החלומות של הראש הקטוע (א')

מעין רשימת המשך ל- "הנכה שהייתי". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

גדלתי בדירות שכורות, כאלה שעוזבים כל שנה שנתיים, ולמרות מאמציה של אימי לשמור על תחושת יציבות תפשתי עצמי כנווד שלא מתוך בחירה. הורי עזבו את דימונה ועברו לרמת השרון בחופש הגדול שבסוף כיתה ב׳, ואני האמנתי שאז הכל התחיל להתקלקל. בדימונה היה לנו בית, היו לי חברים, הייתה קהילה. כך זכרתי את זה, כגן עדן אבוד. שנים אחרי המעבר עוד חשבתי שכשאגדל אשוב לשם, שאני בעצם דימונאי בגלות. סיכת מתכת קטנה עם סמל העיר הייתה אחד מאוצרותי, והקפדתי לתלות או להסתיר אותה במקום חשוב בכל בית חדש אליו עברנו.

לאחר גירושי הורי לא היה לאבי בית משלו. במשך שנים מספר חי בדירתה של בת זוגו החדשה ולאחר שנפרדו החליף מקומות מגורים בהתאם להזדמנויות שנקרו בדרכו. אני זוכר שפעם שכר דירת גג קטנה ברחוב דיזינגוף, לא רחוק מאחת מהגלריות לתכשיטים שניהל. היה שם כלוב עם תוכי שפסולת הגרעינים שפיצח נערמה על השטיח מקיר לקיר. הוא לא נשאר שם הרבה זמן. אבי חשב שהוא אדם עצמאי, שיכול להסתדר לבד ובכל מצב. למעשה היה תלוי לחלוטין בנשים השונות שטיפלו בו. מערכות היחסים שניהל סיפקו לו בתים מתחלפים, יציבים לגמרי למראית עין, בעלי מסורות, מנהגים ומאכלים קבועים, שהיו מתפוגגים, אפילו לא הופכים לזיכרון אלא מודחקים ונשכחים, ברגע שהיה עובר הלאה.

גם מעברי הקריירה שלו היו כאלה, קיצוניים, כשהוא ממציא את עצמו מחדש בכל פעם. התגאיתי לספר על השינויים שעבר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. איך היה מהנדס בכור האטומי, ואחראי ייצור במפעל טקסטיל גדול, ׳כיתן דימונה׳, זכרתי במעומעם איך הייתה שם פעם שריפה, ואיך חזר הביתה בבוקר, מריח מעשן וסיגריות, ואיך עבר ל- ׳תדיראן׳, ואיך עזב את כל זה, והתחיל לעצב ולייצר תכשיטים, מקים רשת חנויות שמנתה בשיאה ארבע גלריות ובית מלאכה גדול. הוא לימד את עצמו ולמד מעובדיו איך להיות צורף, מנצל את הידע שצבר כמהנדס כדי לפתח שיטות תכשיטנות ייחודיות וחדשניות. הוא ידע להתאים לאנשים, ובעיקר לנשים, תכשיטים שאהבו, שהחמיאו להן. הוא אהב למכור. מבחוץ היה נראה כאילו הוא מתבלבל בין מכירה לפלרטוט. אבל אני חושב שהוא לא היה מסוגל שלא לפלרטט, שזה היה חלק מטבעו.

מתישהו עזב גם את זה. רשת החנויות התרחבה יותר מדי בדיוק כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה ותיירים הפסיקו לבוא. הגלריות נסגרו. בבעלותו נשארו רק מבנה ביפו העתיקה שבקומת הקרקע שלו הייתה הגלריה הוותיקה ביותר שפתח ובקומה השנייה בית המלאכה הנטוש. זה היה בסמטת מזל דגים, מול מועדון סגור בשם סאן סיטי. הוא עצמו גר עכשיו בערד, עם בת זוג חדשה, מנסה לפתח רהיטים בהם משולבים ויטראז׳ים ועציצים. היו לו תוכניות גדולות לגבי זה. סבי, אבי אימי, אשר ליווה אותה תוך כדי תהליך הגירושים הקשה ותמך בה בכל פעם שלא העביר את תשלומי המזונות, נהג לתאר את התנהלותו של אבי באמצעות ביטוי שמקורו, מן הסתם, יידישאי, ׳החלומות של הראש הקטוע׳. אבל ההתלהבות של אבי וביטחונו העצמי היו משכרים ואני האמנתי לגמרי בתמונות העתיד המזהיר שתיאר, במפעלי הענק שיקים יום אחד. הוא לא יכול היה להיכשל.

אני, בינתיים, גמרתי את התיכון. נשאר עוד זמן עד גיוסי לצבא, ופתאום דברים התחילו לקרות. קיבלתי רשיון נהיגה. נערה שהכרתי מתקופת בית הספר פיתתה אותי. התאהבתי בה מייד. לראשונה בחיי הייתה לי חברה. אבי, שכבר דאג שמשהו לא בסדר עם הילד, ושלא ירשתי את אהבת הנשים שלו, היה מאוד גאה בי. בדיוק עברנו, אמי, אחותי ואני, לדירה קטנה שקנתה כחלק מהסכם הגירושים, ושעד עכשיו הייתה מושכרת. לא היה שם חדר עבורי ואבי הציע שאכשיר את בית המלאכה הסגור ביפו כמקום מגורים. כך יהיה לי בית משלי שאוכל לחלוק עם בת זוג.

יפו העתיקה היא העיר הערבית ההרוסה והנטושה, ששופצה ונבנתה מחדש בכדי לשמש מושבת אמנים תיירותית. לא היו תיירים ולא אמנים כשהתחלתי לשפץ. זו הייתה עיר רפאים נטולת דיירים. הרגשתי כמגלה עולמות בארץ לא נושבת.

בעזרת חבר שהסכים לעזור לי בניתי מטבח מקורות עץ שמצאתי. קשת בטון מוגבהת שמשה כמשטח שינה. מסבי וסבתי קיבלתי שטיח ארוג, אדום כהה. העברתי לשם את חפצי, את הספרים שצברתי, מזכרות וכלי עבודה. החברה החדשה שלי באה לבקר אותי. ישנו שם יחד. איבדתי את בתולי. אהבתי אותה מאוד. בשוק החלפנים שליד כיכר השעון היה מוכר מרק זקן שבחנותו נהגתי לאכול. כשהתפורר הקיר שיצר את קשת הבטון גיליתי שחומר המילוי בו השתמשו היה עיתונים משנת בנייתה, 1964, שהקשת היפואית האותנטית הייתה בעצם יצירה של המשפצים הישראלים. לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב, אז, לדיירים המקוריים, שהפכו פליטים ב- 1948, שאבי סיפר לי איך פעם, כשהגלריה עוד פעלה, בא מישהו מהם לבקר, לראות איך שינו את בית ילדותו. הייתי עסוק בלהפוך את המקום לשלי, בלהתכונן לגיוס. נתתי לחברתי החדשה מפתח. זה היה צריך להיות הבית המשותף שלנו, מקום מפלט לי ולה בו נזדיין ונאהב כשאחזור מהצבא.

החלומות של הראש הקטוע. התגייסתי. כשחזרתי מהטירונות הייתי עייף כל כך עד שלפעמים נרדמתי באוטובוס בעמידה, מתעורר רק בתחנה המרכזית של הרצליה. החובות של אבי תפחו והוא התחיל לשנוא את המקום הזה, המדינה, שבה לא נותנים לחיות, שרק לוקחת בלי לתת בחזרה. הוא הודיע לי שאם אמות בצבא הוא יהרוג את אריק שרון כנקמה. הוא התחיל לבדוק לאן יוכל לברוח, איך יצליח לשקם את עתידו הכלכלי.

החזקתי בתמונותיה של חברה שלי במקום בטוח, לא הראיתי אותן לאף אחד. היא באה לבקר אותי בבסיס הטירונות בקציעות. התחבקנו. הייתי גאה ונבוך להציג אותה, הרגשתי שהיא מתרחקת ממני. כמעט לא ביקרתי בבית ביפו. הוא היה רחוק מדי וקשה לתחזוקה, הטיח שעל הקירות מתפורר כל הזמן ודורש ניקיון ושיפוץ יסודי שלא היה לי זמן לעשות.

אביה של חברתי היה פרופסור, והוא התקבל לשנת שבתון באוניברסיטה בלונדון. היא הייתה רקדנית, והחליטה לדחות את גיוסה לצבא ולנסוע לשם עם משפחתה, וללמוד בבית ספר למחול מודרני. כל זה קרה מהר, ואני התעדכנתי בחופשות סוף השבוע החטופות, בהן אי אפשר היה להספיק כלום. לא נורא, כלום לא יקרה, היא תשמור לי אמונים, אני אחכה לה. הפכתי לתלוי בה. מעטפת תמונותיה הייתה נחמה, העניקה לי תחושת שייכות בתוך הניכור והקשיים הפיזיים והנפשיים של הטירונות.

טירונות היחידה הסתיימה במסע של 120 ק״מ. במשך 37 שעות הלכנו, מערד לצאלים ומשם למשמר הנגב, בסיס הקבע של היחידה בה שירתי אליו הגענו לראשונה. סוף השבוע הזה היה ההזדמנות האחרונה שלנו להפגש לפני שתיסע. אחרי שקיבלנו כומתה סגולה, בסוף מסדר בו כל אחד מאיתנו ספג גם ספק טפיחה ספק אגרוף מטלטל בחזה, חיות אתם, כל הכבוד וברוכים הבאים ליחידה, בטלפון הביתה, למדתי שגם אבא שלי נסע, אבל זה פחות עניין אותי, אז. מול סיכוי שאשאר שבת ולא אראה אותה התמוטטתי בהתקף בכי ונשימת יתר שלא הצלחתי לעצור. כמה לא גברי מצדי. אבל בסוף שחררו אותי. הייתי כולי שפשפת וערגה.

נפגשנו במועדון ׳רוקסן׳. הייתה הופעה, היה רעש, אבל איני זוכר הרבה. היו שם עוד חברים שלה, שגם מהם הייתה צריכה להיפרד. בטח הבטחנו זה לזה דברים שלא קיימנו. במהלך סוף השבוע, אחרי שנסעה, למדתי שאבי מכר את בניין הגלריה ביפו, במזומן ובזול, מהר מהר ובסוד, לקח את הכסף וברח עם בת זוגו וילדתה הקטנה להולנד, לאמסטרדם, להתחיל שם מחדש. רוב החפצים מהדירה ששיפצתי נארזו על ידי סבתי ונשלחו בארגזים לערד, למחסן בבית אותו נטש אבי. את רובם לא ראיתי עוד. אני חושב שגם סיכת המתכת בצורת סמל העיר דימונה נעלמה אז.

אותה חברה ראשונה שהייתה לי התגלתה כלסבית. אבי חזר ארצה רק שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, והיה גולה, זר כאן בדיוק כמו שהיה בהולנד. סלחתי לו ולה על שנטשו אותי, הפכתי לאדם שנצמד לאזור ומקום מגוריו, חולם בקטן. לבת זוגי ולי יש בית, משפחה, אהבה טובה ומספקת. אני גאה ושמח מאוד בכך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ella  On 26/07/2013 at 3:54 am

    אני שמחה שיש לזה סוף טוב (חמסה חמסה חמסה). מעברים ושינויים הם דברים שמאוד קשים לילדים. הרבה אנשים לא מבינים את זה. את תחושת התלישות שזה יוצר בילד. אני מוקפת באנשים שמטלטלים את הילדים שלהם ממקום למקום וחושבים שזה בסדר, הם רק ילדים, הם יסתגלו, זה יחשל אותם. זה לא. זה מחליש ומתליש.
    שיהיה רק טוב.

  • איש  On 06/09/2016 at 8:53 pm

    יפה, כתוב יפה, וכיף לך שגדלת בתל אביב והיו לך כל כך הרבה אפשרויות, ולא בפתח תקווה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: