עוד שבועיים מתחילה שנת הלימודים, והחלומות המוכרים שבו להטריד אותי. חששות. אני כבר מורה ותיק ועתיר ניסיון, והייתי אמור להיות יותר בטוח בעצמי, אבל כנראה שזה בכל זאת לא מובן מאליו.
התחלתי ללמד במקרה, לא מתוך בחירה מודעת במסלול חיים אלא כגחמה, קוריוז בעיני עצמי. הייתי צעיר מאוד, קצת אחרי הצבא, לא יודע כלום אבל עם המון ידיעה מה נכון. למדתי במגמת קולנוע בתיכון והייתי בטוח שזה מה שאעשה בחיי, סרטים. שם, בתיכון, עברתי חוויה מעורבת, אינטנסיבית ומסעירה אך גם מסוכנת וגבולית. במשך שנים החוויה הזו הייתה הכלי דרכו לימדתי. ניסיתי לחקות את החלק הטוב ולהימנע מהחלק הרע, וללמד כהעתק משופר של מי שלימד אותי. אני שמח שהשתחררתי מהצל הזה.
אני לא זוכר הרבה מהשנים הראשונות ההן. המשרה החלקית שמילאתי בתחילה תפחה. התשלום היה רע והדרך היחידה להתפרנס הייתה לצלול עמוק יותר פנימה ולקחת על עצמי עוד ועוד תפקידים ועבודות משלימות. על חוסר הניסיון שלי כיסתה היוהרה, הנכונות לתפוס את עמדת המורה, היודע, מבין ומנחה. זה משחק משותף, מורה ותלמידים, ושני הצדדים מגדירים את החוקים והכללים. גיליתי שבמפגש עם כיתה, תלמיד או תלמידה, אני מישהו אחר, שממלא תפקיד שאין לחרוג ממנו בתוך המשחק הזה.
למזלי תמיד לימדתי בקבוצות קטנות ובמסגרות שהעניקו לי, בתוך מגבלות ידועות מראש, חופש כמעט מוחלט. מדדי ההצלחה או הכישלון לפיהם הוערכתי היו גמישים וקלים להשגה. את אף אחד, פרט לי ולתלמידי, לא עניין באמת מה אנחנו עושים ביחד, כל עוד נשמרה חזות של סדר ושמירה על כללים. אני קבעתי את תכנית הלימודים ואת מהלכי השיעורים ומהר מאוד למדתי לאלתר ולשנות, איך לשלב בשיעורים כל מה שעניין אותי באותו הזמן. בעיקר ניסיתי להסביר ולהנחות איך עובדים, איך צריך לעבוד.
לימדתי עשיית קולנוע וטלוויזיה, בתיכון במרכז תל אביב אבל גם קבוצות של נוער ומבוגרים. הנחיתי אותם בהפקת סרטיהם, ליוויתי אותם מפרויקט לפרויקט. האמנתי שעיקר עבודתי היא לנסח, עבורם ובעזרתם, כללי עבודה ברורים וחדים למכונת העשייה שהם חלק ממנה. חשבתי שכל מה שצריך זה הוראות הפעלה ופעולה ואז אפשר לעשות הכל. בעולם מושלם צוות הפקה אמור לפעול כמכונה נטולת רגש שכל אחד מחלקיה מודע לתפקידו ולמגבלותיו. ניחם אותי להאמין בזה, בסדר, בעיקרון על מוסרי של יעילות ופעולה חלקה ומאורגנת. חשבתי שכך, בחסות הכללים, בחסות עשיית העבודה ומילוי התפקיד כמטרות בפני עצמן, יכולה היצירתיות להתבטא באופן המשוחרר ביותר.
ובמקביל למדתי שאיני מתאים ואיני אוהב את העולם האמיתי של תעשיית הקולנוע, ושהמטרה הלכאורה ברורה מאליה, החלום שהייתי אמור לחיות, להפוך לבמאי, לא יתגשם. כבר לא רציתי בו. בניגוד למה שסיפרתי לתלמידי, בעולם האמיתי הכל היה פוזה, רעש וצלצולים. כולם היו או חברים או שונאים, מכירים זה את זה, מתעסקים בעיקר בטפל. לא היו לי את הכלים החברתיים הנחוצים כדי לשרוד שם. לא הייתי מוכן או מסוגל להשתנות. זה לא היה חשוב לי מספיק. וחוץ מזה גיליתי שהכתיבה נותנת לי חוויית יצירה מספקת. שנים ספורות אחרי שהתחלתי ללמד כבר לא הייתי יוצר קולנוע צעיר שמלמד בינתיים אלא מי שמלמד בינתיים, במקרה, משהו שעשה פעם.
התמוטטתי. עזבתי הכל ונסעתי לאמסטרדם. חזרתי. שתיתי יותר מדי. כתבתי ספר ראשון. לא היה לי כסף. הציעו לי ג׳וב כמורה של נוער בעייתי. הסכמתי.
הפעם לימדתי מחוץ לתל אביב, תלמידים שעבורם קולנוע לא הייתה בחירה אלא ברירת מחדל. הכלים שחשבתי שאני יכול לעזור להם לשלוט בהם: יכולת ריכוז וביקורת, שמירה על תהליך עבודה רציף, יכולת עבודה בתוך וכצוות, היו חשובים יותר מהאמנות ומהחופש היצירתי. למדתי לשמור על משמעת, על שקט, על הקשבה. ידעתי שחלק מתלמידי מזלזלים בי ונאבקתי על תשומת ליבם. מצאתי, באמצעות ניסוי וטעייה, מה עובד ומה לא, אספתי טריקים ודרכי התמודדות. הייתי צריך להתפרנס ובבית הספר בו לימדתי היו צריכים שאגדיל את היקף עבודתי. שוב מצאתי את עצמי מורה במשרה מלאה. זה היה קצת משעמם. לא אהבתי את דמות המורה שנאלצתי לגלם, זו שהתלמידים היו זקוקים לה, יכולתי אבל לא רציתי להיות הוא. הסתירה בין הדמות הזו לבין מי שהייתי מחוץ לבית הספר הייתה גדולה מדי. בית הספר בו לימדתי נקלע למשבר כספי והפסיק לשלם משכורות. הייתי חייב להמשיך הלאה, ללכת ללמוד או למצוא קריירה.
אבל פחדתי מלהמציא אני חדש לגמרי. התחלתי ללמד במקום אחר, תיכון בירושלים, מקום מעניין ומאתגר. כבר הייתי מורה ותיק. הבטחון העצמי שלי היה מבוסס על נסיון. למדתי להכיר את הגיל הזה, התיכון, הבנתי שהתלמידים אמנם שונים אחד מהשני אבל שהמשברים וההתלבטויות אותם הם חווים דומים. גיליתי שכשאני שם, כשאני מלמד, עלי להיות אוהב ומבין, הוגן ומרוכז. וכשאיני מלמד מותר לי להיות אחר, פרוע ומבולבל. גיליתי ששני הצדדים משלימים ותומכים זה בזה. מכרתי סדר וחייתי כאוס.
גם זה נגמר בהתמוטטות, ברצון לברוח, בנסיון להמציא את עצמי מחדש. ושוב, כשדברים לא הסתדרו, קיבלתי הצעה ללמד תסריטאות וכתיבה במקום אחר, ושוב הסכמתי.
במקום הזה, התיכון בו אני מלמד כעת, אני עובד כבר למעלה מתריסר שנים. בתחילה זו הייתה עבודה חלקית, ומשמעותה עבורי הייתה משנית, אבל במהלך הזמן הקפה עלה ומצאתי את עצמי מלמד, שוב, גם עשיית קולנוע. למזלי, משהו בי השתנה.
אין בי את הבטחון העצמי המופרז שהיה לי לפני שנים, כשרק התחלתי ללמד. אני לא זקוק יותר להפרדה המלאכותית בין אני המלמד לאני הכותב או השותה. אני מודע, ומאמץ בחום, את זכותי לטעות ולהיות מבולבל. אני יודע שאיני מלמד את תלמידי לעבוד וליצור כמו בעולם האמיתי אלא אחרת ממנו, בבועה שהם קובעים את גבולותיה. אני מכיר במגבלותי, והמירב לו אני מצפה הוא להקהות עבורם את קוציה הדוקרים של ההתבגרות. אני מנסה לעשות יותר טוב מרע ולא לחקות אף אחד אלא להיות אני עצמי.
בסוף כל שנת לימודים יש חופש גדול, שבו העולם הזה, של התיכון ושל התלמידים של הקולנוע, מתרחק ממני לרגע, כמעט נשכח אבל לא לגמרי. בחופש הזה כתבתי הרבה. לא יכולתי לעשות זאת במהלך השנה. אבל עוד מעט נגמר.
קצת פחות משבועיים לתחילת השנה. אני חושש קצת, מתרגש קצת. החלומות האלה, שאני כבר מכיר, הם חלק מההכנה לזה שהחופש עומד להגמר. ואני מקווה שבשנת הלימודים הבאה אצליח להיות אני מול תלמידי, שיהיה לי ולהם מעניין כמו שמגיע לנו.