קול הרעם

את ערב ליל הבחירות, את זמן המדגמים, ספירת הקולות, ההכרה בכך שהתחושה שהייתה לי, של להיות חלק ממחנה מתעצם, הייתה רק אשליה, את זמן ההבנה שאני מבין רק בערך את המדינה בה אני חי, עברתי בקלפי באום אל פאחם, כמשקיף מטעם מפלגת ׳דעם׳, לה גם הצבעתי.

יהיר כל כך. להגיע מתל אביב במיוחד לשם, פעם ראשונה בכפר, נציג של גוף שמתיימר לייצג ולתמוך בהם בלי להכיר אותם. אוריינטליזם כהלכתו, שבא לאכוף על הילידים את טוהר הבחירות שמבטיחות את חוסר ייצוגם.

והיה מה לאכוף. קצת לפני סגירת הקלפי בה הוצבתי, בכיתת בית ספר עלובה, שדגל ישראל הודבק בה על הקיר וחבורות גברים צעירים התגודדו בפתחה, ראיתי איך בוס מפלגתי, איש גדול שכולם מפחדים ממנו, שיכול לעשות מה שהוא רוצה, מכניס אל הקלפי מעטפות בלי שאף אחד יוכל לעצור אותו. אבל אני עצרתי את זה, כל הכבוד לי, מגן הדמוקרטיה, ואמרתי שמעכשיו נהיה שם כל בחירות, והיה נראה לי שכולם, חברי ועדת הקלפי, ומשקיפי המפלגות האחרות, כל האנשים שחיים שם, ומתפרנסים מהמנגנון הזה, דווקא שמחים על זה, מעריכים את טהרנותי. איזו יהירות.

אז אני מכיר ביהירותי, בעיוורון שגם היא תרמה לו, איך חשבתי שהמפלגה אולי לא תעבור את אחוז החסימה אבל תתקרב אליו, שבקלפי אליה נשלחתי להשקיף יהיו גם קולות ׳שלנו׳, כי הרי זו מפלגה יהודית ערבית ולכן אני לא באמת זר. יהירות, עיוורון, אבל לא חרטה.

בקלפי שבה השקפתי לא היה אף קול אחד ל-׳דעם׳. בכל אום אל פאחם, עיר כפר של פועלים ובו למעלה מ- 20,000 בעלי זכות בחירה, הצביעו למפלגה רק 57 איש, כמדומני. זה כשלון מהדהד שהמשמעות העיקרית שאני מחלץ ממנה היא הבנה של עומק האתגר.

והבנתי גם שכנראה לא אוכל לחזור להצביע חד״ש. כי אני מאמין בעקרון הדמוקרטי של שיויון הקולות וטוהר הבחירות, וחושש שללא הקפדה עליו הדרך היחידה לשינוי פוליטי היא באמצעות אלימות. גניבת קולות אינה נשקו של החלש אלא פשע בריוני שהסכמה איתו, ולו בשתיקה, היא תבוסתנית ומסוכנת. כי אם המשחק הפוליטי כולו רמאות, אז כולם מושחתים, ואז מה בכלל הטעם לבוא ולהצביע. אני מאמין שאחוזי ההצבעה הנמוכים ביישובים ערביים הם לא רק למרות אלא גם בגלל הזיופים והמנגנונים המפלגתיים המסורתיים, כי הרי עוגה קטנה קלה יותר לחלוקה וכל פירור שלה הוא בעל משמעות. ואני מאמין שאם מספר תומכי ׳דעם׳ יגדל, זה לא יהיה בעזרת זיופים אלא בגלל שזיוף גם הוא חוסר צדק, ובכך מנוגד למהות המפלגה.

חברי ועדת הקלפי אינם האויבים שלי, אפילו לא נציג מפלגת ׳הליכוד׳, צעיר מתנחל וחובש כיפה, שהדבר היחידי שעניין אותו היה לא לפספס את ההסעה. למרות שמעלו בתפקידם גם הם קורבנות של השיטה אותה הם לכאורה מנצלים. אני מקווה להיפגש איתם שוב, אולי בבחירות הבאות, ואני מקוה, ואני אתאמץ בכדי, שעוד אנשים יצביעו למפלגה בה אני ממשיך לתמוך. על האכזבה להפוך למחוייבות לפעולה.