מעין רשימת המשך ל- “במשמרת הראשונה שלי, כנראה (א)“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.
האמת היא שאהבתי למזוג. אני מתגעגע לזה. והמשמרת הזו, הראשונה, והאגרוף שחטפתי, היו, כנראה, שלב הכרחי בתהליך החניכה והשינוי שהיה עלי לעבור. מלקוח קבוע לעובד, משתיין למי שמשרת שתיינים אחרים. זו גם הייתה הפעם האחרונה בה ספגתי מכות, שם ובכלל. העבודה הזו, ככל תפקיד שאתה לוקח על עצמך ורוצה לעשות טוב, שינתה אותי. התעצבתי בדמותה.
העבודה המסוימת, המקום המסוים. משמרת ארוכה, שמתחילה בעשר בלילה ונגמרת בשמונה בבוקר. ברמן יחיד במקום שלפעמים מלא עד להתפקע וכמעט אף פעם לא רגוע ושקט, מקום של אנשים שותים.
וגם אני שתיתי, כל הזמן. זו הייתה דרך טובה ללוות את הלחץ המתמיד, זה היה אחד האתגרים הגדולים של העבודה הזו. לשתות כמו כולם, יותר מכולם, ובכל זאת להמשיך לתפקד, להיות האחרון שעומד על הרגליים, זה שנשאר ולא הולך הביתה, ולא מתרסק לגמרי, המבוגר האחראי. השיכרות, כשנוהלה נכון, הייתה גם מסכה, גם שריון וגם כלי הכרחי כדי לשרוד את ליל המשמרת הארוך.
באתי לעבוד. בנעליים גבוהות, לדרמן על החגורה ופנס אופניים שמוכן לכל צרה, הייתי איש תחזוקה ולא רק משרת ציבור שתיינים. אחרי כמה משמרות למדתי להכיר את אחורי הבר, את מדפי המשקאות, את המקררים, את ברזי הבירה, מיכלי הגז והחביות. זו הייתה הכרות של בעל מלאכה עם הסדנא שלו, עם כלי וחומרי עבודתו. כשמשמרת הלכה טוב, בשיא הלחץ, כשהצלחתי בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, למזוג ולשרת את כולם, להיות יעיל ומתפקד, בשליטה בתוך מה שנראה כפרוע וחסר גבולות, בעצם רקדתי, נותן לגוף, לזיכרון החושי של המטלות הטכניות להוביל ולשלוט בי. הייתי מכונת מזיגה יעילה ככל שרק ניתן, בלי שום אני שעלול להפריע. אהבתי את הרגעים האלה, של העבודה הקשה, הרגשתי כפועל טוב. ובסופם הגיעה תמיד ירידת לחץ, שתיית כוסית עם המלצריות, תחושת הישג.
בניגוד לברמנים אחרים, רק לעיתים נדירות הצלחתי לנהל שיחה או להשתתף בהתרחשות החברתית. איני איש רעים, אבל זה לא בהכרח הפריע לי בעבודה. ראיתי עצמי כמלווה של הלקוחות בתהליך השתייה שלהם, כמי שתפקידו ליצור להם תנאים טובים ככל הניתן למסע שהחלק שלי בו מוגבל. ורק לפעמים הרגשתי שזה לא מספיק, ושמצפים ממני ליותר.
כי יש ציפיות מהברמן. הוא צריך להכיר את כל הלקוחות הקבועים, לדעת, פחות או יותר, מה שלומם, אם הכל בסדר ואם יש משהו שאפשר לעשות בשבילם. הוא צריך לדאוג לזה שהמוזיקה לא תהרוס ואם אפשר גם תעזור. שיהיה מי שיתרגש ממנה, שתהיה מוכרת אך לא מדי, שהמעברים בין השירים לא יהיו גסים, שאפשר יהיה להקשיב לה, לרקוד איתה לפעמים אבל גם לשמוע ולהישמע, ושלא תפריע לשכנים.
הוא צריך למזוג את הבירות והמשקאות כמו שצריך, מתוך כבוד והערכה לאלכוהול ולשתייה. הוא צריך לדעת לבחור בשביל מי שלא יכול להחליט או לא יודע מה טוב. שתייה פשוטה תמיד עדיפה על מתחכמת, צריך לעזור לאנשים, ללמד אותם לשתות, ללמד אותם להיות שיכורים.
הוא צריך לשמור גם על הניקיון וגם על הכללים. מותר ואסור ממשיכים להתקיים גם תוך כדי שתייה כבדה. לרוב יכולת הבחירה רק מתחדדת, ומה שהשיכרות חושפת הוא את תשתית המוסר הבסיסית של השתיין. רוב האנשים מתגלים כשוחרי טוב, אצל חלק קטן מהם פורץ החוצה צד אפל, עגום יותר מאשר מאיים. הוא צריך להגן על הלקוחות, גם מאחרים וגם מעצמם, הוא צריך לדעת מתי הם צריכים ללכת ולעזור להם לעשות את זה.
אף פעם לא הצלחתי למזוג בירה משני ברזים במקביל. ברמנים וברמניות אחרים היו טובים בטריק הזה, שדורש לפתוח את הברז ולהחזיק את הכוס באותה היד. פחדתי לנסות את זה בשיא הלחץ, כי אם הייתי נכשל והכוס הייתה נשמטת מידי לא יהיה זמן לנקות, ובשאר הזמן זה לא היה הכרחי. לא אהבתי כשמלצריות נכנסו מאחורי הבר בניסיון לעזור לי. העדפתי להיות בשליטה.
פעם תפשתי מישהו שגנב לי את הטלפון הנייד. המכשיר היה מונח על משטח המקרר שמאחורי הבר והוא שלח לשם יד, לקח אותו ויצא במהירות. הבחנתי בכך מאוחר מדי, אבל החלטתי לא לוותר, ביקשתי מאחת המלצריות שתשמור ויצאתי למרדף.
זיהיתי אותו בכניסה לשוק הכרמל, צעקתי לו לעצור וכשברח רצתי אחריו. הוא היה מהיר אבל אני יותר. תפסתי אותו באחד הרחובות המתפצלים מהשוק, מטיח אותו לתוך סורג שהגן על חלון חנות. השומר של הבר, שבא בעקבותי, התנשף. יכולנו להרביץ לו, לגנב, הגיע לו. הוא היה מוכן לזה, גוף הנרקומן שלו כבר התכדרר, ממתין לעונש. לקחתי ממנו את המכשיר וחזרתי לבר בריצה קלה. הברכיים כאבו לי עוד שבוע אחר כך.
בשש בבוקר הייתי מתחיל לנקות.
המלצריות כבר הלכו הביתה, ואם נשארו לקוחות הם היו ספורים ושיכורים, וכל מה שהיה צריך לעשות זה להזיז אותם מפה לשם, שלא יפריעו. היו תקופות בהן הגיע מנקה שעזר לי, לפעמים הייתי לבד. להכין את המקום ליום החדש, למחוק את שאריות הלילה, כאילו כלום לא קרה פה בעצם. למלא את מדפי המשקאות, לספור את הכסף בקופה, את הטיפים שהרווחתי. העייפות והשיכרות נטרלו זה את זה. הייתי מי ששרד את הלילה, יושב וקורא עיתון ליד השולחן הצופה אל הרחוב. בשמונה הייתה מגיעה ברמנית הבוקר להחליף אותי. אף פעם לא ישנתי טוב, יום אחרי משמרת. המשכתי לחלום על מזיגה.
באחת מהמשמרות האחרונות שלי השתכרתי יותר מדי. הלכתי הביתה לפני הזמן, נטשתי את הבר לחסדי המנקה, לא זכרתי כלום. אבל ידעתי שהגיע הזמן לעזוב, שאם אשאר האלכוהול יכלה אותי. ידעתי שאיני חזק מספיק בכדי לשלוט ברצון שלי לשתות עד בלי די.
חזרתי להיות לקוח.
בשנים הראשונות עוד הכרתי את כולם, את הצוות והלקוחות, וקיבלתי הנחה קבועה על כל מה ששתיתי. היא כבר פקעה, וגם חלק גדול מבאי הבר ועובדיו התחלפו. כשאני מגיע לשם, לרוב בבוקר או בצהריים, לפעמים עם ילדתי התינוקת, כבר איני ברמן לשעבר אלא סתם עוד לקוח מהמניין. טוב לי עם זה. הציפיות מלקוח פשוטות יותר, ואני יכול לעמוד בהן.
אני צופה במי שעומד מאחורי הבר, מוזג או מוזגת בירה אחרי בירה, שותה כוסית ויסקי עם המלצריות. אני מתגעגע אבל לא מקנא, או אולי להפך. לא הייתי רוצה להיות במקומם.
הייתי פעם ברמן. לא עוד.
