זכרונות מהעשור האבוד שלי

לפני זמן מה פנה אלי עידו שמי בבקשה שאכתוב תיאור קצר של ה'דבש׳, לצורך ספר אמן שהוא מוציא. זה החמיא לי נורא אבל, אולי כצפוי, לא הצלחתי לעמוד במטלה תוך פרק זמן ראוי. יצא שתוך כדי המחשבות שליוו את תהליך ההתחמקות מהמשימה שלקחתי על עצמי הבנתי כמה הבר הזה, וכמה התקופה ההיא היו משמעותיים עבורי.

בדיוק חזרתי מאמסטרדם. הייתי שם חודשיים וקצת, מנסה חצי ברצינות חיים בארץ זרה, כותב, לראשונה לשם הכתיבה ולא כהכנה לסרט שאולי אביים, מבצע שליחויות ומטלות קטנות עבור אבי שחי שם וניהל מלון קטן ומצ׳וקמק וחנות תכשיטים, מתרגל זוגיות עם אישה צעירה ויפה שהיכרתי בביקור קודם.

שמה היה ח׳. היא הייתה בת גילי בערך, זעירה אך לא שברירית, יפה מאוד, שבדית, והיא עבדה אצל אבא שלי, שלימד אותה להיות צורפת בתמורה להשתלטות מוחלטת על חייה. אני לא זוכר מתי הבנתי שלה ולו היה רומן קצר, שהסתיים עוד לפני שהכרתי אותה, אבל ביום שבו סיפרתי לו עלי ועליה, בחנות הספרים שבדרך לשוק הפשפשים, הוא התעלף ואני לא הבנתי למה ולא קישרתי ורק מאוד דאגתי לו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי לטפל בו ואני זוכר כמה שביר הוא נראה לי אז פתאום.

זה לא עבד, חיים בהולנד, לצד ח׳, בצילו של אבי, אני לא בטוח אם זה היה בגלל שנכנסתי באמצע, ישר לתוך מערכת יחסים בין בוס, מנטור, אבא שלי ומאהב לשעבר לבין חניכתו שהיא גם העבד הנרצע שלו ושליחתו לענייני כל משימה. יכול להיות שזו הייתה העיר, שהפכה קרה יותר ויותר ככל שהתקרב החורף, יכול להיות שזה הייתי אני. יום אחד קניתי כרטיס טיסה וברחתי מחיי החדשים חזרה אל המקום הזמני והבלתי ראוי למגורי אדם אותו שכרתי לפני שנסעתי להולנד, כתעודת ביטוח, במקרה שזה לא ילך, מקום שהפך לביתי למשך 15 השנים שאחר כך, ואני עדיין מתגורר באותו הביניין.

הבית היה באזור תעשייה בשוליה של שכונת פלורנטין. הייתי האדם היחיד שהתגורר ברחוב. זה היה אולם קטן שבמרכזו מקרר תעשייתי גדול, ששימש לי כמיטה. בעל הבית שלי היה הבעלים של חנות דגים מסחרית בקומת הקרקע, והבן שלו, איש גדול, מהורהר ושמח, ניסה לעשן שם דגים כך שלפני שעברתי נאלצתי לנקות את השומן מהרצפה באמצעות חומצה. בקומה שמעלי היה מפעל ליצור ארנקים ותיקים שהמכבש שלו היה מתחיל לעבוד כל יום בשש בבוקר ומרעיד את כל הבניין. בעל המפעל, אדם מחוייך וטוב לב, גידל במרפסת כלב רוטווייל ענקי, ואחד מהעובדים שלו היה אחראי להוציא אותו לטייל, רצועה ביד אחת, מקל גדול בשנייה, למקרה שהכלב יתעצבן.

אהבתי את המקום הזה. הספרטניות והבדידות התאימו לי. הרעש והפעלתנות במשך היום, קולות של עבודה, של דברים שקורים, ובלילה שקט ורק מדי פעם אזעקות עקשניות. הייתי אורח, זר, בסביבה שהמשיכה להתנהל בלי לדעת שהכל זמני ועומד להשתנות.

כתבתי סיפורים שייכנסו בסופו של דבר לספר הראשון שפרסמתי. ולסיכום כל יום הייתי יוצא לשתות קצת, לחשוב, לכתוב טיוטות ולהתכונן ליום הבא, לפעמים פוגש חברים אבל לרוב לבד. שתיתי יותר ויותר. ככה הגעתי ל׳דבש׳.

גם הבר הזה היה בשוליים של פלורנטין, אבל אלה היו שוליים אחרים, מעבר לרחוב סלמה, במרחק של כעשר דקות הליכה מביתי, רחוק מספיק ולא קרוב מדי, כך שהסיכוי להתקל באנשים, ובעיקר באקסית שלי, ממנה נפרדתי לפני שנסעתי להולנד ושהמשיכה לגור בשכונה, היה נמוך יחסית, אבל עדיין הייתה קצת דרך מפה לשם, זמן לסדר את המחשבות.

אז מעבר לסלמה, בר ארוך וצר, במקום שהיה פעם חנות או בית מלאכה, מקום צבעוני, שהוקם באהבה ובהתרסה על ידי שלושה שותפים, מבוגרים רק במעט ממני, אנשי שוליים שלא ידעו שהם כאלה. הייתה שם איזו חוצפה חיננית, לא יהירה רק מכיוון שכל שעמד מאחוריה הוא טעם משובח, כנות וכוונות טובות.

אחד השותפים, אותו עידו שהזכרתי בתחילת הסיפור, עוד לא ידע שיהיה אמן, ושאהבתו לכדורגל תמשיך להיות חלק מרכזי בחייו. השני, אילן, לא ידע שיהפוך למפיק אירועי מוזיקה. איני יודע מה השלישי עושה עכשיו, אבל אני בטוח שגם עבורו זו הייתה תקופה מכוננת. כי הבר הזה היה יצירה משותפת של שלושתם, והם התבטאו בו ובעזרתו.

על הקירות ומתחת לבר היו תלויים שלטי פרסום ישנים. פסלי דבורים צבועות צהוב ואדום היו בכל מקום. אור סגול שטף את המסדרון הארוך ארוך שהוביל לשירותים. התקרה הייתה גבוהה מדי. המוזיקה נבחרה בקפידה ובאהבה. קראתי לזה עד עכשיו ׳דבש׳, אבל הם קראו לזה ׳דבש – מולקו בר׳. לא ידעתי ממה הם מושפעים ומה הם מנסים לחקות. אולי הם המציאו את זה, את השתייה הנינוחה, את הבדידות הטובה ביחד. ככה אני חוויתי את זה, כהמצאה, כחופש שלא ידעתי שניתן לחיות בו. הכל מותר. אפשר היה, סתם ככה, לשבת ליד הבר, לשתות, לכתוב, להקשיב, להסתכל. זה מה שעשיתי.

שתיתי לא מעט. פיתחתי חיבה לברנדי ישראלי זול, ׳גרנד 41׳, אותו לגמתי לאט אבל בעקביות, עד שהשתכרתי מספיק, עד שהפסקתי לחשוב כל כך הרבה. זו הייתה תקופה מבלבלת. עוד לא הייתי מבוגר אבל כבר לא צעיר. ידעתי מה אני לא הרבה יותר מאשר מה כן. הייתי מוכן וחייב להשתנות.

כלב אימץ אותי. זרקו אותו על גג הבניין בו גרתי יחד עם גור חתולים. אחד מהפועלים של מפעל הארנקים סיפר לי על כך, וכשעליתי לבדוק החתלתול נבהל, צלל לתוך פתח ניקוז שמוביל ארבע קומות למטה ומאז נעלמו עקבותיו. הכלב, שועלי ומוצק, ישב כמו כלב טוב ותלה בי עיניים מעריצות. ובלילה, אחרי שנתתי לו לאכול ולשתות, עקב אחרי אל ה׳דבש׳ וכשהתישבתי ליד הבר קפץ על הכיסא שלידי והתיישב גם הוא. מודעת הפרסומת שלידו הייתה למשקה בשם ׳פפ׳, חיקוי שנעלם לפפסי, וזה הפך להיות שמו של הכלב שלי, כי מיד כששאלו אותי הפכתי לבעלים הרשמי שלו, והוא לשותף הקבוע שלי ללילות השתייה שבאו אחר כך.

הייתה לי חברה בהולנד, אותה ח׳, שאותה עדיין חשבתי לאהבתי הגדולה שעליה חבל לוותר, ולכן לא הייתי פנוי, ואני מעדיף לחשוב שבגלל זה לא השתתפתי במשחק החיזור הגדול שהתנהל במקביל. אבל כנראה שאני טועה והתפקיד שלי היה של זה שלא משתתף. ככה הכרתי את ג׳.

היא עבדה שם כמלצרית, ומאחר שאני ישבתי על הבר לא הייתי בעצם לקוח שלה, כך שיכולנו לתקשר כשווים. היא הייתה מגניבה אבל גם קצת זלזלתי בה. לא התייחסתי אליה ברצינות. חשבתי שאחת כזאת תחלוף בחיי, או שאני אחלוף בחייה, בלי להשאיר סימן.

אחת כזאת, יפה מדי, מרשימה מדי, חד פעמית, מאוד שונה ממני. חוץ מלמלצר היא גם ארגנה מסיבות טכנו במועדון ה׳שחיתות׳. את ההזמנות היא וחבריה הכינו בעצמם, באמצעות חותמות שעשו מתפוחי אדמה. פעם היא דגמנה אבל כבר לא. היא שאלה אותי אם אני יכול לארגן לה ג׳וינט כי היא חייבת לרדת כדי לישון. היא סיפרה לה על רעיון שיש לה לתסריט לסדרת טלוויזיה והציעה שנפגש כדי לכתוב ביחד. נפגשנו.

וכתבנו ביחד, למרות שכבר מהתחלה חשבתי שבטח זה סתם שם קוד, ושבעצם נזדיין, ושאיך אפשר אחרת, כי הרי יש עניין הדדי, ומשיכה, ורק רצון או יכולת להתחייב אין. וברגע שכתבנו יחד אז היו בינינו יחסי עבודה, ואז הכל הסתבך והפך לפלונטר של תשוקה לא ממומשת ויחסי חונכות הדדיים.

אני לימדתי אותה לכתוב, לנסח רעיון, להיות ביקורתי אבל גם חבר שלו, להתייחס בכבוד לכללים, למסגרת בתוכה אתה מתפרע, והיא לימדה אותי לפרוץ ממסגרת הציפיות שקיבלתי על עצמי, היא לימדה אותי לחיות.

בדלת המקרר בדירה שלי הייתה מגירה לקוביות הקרח שהיה מייצר פעם, כשהיה צעיר וייצוגי. עכשיו המגירה הזו שימשה כמאפרה לשנינו, מדברים, מרשימים זה את זה, כל כך יצירתיים, כל כך מתוחכמים, כל כך לא דומים לשום דבר שהיה קודם. כותבים, ואני התאהבתי יותר ויותר, והיא הפכה למרכז חיי, אהבה שהדרך היחידה לשמר אותה היא להשאירה בלתי ממומשת.

כתבנו, משתעשעים בנפתולי סדרת טלוויזיה שניסינו לפתח, אשר בה בת דמותה של ג׳ נאלצת להתמודד עם דמות אותה היא הוזה במהלך חוויית סמים, שהופכת לאמיתית, והתאהבנו. אני רוצה להאמין בזה. שמענו ׳פאלפ׳ והתאהבנו. אני התאהבתי. תרגום שם האלבום אותו שמענו שוב ושוב הוא ׳מעמד שונה׳.

היא גרה עם שותפה בדירה המזוהמת ביותר בה נתקלתי עד אז ומאז. היה לה סיפור חיים קשה ומסובך. אבא שלה ישב בכלא, והסעתי אותה פעם לבקר אותו. היא פיזרה רמזים על חוויות נוראיות שעברה. היא העריצה את אוסקר וויילד. הפכתי לעבד נרצע שלה. הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל.

והמוזיקה, המוזיקה שלה, טכנו, אלקטרונית, מהירה, מנותקת לכאורה ממסורת הרמונית. גיליתי גם אותה, אז, את היכולת לחוות קצב, לבלבל בינו לבין רגש, לחצות באמצעותו מימדים. היא סיפרה לי איך היא חווה מוזיקה, איך הסמים עזרו לה לגלות את זה, ואני האמנתי לה וניסיתי ללכת בדרכה.

קצת לפני כן התחלתי לצאת לרקוד, בעיקר במועדון ה׳למון׳, שנפתח לא רחוק מאיפה שגרתי. לא ידעתי שזה אופנתי. המוזיקה והחושך שחררו אותי. הגוף השיל מעצמו את העור העבה שעטה בצבא. הרשיתי לעצמי לזוז. גם כשכאב לי הגב עד שהתקשיתי לעמוד, וכאב לי הגב הרבה מאוד, אז, בכל זאת יכולתי לרקוד. זה היה ימי ראשית מוזיקת ההאוס וחשבתי שאני מגלה משהו שלא היה קיים קודם.

בוודאי לא היה קיים קודם עבורי. הרשיתי לעצמי להצמד ולדבוק בקצבים שמטרתם העקרית היא מניפולציה על התנועה. הרשיתי לעצמי להיות כלי של הקצב. נהניתי מזה מאוד. אבל לא הייתי חלק מהחבורה שהתגבשה סביב המקום. הם היו אופנתיים מדי, מהמקובלים, ואני הייתי זה שבצד. אהבתי לא להשתייך ובכל זאת להיות חלק, להשתתף. לא דיברתי עם אף אחד. עגבתי מרחוק על נשים יפות ושונות ממני, שהיו רחוקות נורא, מתוחכמות ויודעות הרבה יותר ממני, שבוודאי לא ירצו בי, שלא היה לי דבר להציע להן.

אני חושב שזה היה סוד הקסם הראשוני של ג׳ בעיני. היא הייתה אחת מאלה שידעתי שלא ירצו בי. במשך כל הזמן בו היינו בקשר שמרתי לה את המקום הזה, שכנראה שהתאים לשנינו.

אבל היא רצתה בחברתי, הסכימה לקבל את כל מה שרק הסכמתי לתת. ההתמכרות שלי אליה נעשתה בהסכמה הדדית. התרגלתי לשרת אותה, למלא את חיי בצרכיה, היא התרגלה לנוכחותי בחייה.

בהתחלה זו הייתה הכתיבה. היום קשה לי להודות בזה, אבל היא הפתיעה אותי. חשבתי שכתיבתה יכולה להיות בעלת ערך ורק צריכה קצת להשתנות, קצת להתפתח. הייתי נפוח ומלא בעצמי, אז, חשבתי שאם אני, היודע, החכם, אשנה את כתיבתה למה שאני חושב שהוא נכון עבורה אגרום גם לה להשתנות, ובסופו של דבר לאהוב אותי. הרווחתי את הערכתה ומקום של שותף ובן לוויה בחייה אבל לעולם לא הפכנו לנאהבים. זו הייתה, בעיני, זוגיות חולנית, מעניינת לעיתים ומייגעת וסוחטת רגשית לרוב, ללא זוגיות בפועל, ללא סיכוי נראה לעין לסקס ביני לבינה, כשאני מלווה וחונך אותה, וכל הזמן עוזר ועוזר.

והיא הזמינה אותי למסיבות שארגנה, וראיתי איך היא מלכה בהרמון שמכרכר סביבה, אנשים שהולכים אחריה ואחרי המוזיקה, ולפעמים נגדה ואחרי המוזיקה, וכולם אחרים, שונים ממי שחשבתי שאפגוש, מעניינים אחרת. זו הייתה חבורה של לא מקובלים, חבורה של מסתכלים מהצד. אנשים שמבינים את ואוהבים את המוזיקה. בהתחלה התבלבלתי בינהן, בין המוזיקה ובין ג׳.

טכנו שונה מהאוס בין השאר בזה שלרוב אינו מנסה לחקות נגינה ׳אמיתית׳ אלא רק משתמש בכלים של נגינה כזו כדי ליצור בתוך עולם צלילים ומקצבים מוגבל וקבוע, פחות או יותר. הקשר אל העולם שלנו, שגם הוא ׳אמיתי׳ רק במרכאות, נוצר רק בזמן השמיעה של המוזיקה, במסיבה, והוא חד פעמי, ומושפע מהמניפולציות אותן מפעיל באותו רגע הדי. ג׳יי., שאפשר רק לנחש, לא תמיד באמת לדעת מה הוא עושה, ממערכת ההגברה, המחורבנת תמיד, וממצב התודעה שלך, כך שאף פעם אי אפשר לדעת איך יהיה.

דווקא בתוך התנאים המגבילים הללו מצאתי חופש גדול. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי רוקד לצלילי אזעקה שהופעלה בטעות, בזמן טיול עם הכלב. הרגשתי שהיכולת להקשיב ולרקוד, להיעלם במוזיקה, להיות היא, מעניקים לי כוח. המוזיקה, מסיבות השוליים והיא, ג׳, כמי שמשום מה קשורה להכל, הפכו לחלק משמעותי מהגדרתי העצמית.

זו הייתה תקופה אלקטרונית. שניים מהשותפים שהקימו את ׳דבש – מולוקו בר׳ פתחו ברחוב הסמוך את ה ׳דינמו דבש׳, מועדון קטן בטעם טוב למסיבות ולהופעות. היום בוודאי הייתי מזלזל במקום כזה מראש, חושב שהיפסטרים מתענגים על חיקוי משהו שאינם מבינים. אבל אז הרגשתי שזה הדבר האמיתי, שהמוזיקה והעולם שסביבה הם יותר מסך חלקיה וחלקיו, שכמוה גם אני יכול לחיות על פי תנאים עצמאיים.

את השם לספר הראשון שפרסמתי, ׳הוא׳, היא נתנה, או לפחות ככה היה לה מאוד חשוב שאדע, ואזכור, ואכיר תודה. אז הקדשתי לה את הספר, מנחה נוספת במקדש שהקמתי סביבה. היה לה בן זוג, אז, ואני הייתי החבר הטוב, הרע. לא הפסקתי להאמין שיום אחד זה ישתנה. לא הפסקתי לנסות ולהאמין שיש עוד סיבות, פרט לתשוקה המתוסכלת שלי אליה לכך שאני חוסה בצילה, מאמץ את נקודת מבטה. היו סיבות כאלו. למדתי הרבה.

לחבר של ג׳ קראו גם ג׳, אבל במבטא בריטי. הוא היה די. ג׳יי. ומוזיקאי, סוחר סמים וגנב. הם היו זוג מלכותי בממלכת ביצה ענייה אך בועטת. המוזיקה שלו הייתה עוד יותר קשה מהטכנו שרק עכשיו התחלתי להכיר. הם קראו לה טקנו כדי להבדיל, והארדקור טקנו כדי להדגיש עוד יותר שכאן לא באנו להינות. יותר מהיר, יותר חזק, ועם סבטקסט מתעתע, שחודר אל הגוף דרך מניפולציות הסאונד והקטעים המסומפלים, אני קיצוני, אל תתעסקו איתי, המוח שלי רץ למקומות שלא יאומנו. החבורה של ג׳, החבר של ג׳, עשתה מסיבות כאלה, בהן הדי. ג׳יי. מנגן מאחורי רשת הסוואה ויש רק פנס מהבהב אחד, והבר הוא פח מלא מי קרח כבשתוכו צפות בירות זולות והכל קורה בחניונים ומקומות מאולתרים, לא חוקי ומסוכן, והרווח היחידי הוא למי שמוכר משהו, אקסטזי או ספידים או חשיש. אלו היו מסיבות מדהימות.

כי לרוב היה קיר רמקולים, והאוויר זז עם המוזיקה, והקצב שלה התאים לי, עזר לי לבטא ולהרגיש כל מה שלא יכולתי אחרת. לפעמים ג׳ הייתה מגיעה ולפעמים לא. זה כבר לא שינה לי בסוף. האכזבה ממנה הייתה כבר ברורה לי לגמרי, נתון יסוד איתו למדתי להשלים. זה רק גרם לי להתנתק מהר יותר.

וכשצפתי גיליתי שבאמת יש לי מקום שאינו קשור אליה. כי הזוגיות של ג׳ וג׳ הייתה חלק ממפגש בין סצנות מוזיקליות שונות שקרה אז, עידן קצר בו המוזיקה האלקטרונית הייתה הבשורה, האזור המעניין ביותר בשדה היצירה המוזיקלית העכשווית. חלק אחר, משיק לעיתים אבל פחות קיצוני, אופנתי, יוצג על ידי ה ׳דינמו דבש׳. יצאתי לרקוד גם שם. רקדתי הרבה.

ושם ערכתי את מסיבת השקת הספר הראשון שכתבתי, המסיבה הראשונה שארגנתי, שהייתה כשלון כלכלי מהדהד, שניבא את הכשלון המסחרי החרוץ של הספר שבא אחר כך. כל מי שבא היה אותם חברים שהזנחתי, שיכלו בקלות להתארח אצלי, אם רק הייתי טורח להזמין אותם.

פרסמתי את הספר על ידי תליית עטיפותיו על דלתות חדרי שירותים של מקומות שחשבתי שהם נחשבים. היה כאן טריק, כי על העטיפה הקדמית צולמתי מאחור על ידי שני צלמים שהסטודיו שלהם שכן בקומת המרתף בבניין בו גרתי, יושב על הכורסא הכתומה שקניתי עם ג׳ בבזאר של ויצ״ו, רק ענן עשן ואחורי פדחת נראים ממני, צילום הפוך לזה שהופיע על הכריכה האחורית, הסופר הצעיר ושופע הבלורית יושב, מעשן ומהרהר. זו הייתה בדיחה נפוחה, התייחסות ל- ״מלפנים דמות המחבר מאחור״ של בן-אמוץ וגם כמובן הדרך שלי לסתור ולהדגיש את צד התפר של שם הספר והבחירה לא להשתמש בשם לדמות הגיבור בסיפורים ולכנותו תמיד ׳הוא׳. חשבתי שאותו ׳הוא׳ הוא אני מאחור בגרסא מוקצנת ושונה, מעוותת קצת.

תליית העטיפות על דלתות השירותים, צד קדמי החוצה, צד אחורי פנימה, בשירותי הבנות על הדלת ובשירותי הבנים על הקיר שממול, הייתה חלק, המשך לאותו עניין. חשבתי, סוטה שכמותי, שמי שייכנס ותיכנס פנימה, אחרי שראו את שער הספר, ייתקלו בצד האחורי, או ייסתובבו וייתישבו ופתאום יראו אותי מביט בהן. חשבתי שמתאים לי להיות דלת בשירותי בנות. הייתי גם שחצן וגם תבוסתן.

אני לא זוכר אם ג׳ כבר הייתה בהריון, אז. זכרונות מעורבבים לי. אני זוכר איך נפגעתי מכך שהילת ההצלחה שלה, הצלחה דמיקולו, פרסום שטחי וחסר ערך, לא דובקים בי. חשבתי שהיא לא מתאמצת מספיק בכדי לעזור לי, בשעה שחלומות ההכרה שטיפחתי מתגלים כאשליות. לאף אחד לא היה אכפת. כלום לא השתנה, מן הסתם, אחרי פרסום הספר. גיליתי את הברור מאליו, את זה שאני כותב שולי הכותב לשוליים.

למזלי כבר הייתה לי אז גאוות שוליים להיות מושפע ממנה, הגאווה של המסיבות, הגאווה של המוזיקה, הגאווה של מי שיודע לצלול אל המוזיקה, אל סגנון החיים, אל האלכוהול ואל הסמים, של מי שהשוליים עבורו הם מטרה ובית חם.

ניהלתי חיים כפולים, או אולי משולשים. עבדתי. לימדתי. הפעלתי תיבת נגינה בהופעות תיאטרון רחוב. חייתי את חיי הלילה. יצאתי לרקוד ולשתות כמעט כל ערב. שירתתי את ג׳, שחייה המשיכו לספק לי שגרה ומשברים, אהבתי אותה בסתר.

ג׳, החבר של ג׳, פתח מועדון של עצמו. זה היה חלק מחזון של השתלטות המוזיקה הקשה, כי אין שום ברירה אחרת. אני עזרתי לבנות את מערכת החשמל. רקדתי שם הרבה. מוזיקה מהירה מתאימה לי. ג׳ ואני ערכנו שם ערבים תרבותיים שנכשלו, כמובן, אבל היו כיף גדול וגרמו לנו להרגיש חכמים וצודקים ויודעים. היא הייתה ביקורתית וסרקסטית, ממהרת לפסול דברים שלא אהבה, מלכלכת חופשי. נדבקתי בזה. ראיתי את העולם רע.

כשנכנסה להריון השמינה מאוד. היה קצת בלגן, המועדון נסגר, עזרתי לשפץ ולהכין דירה זערורית, בה היא הייתה אמורה לגור בנפרד ממנו, כדי לא להפריע עם המוזיקה. אני נסעתי להביא סנדוויץ׳ שיהיה לה לאחר כך ושמעתי אותה צורחת מעבר לדלת הסגורה, כמו חיה שנפצעה. כאבתי איתה. המשפחה שלה לא הבינה מה אני עושה שם.

זמן קצר אחר כך ג׳ ברח מהארץ, ברח ממנה, לאמסטרדם, כדי להשקיע במוזיקה, כי כאן הרי לא היה לו שום עתיד, רק למכור סמים כדי לשרוד, ומה הוא צריך להיות אבא פתאום, הוא הרי בכלל לא רצה את זה. אני לא יודע איך היא הצליחה לשרוד נטישה כזו.

אני עזרתי כמה שרק יכולתי, מרגיש את עצמי במלכודת, מחויב, לפחות בתחושה, לא לחשוף צד חושק מולה, לא להיות עוד אחד שבוגד באמונה, לסייע בשם החברות ולא לצורך תמורה.

מובן שלא הצלחתי להסתיר. ברור לי שכל מי שהביט מבחוץ עלי מתנהל מולה, מול המאבק שלה לשרוד ולבנות את חייה וחיי ביתה, ראה איך אני מנסה לתפוס את מקום בן הזוג הבורח. ומצד שני היה לי ברור, ואפילו שמחתי לעתים, שאני לא הוא, שזו לא באמת הבעיה שלי, שאני לא הוא ולא הייתי רוצה להיות.

עזרתי לה בתהליך השיקום, תוך החזרה לבית עם שותפה, ליד המשפחה, תוך נסיונות להתחיל לעבוד בעיתונות, ככתבת פלילים מכל האפשרויות, ולבסוף ככתבת לילה במקומון, תוך מעבר חזרה לתל אביב, לדירה לא מאוד רחוקה ממני. ידעתי שעוד מעט אצטרך לבחור, האם ללכת על זה עד הסוף, כי הייתי יהיר, כאמור, וחשבתי שזה תלוי רק בי ושאם אחליט כך יהיה. והייתי בטוח שגם היא מגששת אחרי אפשרות כזו, והיא רואה שלמרות שהיא שמנה אני מאמין שתחזור להיות רזה ואלטרנטיבית והכי יפה בעולם, ואני בכלל חושב שהיא יפה גם ככה.

ועזרתי לה לעבור לדירה החדשה ולבנות מיטה שהשיגה, ולחזק אותה טוב, ואחר כך הבנתי שזה היה חשוב לה כל כך כי באותו ערב היה לה דייט עם טבח שרירי, חתיך כזה, והוא שלח לה זר פרחים גדול אחר כך, איזה חמוד.

וזו הייתה הפעם הראשונה שהתנתקתי ממנה, ברחתי מהתסכול ומתחושת הסירוס. נעלמתי מחייה, יום אחד קיים ובמשנהו לא. ואז אחרי זמן לא מוגדר, אחרי שמבהירים מה לא ומה כן חוזרים לאותם דפוסים ישנים. דפוס הפעולה הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים, אחר כך. נעלם וחוזר. החבר הכי טוב עד שזה נהיה כואב מדי, ואז עוקב מרחוק, לפעמים מתקשר ומנתק, לפעמים עובר מתחת לבית עם הכלב, אבל אולי זה במקרה, כי הרי מותר לי לעבור שם, זה רחוב, זה ציבורי, לפעמים הולך למסיבות שגם היא אולי תהיה בהן, זה מותר, זה פתוח לקהל, ואני הרי אוהב את המוזיקה, אני כבר חלק מהעולם הזה בלי קשר אליה.

אח שלה, עבריין לשעבר, איש טוב ומצחיק, שפעם יזמתי דייט כושל בינו לבין אחותי, הזמין אותי לפגישה בחוף הים, להבהיר לי שאני מטריד את ג׳, שכדאי שאבין שהיא לא מעוניינת בי ושאני מפריע לה להמשיך את חייה. אבל גם לה היה חלק וגם היא הייתה אחראית לכך ששוב ושוב היינו מחדשים את יחסינו, כושלים תמיד אל אותה מלכודת. היה לי רע ובלתי נסבל בתקופות שבהם לא הייתי איתה בקשר, מתעדכן בקורותיה דרך הטור המטופש אותו חיברה מקטעי קומוניקטים ויחצ״נות, היה לי רע ובלתי נסבל כשהפכתי שוב למשרת שלה, לבייביסיטר, למעריץ ולשותף לנסיעות לקניות ולסידורים.

ובינתיים השתניתי עוד. משהו חדר מהחוץ פנימה. המוזיקה הפכה לחלק ממני. גיליתי שאני יכול להיות לא רק אגרסיבי ומוחצן אלא גם חושני ומפתה. זה היה נעים. אנשי המסיבות, אנשי הלילה, הכירו אותי. הייתי זה שבא לרקוד.

כבר סגרו את ה ׳דינמו דבש׳ ואני עוד לא ידעתי שכל העניין הזה של המסיבות עומד להתקלקל, ושאשליית החידוש עומדת להתפוגג. החבר החדש של ג׳ היה ט׳, מארגן מסיבות צעיר ממנה, שידע איך לשחק את המשחק, שאהב גם מוזיקה וגם כסף, עוד מלך ביצה.

הייתי חלק מקרקס הטכנו הנודד בין המועדונים הגדולים שנפתחו אז, עבורם זה היה תו של איכות, עלה תאנה לגועל הנפש שהתבסס כצורת ההתנהלות המקובלת במסיבות. וודקה ורדבול הפך למשקה הקבוע של כולם, סם אפקטיבי ומשעמם, היו כבר צעירים עליהם הבטתי מלמעלה, ידעתי כל כך יותר הרבה מהם. הייתי חלק מתוך המסיבות הקטנות יותר, הכושלות, לעיתים. וחוץ מזה גם שתיתי וכתבתי.

ג׳ נפרדה מ- ט׳, ואחרי זמן קצר שוב הייתה בהריון, כך סיפרה לי במסיבה בה נפגשנו במקרה, על חוף הים באשדוד, ואני הייתי כל כך מסטול ואוהב עד שאיני זוכר דבר חוץ מפרכוסים בלתי רצוניים אחרי יותר מדי ערבובים של סמים ואלכוהול. והפעם האבא היה איש סוד, גבר עלום שקנה ממנה את שתיקתה בקצבה חודשית נדיבה ושבעזרת סכום כסף חד פעמי שהעביר לה יכלה לממן ניתוח הגדלת שדיים שהפך אותה לשופעת ונחשקת. היינו בקשר, אז, וביקרתי אותה כשהתעוררה בחדר ההתאוששות. היה לה חבר חדש, טיפוס אלטרנטיבי שאהב מוזיקת אייטיז. ראיתי צילומים של השדיים האלה, שהוסתרו כך שהיה קל למצוא אותם, כשעשיתי, שוב, בייביסיטר על הילדות כשהיא יצאה לבלות.

כל התנתקות הפכה לכואבת פחות. הפכתי ליותר הארדקור ממנה. הזדיינתי פעם עם מישהי שפגשתי זמן לא רב לפני כן בבוידם מיוזע אליו טיפסנו בסולם.

עבדתי בירושלים, ומצאתי שם חנות תקליטים שמכרה מוזיקה קיצונית כמו שאהבתי, הארדקור טקנו צרפתי. הפכתי לכמעט די. ג‘יי. קניתי פטיפונים. ארגנתי מסיבות במועדון קטן שנפתח באזור התעשייה בו גרתי, שהשתנה גם הוא. בתי המלאכה נסגרו. מחסני בדים ובגדים מיובאים תפסו את מקומם. פרסמתי את המסיבות הללו, שקישרו בין פוליטיקה למוזיקה לרצון לקהילה שתעשה משהו עם כל זה, באמצעות מניפסטים שהפצתי והדבקתי על לוחות מודעות. ׳במקרהשלאזעקתאמת׳, ׳מהשלאהורגמחשל׳, ׳מוכרחימליהיותשמח׳, אלה היו הכותרות. י׳, אותה הכרתי כשמלצרה, הפתעה, ב- ׳דבש׳, עזרה לי בארגון המסיבות. היא קישרה ביני לבין די. ג׳יי. שגר בירושלים ושהחיבור הזה, בין מוזיקה לפוליטיקה, התאים לו. כך גם הכירה את מי שיהיה אחר כך בעלה. הם התייחדו לראשונה בתוך המקרר ששימש כבסיס למיטה שלי בזמן אחת המסיבות הראשונות.

אלה היו מסיבות טובות. אפילו ג׳, שאז כבר הייתה עיתונאית חיי לילה מוערכת, פרסמה עליהן אייטם, ואפילו אני, שהכרתי כמה בזויה ופשוטה העבודה שלה, האמנתי לה שהיא מכירה בכך שאני עושה דבר בעל ערך, והיא אפילו שלחה צלם שיתעד אותי בפוזה לוחמנית. אבל בעל הבית של המועדון חשב שזה יותר מדי רעש, וכל מי שבא עני או מסטול ולא שותה מספיק. ומפה לשם, לאט לאט, התחיל קצת לשעמם אותי, ההארדקור, וממש לא נהניתי להיות די. ג‘יי. לפעמים הרגשתי  שהעמדה השולית שתפשתי הפכה למייגעת, לפוזה ומכשול במקום לביטוי של מהות.

החלמתי מההתמכרות לג׳ באמצעות אישה אחרת, ס׳, שלא הסכימה לקבל את המציאות הסוטה שראיתי כטבעית ומובנת מאליה. זה לקח זמן, וזה היה אחד מהגורמים לכך שהקשר עם ס׳ היה מלכתחילה מועד לכישלון. גם איתה הייתי עתיד לנהל מערכת יחסים שתכלול פרידות וחזרות, נתקים וחיבורים סימביוטיים. היא הייתה מעניינת ופגומה לא פחות מ- ג׳ ואיתה ניהלתי קשר אמיתי, זוגיות מתסכלת אבל גם מתגמלת, שלימדה אותי שאני מסוגל ורוצה בזה, להיות חלק ממשפחה שתכלול אותי. אני אסיר תודה על כך, אני כועס ומזלזל ב- ג׳.

ואני כועס על עצמי, איך ידעתי שאני עושה הכל לא נכון, איך בכל זאת עשיתי זאת, מאמין בכך שההתעלמות הנחושה שלי מהמובן מאליו היא בעלת ערך ומשמעות, שעצם הנכונות שלי לוותר על עקרונות והרגלים, להיות מי שתרצה שאהיה, מעניקה לי כוח.

ראיתי איך המשיכה לדרוש מהגברים שחלקו את חייה לוותר לשם כך על חייהם. יודע שזו טעות, נתתי לה להיות המוציאה לאור של הספר השני שפרסמתי. היא אמרה שנחלוק בהוצאות ובהכנסות והסכימה עם הרעיון שלי שלספר יהיה צד א׳ וצד ב׳, כמו לתקליטים, ׳מה עשיתי בחופש הגדול׳ בצד א׳, ׳חתולי המזח׳ בצד ב׳. זה ספר יפה, אבל גם הוא נכשל. אני מעדיף להאשים אותה בזה, ופגוע מכך שלעולם לא הסבירה לי למה לא קיבלתי שום החזר על מה שהשקעתי. אני מרגיש שניצלה אותי פעם אחרונה, שהשתמשה במה שכתבתי לקידום האינטרסים שלה, שרצתה לשחק בבעלות על הוצאת ספרים ואני הייתי חומר הגלם בצעצוע הזה. אנחנו לא בקשר עכשיו, כבר כמה שנים לא, ואני שמח בכך ושלם לגמרי עם עצמי. אני חש תסכול וקצת בושה כשאני נזכר בה, ומשתדל לדכא את אותו כעס, זלזול ורצון לנקמה. בסיכומו של דבר אני לא מרגיש שהזמן שביליתי בשירותה היה מבוזבז. אני יודע שבאמת עזרתי לה, ואני יודע שתוך כדי כך למדתי דברים, השתניתי. אני שמח יותר עם מי שאני היום מאשר עם מי שהייתי, ולה יש חלק בזה.

עשר שנים לקח לי מאז שהכרנו ועד שהשתחררתי ממנה. בזמן הזה היא הולידה שתי ילדות, עברה בין אין ספור דירות, הפכה לידוענית תרבות, או משהו. אני הוצאתי שניים וחצי ספרים, עבדתי פחות או יותר באותה עבודה, גרתי באותו המקום. התבגרתי, לפחות במובן הזה שכבר לא הייתי צעיר. הייתי גאה בחוויות שעברתי, חשבתי שהן מעניקות לי דברים. על חלקן ידעתי שאין לי שום רצון לחזור.

בעשור הזה היו לי אהבות אחרות, אבל רובו הוקדש אל ג׳, שהדמות שבניתי לה בכל מקרה לא השאירה מקום לאף אחת אחרת בחיי. ברור לי שהסיבה העיקרית בגללה לא הפכנו לעולם לזוג היה שלא התאמנו מלכתחילה. אני מעולם לא סיפקתי את הציפיות שלה מבן זוג, והיא לעולם לא סיפקה את שלי. אני לא חושב שאי פעם קניתי באמת את הרהב שלה, אני מקווה שתמיד נשארתי קצת מסוייג. אני שמח שהיא לא אחת מהאקסיות שלי.

אני שונה היום, לא רק ממי שהייתי בשנה ההיא, ב- ׳דבש׳, אלא גם מזה שיצא מתחום השפעתה של ג׳. איני יודע למי מהם אני קרוב יותר עכשיו, לצעיר התמים או לגבר למוד האכזבה. אני מרגיש כאילו אנשים אלה שהייתי קשורים אלי רק חלקית. אני מביט עלי מרחוק כמו על דמות, מגוחכת קצת אבל מעוררת אהדה, לא מזיקה במהותה.

ואני זוכר רע, מערבב בין אנשים ומקומות, זמנים ואירועים. ניתן אפילו לומר שכל קשר בין המאורעות והאנשים שתיארתי כאן למציאות הוא מקרי בהחלט. סיפרתי את סיפור המסגרת, בכנות הגדולה ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, אבל מעכשיו זה יהיה לפי אותו זכרון פגום: חלקי, מוטה, שבור.

אני רוצה לספר עוד. נכון לי לעשות את זה עכשיו. טוב לי עם האשה שאני אוהב. עוד מעט אהיה אבא. חיי טובים ומספקים משהיו אי פעם. כך שאני יכול לבחון את קרעי הזכרון בלי צורך להאשים אף אחד, גם לא את עצמי. הכל בסדר. הכל נגמר טוב בסוף. כמעט הכל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: