מרתון תל אביב הקרוב יהיה השלישי שלי, עוד תחנה משמעותית במסלול אותו אני עובר עם הריצה. התחלתי להתכונן אליו מעט אחרי מרתון ברלין, לפני כחמישה חודשים, ולמרות שלא עמדתי במטרות האימונים שחלמתי להשיג בכל זאת התאמנתי לא רע, תוך שמירת ממוצע של מעל 90 ק“מ בשבוע בחודשים האחרונים. למרות שאני רץ חדש, בעל גוף פגום ופגוע, הצלחתי עד לאחרונה להימנע מכל פציעה שתשבית אותי, בין השאר מכיווון שהריצה הפכה לדרך העיקרית שלי להגיע למקומות, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי השבתה כזו. הגעתי לכושר ריצה שלעולם לא הייתי בו, פורץ את גבולות היכולת המוכרים לי. רק בשבוע האחרון, בשלב שהיה אמור להיות השיא של התהליך הזה, צץ פתאום כאב מגביל, שאולי היה שם בעצם כל הזמן ורק חיכה לרגע המתאים בכדי להתפרץ. כבר עשרה ימים שאני מושבת כמעט לגמרי, אבל ברור לי שאוכל לפציעה הזו ושהיא אומנם פגעה בהכנותי אבל לא באופן אנוש. לפחות כך אני מקווה.
מבחינת תוצאות בלבד, הגעתי אל שולי העשירון העליון של קהילת הרצים. איני חושב שהתוצאה שאשיג במרתון הזה תחרוג בהרבה מהתחום הזה. אני אמור להשיג זמן טוב, לא יוצא דופן. יקדימו אותי לא מעט אנשים רגילים לגמרי, שהתאמנו טוב יותר ממני, ביותר נחישות והתמדה, יותר קשה, יותר זמן, אנשים שאהיה גאה לרוץ בעקבותיהם. איני חושב שאיכות התוצאות שלי תשתפר בצורה דרמטית בהמשך. הזמן ותשומת הלב אותם אני מקדיש לריצה ישארו מוגבלים ובנוסף איני צעיר, והגוף שלי כנראה אף פעם לא ישתקם לגמרי מהנזקים שהספקתי לגרום לו. זה דווקא מרגיע בצורה מסוימת. עבורי תחרות ריצה היא מבחן, אישי לגמרי, והתוצאה תספר לי כמה טוב התכוננתי, מה תחום היכולת שלי כרגע, עד כמה השתפרתי או חלילה התדרדרתי. יכולתי המוגבלות מונעות ממני בכל מקרה מלהתייחס אל הריצה כאל תחרות פשוטה בה נצחון או הפסד הם חזות הכל. לעולם לא אהיה טוב מספיק בשביל זה.
לפני קצת יותר משנתיים עוד עישנתי. לא ידעתי שאבא שלי חולה בסרטן ריאות סופני. לא יכולתי לרוץ יותר מקילומטרים בודדים בלי להיות מושבת אחר כך לשבועות. הרבה קרה בזמן הזה. מרתון תל אביב שעבר היה אתגר קיצוני, וההכנה אליו התמזגה באבל על מות אבי. המרתון הזה שונה, בעיקר מכיוון שבהכנה אליו לא התמקדתי בכאב ולא ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. הריצה הפכה לחלק כמעט מובן מאליו בשגרת חיי, בדומה במקצת לזיכרון אבי. אני נהנה לרוץ, אני שמח להיזכר באבי. כך שאני מתרגש לקראת המרתון, בעוד שלושה וחצי שבועות, אבל כבר יודע שזה אינו אתגר חד פעמי אלא חלק, אומנם משמעותי וחשוב אבל רק חלק, מאותה שגרה.