במרתון תל אביב האחרון הגעתי במקום ה- 34, רביעי בקבוצת הגיל שלי. 2047 אנשים רצו את המרחק המלא, מתוכם 435 גברים בין גיל 40 ל- 45, כך שיחסית רצתי טוב, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שארוץ. אבל רצתי לאט ממה שהאמנתי שאני מסוגל. תוצאת הסיום שלי, שלוש שעות, ארבע דקות ועשרים ותשע שניות, נמוכה מזו שדמיינתי ושאליה שאפתי. היא מעידה שלמרות שהתקדמתי כרץ עדיין לא מיציתי את יכולתי ושלמרתון הזה לא הגעתי מוכן מספיק. כך שתחושתי מעורבת, מצד אחד גאווה, כי אני רץ מהר יותר מהרוב, ומצד שני אכזבה, כי איני רץ די מהר בשבילי. התחושה הזו מדרבנת אותי הלאה.
אם יש קהילת ריצה, הרי שאני, טיפוס לא קהילתי בעליל, שותף בה באופן חלקי. אני מתאמן לבד, איני חבר במועדון ריצה ואף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא רץ. אבל אני עוקב באמצעות המחשב אחרי רוב מה שנכתב על ריצה בארץ, והשתתפתי במספיק אירועי ריצה כדי להכיר את הפנים של חלק גדול מהרצים והרצות, שתמיד נראים לי הרבה יותר חבריים וחברותיים ממני. איני מתוסכל מכך. העמדה הזו מתאימה לי. אני שמח לדבר על ריצה עם כל מי שרק מוכן להקשיב ולדבר איתי על כך אבל לא הייתי רוצה שהיא תהפוך למרכז חיי. מתאים לי שהריצה היא בעיקרה עניין פרטי, ביני לבין גופי, אתגר שלי מול עצמי. אני חושב שההנאה שלי מהריצה אינה קשורה לנקודת מבט חיצונית עלי, או למיקומי היחסי בתוך אותה ספק קהילה.
כנראה שבקרוב, אם אתמיד להתאמן ולהשתתף במירוצים, אזכה באחד מהמקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלי. יש אינפלציה בפרסים ובהוקרה, וכמעט כל אירוע ריצה קטן מחלק גביעים למכביר, מזמין אנשים להישאר ולמחוא כפיים למקומות אחת שתיים שלוש בקטגוריות רבות מדי של גיל ומין. ראיתי את הגביעים הללו מסודרים למסירה בשורות ארוכות, בצד הפודיום המחכה למנצחים. באף אחד מאירועי הריצה בהם השתתפתי לא נשארתי לטקס, אבל ראיתי תמונות, אנשים מחייכים בגאווה ובמבוכה. עבור רובם זו רק מזכרת, לא יותר, הוכחה להישג שברור שחשיבותו משנית. אני מקווה שמי שזוכה בגביעים הללו עושה זאת ביושר, כי אחרת מה הטעם, אבל יודע שזה לא כך. יש מי שמרמה.
בימים האחרונים היה באלגן מכוער ועצוב סביב רמאות כזו שנחשפה. נתן אופן, רץ עתיר זכויות, בן 74, סבא לעשרה נכדים, שהשתתף במאות אירועי ספורט במהלך חייו וזכה במקומות גבוהים בלא מעט מהן, נתפס מרמה בחצי מרתון ירושלים. כנראה שקיצר את המסלול ובוודאי שלא רץ את כולו בכדי להגיע ראשון בקבוצת הגיל שלו. זו אינה הסתבכותו הראשונה. לפני שלוש שנים נתפס כשהוא מסייע לרצה אחרת, ירדנה ליב, לזייף נצחון בקטגוריית הגיל שלה במרתון טבריה, כשנשא עבורה את שבב המדידה המאפשר ביקורת על הריצה. אז הגנו עליו חבריו להנהלת ’איילות‘, מועדון הריצה הגדול שהוא ממייסדיו, אבל הפעם הגדיש את הסאה, תוצאתו נפסלה והוא סולק מהמועדון.
בסרט וידאו שצילמה וביימה נכדתו (’לחזור בריצה‘/ עמית לרנר), נראים מדפי הגביעים העמוסים בביתו, מצולמים מהצד כי אין מקום אחרת. הוא לובש חולצה של מרתון תל אביב כשהוא נוסע לביקור קצר ועצוב אצל אימו הקשישה, שכמעט אינה זוכרת כלום. הוא בן של רב שהפסיק להאמין באלוהים אבל עדיין עורך קידוש בסעודה משפחתית רבת משתתפים. הוא השתתף בתחרות איש ברזל, הוא איש ברזל, אתלטי וקל תנועה, ילדותי כמעט. ועכשיו נתפס כרמאי. איזו בושה. מעשיו דרשו תכנון, אם כי גם זה היה ילדותי, של מי שלא מודע לכך שיש מי שיבדוק, שישים לב לחוסר היושרה, למלאכת הרמייה הבלתי מובנת. למה היה כל כך חשוב לו הניצחון? הגביע? את מי זה מעניין? המדפים הרי כבר עמוסים, כמעט אין בהם מקום. מה ערכו של נצחון שנקנה בשקר?
הריצה הצילה אותי. איני מגזים. יכול להיות שיכולתי להנצל גם אחרת, ויכול להיות שמה שנראה לי שנצלתי ממנו אינו איום כל כך אבל בכך אני מאמין. והריצה מלווה כעת את חיי, כאתגר מתמשך הבנוי מסדרה של מטרות קטנות. הריצה אינה המרוצים בהם אני משתתף, היא אינה התוצאות אותן אני משיג, היא לא כמות הקילומטרים שאני רץ. היא שיתוף הפעולה ביני לגופי, היא שמירה על איזון בכדי לא להפצע, בכדי להמשיך לרוץ, בכדי לגלות וללמוד עוד עליה ובעזרתה. אני מקווה לרוץ טוב יותר, לדעת יותר. הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת באיזה מקום הגעתי ובאיזו תוצאה.