שישה שבועות ויום למרתון

בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. הפעם אני קניתי לעצמי את הנעליים.

אבא שלי בא פעם לראות אותי בסוף ריצה. הייתי בן 15 ודי טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו היכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורי איילה. זה היה די מגוחך.

הוא צחק עלי על זה, כמובן, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא זוכר אם יכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם מיוחדותו, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו בשם מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמיר  On 24/02/2011 at 8:09 am

    לא ריאלי ולא בריא. לרוץ מרתון אחרי חמישה חודשי אימונים עלול לפגוע קשה מאוד בבריאותך.

    • uriyoeli  On 24/02/2011 at 9:10 am

      תודה על הדאגה והעידוד, אבל אני בעל בסיס כושר סביר בגלל רכיבת אופניים, מתאמן על פי תכנית מסודרת ונעזר בפיזיותרפיה כדי להמעיט את הסיכוי לפציעה משביתת שמחות. מרתון נראית לי ריצה לא בריאה בכל מקרה, אבל, שוב, זה אתגר ראוי.

  • רוני  On 24/02/2011 at 9:34 am

    ריאלי ובריא, אתה לא הראשון שהקציב לעצמו תקופה של 4-6 חודשי הכנה למרתון, ואנשים בהחלט עומדים בזה. מאוד התרגשתי מהסיפור העדין על הקשר עם אביך.
    בריאות, אורי.

    • uriyoeli  On 24/02/2011 at 9:54 am

      תודה, רוני. כתבת יפה מאוד את הריצה עבור איתן, בספר שלך, אותו קראתי במהלך גסיסת אבי. זה עזר והשפיע עלי. תודה גם על כך.

      • רוני  On 24/02/2011 at 8:41 pm

        התרגשתי שוב. תודה, אורי. ותנחומי מקרב לב. גם אני איבדתי את אבי, ומכירה את החלל הזה שנוצר בעולם.

  • רץ חובב  On 24/02/2011 at 11:46 am

    היעד שלך לא פשוט, אבל בהחלט אפשרי, בטח עם הגעת לנקודה זו.
    היה יותר חכם לפרוס את ההכנה על יותר זמן אבל אני לא יודע כמה אנחנו באמת רציונלים בסיפור הזה.

    אני עצמי גם רצתי מרתון כדרך התמודדות.
    כל התהליך היה מאד קשה אבל מאד טוב.

    אני חושב שריצת מרתון וההכנות לה הן דבר קשה ותובעני.
    אנשים צריכים סיבה רגשית מאד טובה כדי לעשות את זה.
    אתה, אני ועוד בודדים שדגמתי בנתיים תומכים בהשערה הזו.

    בהצלחה.
    אני מקווה שתביט לאחור ותהיה מרוצה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: