם בכדי להתגבר עליה. יש מרכז לבריאות הנפש במעלה הרחוב בו אני גר, ולפני שלושה ימים ראיתי את אחד המטופלים, שהמתין ליד הדלת, אוחז בראשו וצועק לשקט. הבנתי וקצת קינאתי בו, על שהביע את זעמו ונלחם בהפרעה המיותרת הזו. הרעש הזה הוא זיהום, אתר הבנייה הזה הוא פשע מול השכונה בה הוא ממוקם ושאותה, לכאורה, הוא בא לשרת. מישהו פה לא יודע איך להתנהג.

מישהו פה חושב שאני, וכלבתי, ומטופלי מרכז בריאות הנפש, והילדים הלומדים בגן הילדים שגובל באתר הבנייה, שהגדר שלו צופתה בלוחות גבוהים של עץ דחוס שלא ימנע מאבק החפירה להכנס פנימה, שרווחת כולנו משנית לצורך לבנות, מהר ובזול, שעלינו להתאים את עצמנו לאילוצים ולרצונות של מקבלי ההחלטות ונותני האישורים, שהנזק למרקם הרחוב הקיים, למרחב העירוני, הוא מחיר ששווה לשלם תמורת השיפור שצפוי בעתיד. ומובן שמי שמחליט אינו גר בשכונה או באזור אותו הוא משנה בהחלטותיו. המסקנות, מה להרוס ומה להשאיר, מה לבנות ובמה להשקיע מתקבלות משיקולים פוליטיים וכלכליים, מי לוחץ יותר ואיפה הכסף, ועל פי עיון בהדמיות מחשב בהן מצוירים בני אדם בתבניות קבועות, לובשים חליפות. מקבלי ההחלטות והמתכננים אולי רוצים בטוב, איני מאמין שמישהו גורם לנזק במכוון מאחר וזה כבר פשע, אבל הם מונעים מתוך תודעה כוזבת ויהירות. סולם הערכים שלהם והדרך בה הם מבינים את המרחב העירוני שבאחריותם שונים לגמרי מאלו של המשתמשים במרחב הזה. בדיוק כמו במדרכות עליהן אני רץ, שם סולם הערכים הזה מתבטא בתכנון, בביצוע ובמדיניות האכיפה שמגבירה את החיכוך בין הולכי הרגל, האופניים והכלים החשמליים ונמנעת מלפגוע בזכויות היתר של המכוניות, כך גם כאן. הדבר העיקרי המפריע לקיום עיר שלווה, נקייה ומסודרת הוא התושבים, והרחוב היה הרבה יותר נעים בלי מי שחולף ומשתמש בו. התכנון לטווח בינוני, כזה שאפשר להתגאות בתוצאותיו העתידיות, הוא פשוט ומספק יותר לביצוע מאשר לטווח הארוך, שם נדרשים חזון וסבלנות, ובוודאי מחיפוש אחרי פתרון פרטני והתייחסות לצרכים העכשוויים והמציאותיים. תכנון כזה, צריך להרוס ולבנות מחדש, לא לתחזק אלא לחשוב על מה לעשות במקום, מעניק למקבלי ההחלטות תחושת שליטה, אם לא בהווה אז לפחות בעתיד הקרוב. יותר נוח לחשוב שפעם יהיה טוב מאשר לשקוע בסיזיפיות המייאשת של הכאן והעכשיו, נראה הגיוני להכפיף את ההיום למחר.

חוסר הסדר מפחיד את מקבלי ההחלטות והמתכננים, ודווקא לכן הם מעודדים ויוצרים חוסר סדר בהחלטות שהם מקבלים. אשליית השליטה יוצרת כאוס. זה די מצחיק אם מתעלמים ממי שנפגע בדרך.

אני לא יודע אם פעם היה יותר טוב אבל ברור שדברים משתנים, גם ברחוב, גם במי שמשתמש בו וגם במערכות השיקולים וההכרות שמשפיעות על המתכננים ומקבלי ההחלטות. מיזוג אוויר, טלפונים סלולריים, מחשבים שכל הזמן מחוברים לרשת, כלי תחבורה אישיים, עולם של נדל״ן בו לכל דבר מוצמד תג ערך. אתה יכול להיות פה ולא פה בעצם, פה ובעוד מקומות במקביל, נוכח רק בגוף שהתחושות שלו גם הן מושפעות ונקבעות על ידי הטכנולוגיה. הדברים הכי מסובכים הם בעצם פשוטים, ולהפך. הניכור מהמציאות, מהחוויה הפיזית והבלתי מתווכת שלה, הוא כמעט ברירת מחדל. זה לא ישתנה אלא רק יקצין. קל להתבלבל, ככה, לחשוב או שהגוף חסין מפגיעה או שהוא שביר בצורה מוגזמת.

בקיץ אני בחופש גדול, ואני עושה עבודות בבית, כותב ורץ. כמעט בכל ערב אני יורד למטה, ערום ככל שאני יכול, מחכה שהשעון המתוחכם יבין אילו לוויינים מרחפים מעל ואז יוצא לסיבוב ריצה של יותר משעה. רגל אחרי רגל, על מדרכות, על שבילים וכבישים, זז דרך אוויר העיר הלח. המוח אורח בגוף, שמכיר ושולט לבד בתנועה ובקצב. זה קצת אימון, קצת טיול וקצת מדיטציה, ואני חוזר רטוב ומסופק. לרוב שקט עכשיו, בשכונה שלי, בלילה, בין אתרי הבנייה השונים שנמים את שנתם. אני משתדל להתעלם מהמפגעים ולהתנחם באמונה שאסתגל לשינויים שעוד יבואו, שיסודותי שלי עמוקים מספיק בכדי לא להתערער. אני משתדל לא להתעצבן יותר מדי מהדברים אותם איני יכול לשנות.

רשימה חמישית ואחרונה בסדרה פה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • 1haam  On 10/07/2014 at 5:13 pm

    אורי. כתבת נפלא.
    כתושבת מרכז תל אביב המרופט לתושביו ומטופח לצרפתיו – אני נטרפת ממה שקורה בעיר הזו. ואי אפשר עוד לומר שזה לא נעשה בזדון. זה זדון מתודלק בהמון המון כסף, שמטרתו הסופית היא לדאוג שהמסתובבים ברחובות יהיו רק אלה מההדמיה הממוחשבת, או כאלה שנוסעים בג'יפים. רק לא כאלה שמצביעים בבחירות המוניציפליות. באופן מסורתי, 40% שמצביעים נגד חולדאי – לא משנה מי המתמודד נגדו – מגיעים מלב תל אביב ומפלורנטין ושות'. פלא שהוא רוצה להפוך את לב תל אביב לרובע מלונות? פלא שהוא דוחף את פלורנטין לקטסטרופה בלי תשתיות מתאימות?
    זה חושילינג זדון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: