אוצרות

מעין רשימת המשך ל- "במשמרת הראשונה שלי, כנראה (ב)". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

אבא שלי אהב לחפש אוצרות.

כנראה שהתחיל בזה כבר כשהיה ילד. סבתא שלי סיפרה איך יצא לשוטט בחוף הים של חיפה, באיזור תל שקמונה, מרים כל זכוכית שראה, ואיך כשחזר הביתה גילה בין כל שברי הבקבוקים חותם רומי זערורי, יפה להפליא, ובו מגולפת אלת האהבה. הוא נתן לה את החותם הזה במתנה, ומאוחר יותר, כשהפך לתכשיטן, שיבץ אותו בטבעת אותה ענדה בגאווה. זה היה אוצר.

למצוא משהו שהיה שם כל הזמן, ורק צריך להרים אותו מהקרקע, לגלותו. ברקע לכל זה היה פחד העוני הרבה יותר מאשר התשוקה לעושר. כי הערך של האוצרות אחריהם חיפש היה תמיד ערטילאי, גדול מכפי שאפשר לדמיין, בעוד שחרדת הדלות, הצורך לחסוך כי מי יודע מה יהיה, היה נוכח וברור. אבא שלי היה קמצן בהווה ועשיר כקורח בעתיד. הוא אהב לחפש אחרי אוצרות ענק שאותם אי אפשר למצוא.

הייתה תקופה בה חיפש אחרי אוצרות שודדי הים היהודים באמריקה הדרומית. היו כאלה, כתבו עליהם אפילו ספר, שילוב של מחקר היסטורי שטחי וסיפור הרפתקאות, שאבי התייחס אליו כאל כתב חידה הממתין לפתרון. הוא השיג צילומי אוויר של קו החוף בפרו, תכנן את הכל לפרטי פרטים, דרכי מילוט והכל, ואסף סביבו חבורה מוזרה שיצאה למסע חיפושים שנמשך חודשיים. כשחזר סיפר שמצאו את האוצר, אבל הוא הוטמן מאחורי חומת אבן במערה שכרגע עוד אי אפשר לחפור בה, ושזה היה מסוכן, מסובך ובעיקר יקר מדי להמשיך. החיפוש הזה ננטש אך לא נשכח לגמרי. זה הפך לאוצר פוטנציאלי, תעודת ביטוח שכדי לממש אותה צריך רק עוד טיפה עבודה, כי הרי התעלומה כבר נפתרה, ומעכשיו אלו רק קשיים טכניים.

כך היה גם עם אוצרות מגילת הנחושת, שריד מסתורי מתקופת חורבן הבית השני, בו תוארו, לכאורה, מקומות המסתור של אוצרות המקדש. אבי לא היה היחיד שניסה לפתור את תעלומת המגילה, שאף אחד מהרמזים וממראי המקומות בה לא פוענח בבירור, ושאף אחד מאוצרות הענק המתוארים בה לא נמצא. הוא ידע שכולם טועים, שעד עכשיו לא חיפשו טוב מספיק, ושהוא יצליח.

באותה תקופה עבד כמנכ״ל החברה הממשלתית לפיתוח חוף ים המלח, ערד וסדום. הרי מדבר יהודה ונחליו, המצוק המתנשא מעל בקעת ים המלח ואינספור המערות שבו היו המקום בו הוסתר כל העושר האגדי שתואר במגילה, שהבנתה דרשה גם עבודה אינטלקטואלית מאומצת וגם מלאכת חיפוש עקבית ומדוקדקת.

אבי לא היה הרפתקן ובור, אלא מהנדס יצור מוכשר ומיומן, בעל יכולת ניתוח מרשימה ואינטואיציה טכנית יוצאת דופן. מעלות אלו השתלבו בחוסר היכולת שלו להבין או לקבל מגבלות ומוסכמות חברתיות. הוא ניצל את סגולותיו בכדי לחדור לעומקי הטקסט הסתום של המגילה, הוא פתר את סודותיה וכל מה שנשאר הוא לחפור ולהוציא את האוצרות מהקרקע.

הייתי נער צעיר. הערצתי את אבי ובאותו זמן גם זלזלתי בו. לא יכולתי לסרב לו. בזמן חופשת הקיץ, כשבאתי לבקר אותו ביישוב הרפאים בו גר, על גדות ים המלח, מלווה בחבר ילדות שלא ידע לתוך איזו צרה נכנס, אבי החליט להשתמש בנו כחופרים, כמי שיהיו שותפים לניצחון הגדול שלו, מי שיחשפו עבורו, סוף סוף, את האוצר.

בוקר אחד הסיע אותנו בדרך עפר שהתפתלה בצד מצוק ההעתקים, עד מערה שהתאימה בדיוק לאחד התיאורים במגילת הנחושת. איני זוכר כמה כיכרות כסף וזהב היו טמונים שם. חפרנו במקום בו הורה לנו. האבק היה מחניק והאדמה פריכה. היה חם מאוד. הוא לא השאיר לנו מספיק מים. כשחזר לבחון את שעשינו קבע שהשכבה אליה הגענו היא מלאכותית, שמישהו יצק אותה שם בכדי למנוע את הגישה. הוא הבין שלהמשיך יהיה קשה מדי, שזה דורש הקמת מחנה חפירה אמיתי, עם מים, צל ואישורים, כך שנטשנו את המקום הזה והתקדמנו לאתגר הבא.

בלילה בא איתנו לבית הקברות העתיק שליד חורבת קומראן. גם בת הזוג שלו באותה עת התלוותה אלינו, הכל בכדי לעזור. היה לו מגלה מתכות שקנה, יד שנייה ובזול, והוא סימן את מקום החפירה. המון זהב, המון כסף, כלי פולחן מבית המקדש, עושר אינסופי. אבי לא יכול היה לחפור בעצמו כי הייתה לו פריצת דיסק, אבל הוא יכול היה לפקח על העבודה ולהנחות אותה. לפעמים זה חשוב יותר.

הוא הביא אתים ודליים ואנחנו התחלנו לחפור. היה לילה אפל וזה היה טוב, כי ככה קטן הסיכוי שיבחינו בנו. מדי פעם אבי ירד לתוך הבור, בדק במגלה המתכות. היה צריך להעמיק עוד. אוצרות גדולים קבורים עמוק. מילאנו דלי אחרי דלי, העמקנו עד גובה מותנינו, עד גובה כתפינו, האוצר חיכה לנו שם, עוד מאמץ קטן.

מתישהו, כשכבר היה קשה להרים את הדליים עד שפת הבור, באו הנמלים. כנראה שפגענו בקן גדול, כי פתאום הופיעו המונים מהן, עוקצות באכזריות, נכנסות לתוך הבגדים, ממלאות את כל הבור.

אבא שלי ניסה בהתחלה לשכנע אותנו שלא נורא, שאלה רק נמלים, אבל הן פרצו מחוץ לבור וטיפסו גם עליו ועל בת זוגו, ואנחנו הצלחנו להימלט החוצה, ולהוריד את הבגדים ולברוח משם באוויר הלילה הקריר והמנחם. מאוחר יותר, בדרך חזרה, באוטו, כשאנחנו עדיין מתגרדים ומגלים נמלים בודדות שלא הצלחנו לנער, אבי העלה את ההשערה שקן הנמלים הזה לא נמצא שם במקרה, שהן שומרות על האוצר ושצריך להתעקש ולחזור לשם, שהן יתייאשו בסוף. אכזבתי אותו בכך שסירבתי.

לא חזרנו. האוצר הזה נשאר במקומו, ממתין לחופרים אמיצים יותר, ואבי המשיך לחפש אחרי אוצרות אחרים. הוא אהב לחפש אוצרות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: