החלומות של הראש הקטוע (ב’): אי אפשר לסמוך עלי

רשימת המשך ל- ‘החלומות של הראש הקטוע (א’)’. אין הכרח לקרוא ע”פ סדר.

אני חושב שכנראה הסיבה שאי אפשר לסמוך עלי היא שאבי תמיד סמך עלי יותר מדי. ותמיד אכזבתי אותו, תמיד לא הצלחתי למלא את האחריות שהטיל עלי. כך הפכתי להבטחה מוחמצת נצחית, עמדה, תפקיד למלא בתוך תיאטרון התפקידים המשפחתי, שיקוף של דמותו שלו.

הוא היה גאה מאוד ביכולת ההתמצאות שלי, באיך שאני יודע לנווט ולמצוא את דרכי. היה לו ברור שאיש הטבע הזה, שלכאורה הייתי, הוא תוצר ישיר של מה שלימד אותי, של מי שהוא בעצם. הוא הרגיש שותף בהישגים וביכולות שלי, והשותפות הזו העניקה לו בעלות מסוימת על האופן בו השתמשתי בהן.

הוא העניק לי תפקידים, בחייו ובכלל, עשה בשבילי תוכניות שבשביל להגשים אותן היה עלי להשתנות רק קצת, משהו קטן ואז הכל יהיה בסדר. במקביל חיבל בסיכוי של התכניות האלה לצאת לפועל בכך שמילא את הצד שלו בהן, היוזם, המסייע, השותף הסמוי, באופן שלומיאלי ובלתי עקבי. תמיד הבטיח מה שלא יכול היה לקיים. תמיד דרש ממני להבטיח לו, תמיד הצהיר שהבטחה שלי מספיקה לו להכל, שאם התחייבתי, שאם אני אומר, אעשה. ואז הוא אכזב אותי ואני אכזבתי אותו, וקצת זמן עבר, ושוב היו לו תוכניות חדשות, ושוב היה לי מקום בהן, ושוב התחלנו.

תוך כדי העשור האבוד שלי דאג לי, לא היה בטוח מה קורה עם הילד. הוא חי אז באמסטרדם, מתפרנס מעבודה קשה ומייגעת, שיש בה התחייבות לשגרה מייאשת, מוכר בחנות תכשיטים ומזכרות, בעל חנות זעיר ובעל תושייה, עם חלומות גדולים ומציאות אפורה.

הוא חשב, הוא היה בטוח, שהוא בונה מציאות חדשה גם עבורנו, שהמעבר שלו להולנד, שהגלות שגזר על עצמו, שעבודת הפרך שהתלוותה לה, פירושה היא שגם עלינו לגלות, שהעתיד המשפחתי נמצא באמסטרדם. אחותי חיה שנתיים אצלו, בצלו. הוא אכזב אותה. אי אפשר היה לסמוך עליו והיא הייתה צעירה מדי. מבחינתו, אי אפשר היה לסמוך עליה. מבחינתו לעולם לא נטש, אף פעם לא עזב, אף פעם נמנע מלקיים מה שהבטיח. מבחינתו היה אבא טוב, שכל שעשה היה עבור ילדיו.

אותי ניסה לנהל מרחוק, או דרך שיחות רציניות להן היה מזמין אותי כאשר ביקרתי אצלו. תמיד חלף בין השיחות האלה פרק זמן משמעותי, תמיד קרו דברים בין לבין ותמיד בעצם לא קרה כלום.

הייתי צריך לספר לו על חיי, להציג אותם כך שיקבל אותם. היינו מעשנים בשרשרת ושותים קפה אחרי קפה. אף פעם לא היה לי נוח. כשעישנתי יותר מדי וגמרתי את הקופסה היה מציע לי משלו.

הוא היה מנופף בידו למלצרית, קולני כשצריך להיות שקט, דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא היה הזר המקומי. אני חושב שלא הבנתי אז כמה המצב הזה, שיחת אב בן, הוא מוזר עבורו. הוא לא ידע להתנהג. ההסטוריה שלו, האבא הבלתי נוכח שלו, ילדותו הבלתי נסבלת, הייתה סיבה ותירוץ מספיק. בגללה סלחתי לו. ידעתי והשלמתי עם כך שהוא הבין את האבהות דרך עיניו שלו. הוא לא התכוון להרע ולא היה מסוגל להשתנות.

תמיד, אחרי שהתיישבנו והזמנו, והצתנו סיגריה, במין משחק חצי רשמי, כמו פגישת עבודה שצריך לקבל מסקנות בסופה, ביקש שאספר לו מה התכניות שלי. למדתי להציג משנה סדורה, תכנית חומש, איפה אני רואה עצמי עוד כך וכך זמן. על ההווה נגזר להיות משרת של תבנית העל, נסבל ולא נהנתני. ההנאה בהווה התקבלה מכך שאותה מטרה גדולה, תהיה אשר תהיה, התקרבה צעד קטן אל הגשמתה. כך הוא חי עכשיו וזה מה שרצה לשמוע שאני עושה.

הוא רצה שאהיה עצמאי, לא עשיר אלא עומד ברשות עצמו. בכל פעם שביקשתי ממנו עזרה כספית זה היה כשלון הדדי. לפעמים הוא הציע לעזור, כחלק ממהלך שינוי אליו התחייבתי. אז הפך למשקיע שציפה לדין וחשבון על התקדמות התהליך. תמיד הייתי צריך למנות מולו את הוצאותי, להוכיח את הצורך. היו דברים, הוצאות, שאסור היה לי לספר עליהם. חובות עבר שגררתי, סודות שהסתרתי מפניו. פחדתי להתפס. אף פעם לא זכרתי בדיוק מה סיפרתי לו ומה לא, מי הוא חושב שאני.

אף פעם לא סיפרתי לו את כל האמת. גם רגעי הווידוי המשמעותיים ביותר היו בעצם מחושבים ומוגבלים. לא רציתי שיכעס עלי. האכזבה שלו ממני, למרות שהתרגלתי אליה, עדיין כאבה. רגע, אגיד זאת שוב, אחרת, לא רציתי לוותר על תחושת הגאווה שלו בי, פחדתי לסכן אותה בשם הכנות.

אחרי שפרסמתי ספר נהייתי בעיניו לסופר. הוא חשב שזה מקצוע. לפעמים הייתי מורה, אבל בזה אין הרבה פרנסה. לפעמים הייתי צריך לעבור לגור אצלו, להצטרף לעסק, כי צריך לחשוב על העתיד.

לפעמים חלמתי איתו. הייתה שנה שבה הציע לי לפתוח בית קפה בחנות זעירה שהתפנתה בקומת המסד של הבניין שבבעלותו. תכננתי את בית הקפה הזה לפרטי פרטים, איך אפשר יהיה לחפור עוד קצת בתוך היסודות העתיקים וכך להוסיף עוד קומה, איך זה יהיה מרכז של גולים, אי של תרבות עברית מתנגדת במרכז אמסטרדם. דמיינתי את עצמי כמנהל בית הקפה הזה. אם הייתי עובד קשה יכולתי להרוויח הרבה כסף. אז יכולתי, תוך שנים בודדות של התחייבות נחושה, לעמוד ברשות עצמי. הוא היה צריך לברר אם זה אפשרי. עזבתי עבודה בשביל החלום הזה, שאיני זוכר בדיוק כיצד התפוגג. אני חושב שתוכניותיו של אבי השתנו. נולד לו ילד, חצי אח לאחותי ולי. אבל בכל מקרה, בית הקפה הזה לעולם לא היה זוכה לאישור הפעלה מהעירייה. זה היה משחק בכאילו, מההתחלה, חלום של ראש קטוע.

סלחתי לו, כמובן. ידעתי שלא רק הוא, אלא גם אני, לא התכוונו באמת. שלשנינו היו כוונות טובות שלא גובו בכל המעשים ההכרחיים. את העבודה הזו בכל מקרה הייתי צריך לעזוב. עדיף אבא שאוהבים מאשר לכעוס סתם.

היו לו עוד חלומות כאלה. להקים, על שטח של בסיס סובייטי נטוש בברלין, כיפת חממה ענקית ובתוכה מלון ומבני מגורים המתקיימים בסביבה מלאכותית וטרופית. פארק מיניאטורות הכולל העתקים של מאה המבנים המפורסמים ביותר באירופה, כשאני הייתי צריך להיות מי שנוסע לתעד את הבניינים הללו, עסק של קניית קרמיקה צבעונית בהולנד ומכירתה בשוקי פשפשים באנגליה, השקעות שונות ומשונות. בפועל מכר בחנות והשכיר חדרים.

הוא אף פעם לא עשה דברים לא חוקיים, רק לא ידע את הכללים. חוסר הידיעה הזה אפשר מרווח יצירתי עצום בין המותר והאסור, האפשרי והמופרך. כשהתגלו החוקים היה נתקף בתחושת חוסר צדק בסיסית, לא מבין מה ההגיון פה. אני חושב שהיה תמים, ושלמרות תפישתו העצמית המחושבת והאנליטית, תמיד העדיף להאמין בסיפור מבעובדות. אני חושב שלא מעט אנשים ניצלו את התמימות הזו.

כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה, בגיל מאוחר מדי, כי אני הרי אוטודידקט ומלמד בעצמי ומי צריך את זה בכלל, סייע לי בתשלום שכר הלימוד. התחייבתי בפניו שאמשיך עד הסוף והוא שמח בכך. הסטוריון זה מקצוע. לא מרוויחים הרבה אבל זה מקצוע טוב. אז גם אוכל לכתוב ספרים על דברים שהיו. הוא היה אומר לי מה כדאי לי לחקור, על מה אני צריך לכתוב. הוא היה בטוח שאעמוד בהתחייבות הזו.

הסיפור יותר חשוב מהעובדות. החלומות משקיטים את כאבי הפנטום של הקטיעה. במובנים רבים אני אכן בן דמותו, שיקוף של אבי.

אי אפשר לסמוך עלי, אבל אני מלא כוונות טובות. אני מאלתר את דרכי בתוך עולם שאיני מבין לגמרי, בו תמיד רוצים ממני יותר מאשר אני מסוגל לתת. הרבה מדי פעמים אכזבתי את מי שהאמין בי. ככה זה, אני בן של אבא שלי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

השאר תגובה

%d