לרגל מות אבי

אבי, דן יואלי, מת ביום ראשון שעבר, בדיוק שמונה חודשים אחרי שהתגלה כי הוא חולה בסרטן ריאות בשלב מתקדם. זמן זה הסתבר כאחד הקשים בחיי.

הבאתי זאת על עצמי. בחרתי ללוות את אבי ואת מחלתו המתפתחת, להיות בן מסור ומבוגר אחראי. זה לא היה מובן מאליו. הוא היה אדם מורכב, והיו תקופות בהן היינו רחוקים, כמעט זרים, זה לזה. בחרתי להיות קרוב, אולי קרוב מדי, לתהליך מותו.

אבי היה לקוי רגשית, באופן בסיסי ועמוק. הסיפור המשפחתי שלו מסובך ודפוק מספיק כדי להיות תירוץ מעולה לכך, אבל בנוסף, אם היה נולד היום היה מאובחן כפי הנראה כבעל תסמונת אספרגר. האופן שבו תפס את המציאות היה שונה מהמקובל גם כשהיה בריא. הסרטן רק הקצין את זה.

 

מתוך הפנקס, בו כתבתי מעט מדי בזמן הזה:

{מחפש אחרי סימני המוות המתקרב אצל אבי. זה לא קשה. הוא מצטמק, כבר כמעט ונעלם.

שייגמר כבר, אני מוצא את עצמי משתוקק לזה לפעמים, משתוקק ובוש בהשתוקקות, אשם פוטנציאלי ברצח.

הוא מחולל עם הידיעה, עם ההבנה, שעוד מעט הסוף. את הליחה הכבדה והבוצית הוא מסביר לעצמו כתאים מתים אותם הגוף מפנה, כי הרי הוא יחיה לנצח, הוא נאבק ולכן ינצח. אבל במקביל הוא לא מפסיק לברר אם כבר השגתי לו את המתכון להתאבדות אחריו הוא מחפש.

קשה לי בחברתו ולא נעשה יותר קל. אני נאלץ לסלוח לו על יותר מדי דברים רק בגלל שהוא גוסס. המוות המתמשך שלו הופך להיות עוד אחת מהטראומות, מהחוויות המשמעותיות אותן הנחיל לי. הן זכורות לי כקפסולות של אכזבה.

אבי – מת – ומוות הוא תהליך בו כבר החל – כפי שחי, ואני, ואחותי, וכל השאר [אני משמיט את השמות] מלווים אותו אל מותו כפי שליווינו אותו בחייו, באופן שטחי, קלוש, קמצני, קורבני. }

 

מחלה מיותרת ונוראית, שהסיכויים להחלים ממנה הם אפסיים אם לא מגלים אותה מוקדם. תוחלת החיים שלו תאמה בדיוק מצמרר את הסטטיסטיקה שציטט הרופא היהיר. סרטן ריאות זה קקה של סרטן, הוא אמר.

ועוד מהפנקס, מזמן מאוחר יותר, לא מזמן:

{חייב להזכיר לעצמי – זו לא המחלה שלי. לא אני חולה, לא עכשיו, לא אף פעם.

הסרטן אוכל אותו מבפנים, והוא כאילו לא רואה, הסחרחורות הופכות כל צעד לאתגר ולסיכון, והוא עדיין מרביץ תורה.

”לקח חשוב מאוד למדת היום, בנצ‘יק“. בעיני עצמו הוא גיבור, שנאבק על חייו ולכן מגיע לו הכל.

ואני רמאי לתפארת.

נושך שפתיים, קופץ שוב פה, שותף בשקרים אותם הוא מכונן – חשיבות חייו, חוסר הוודאות של מותו המתקרב, עובדת היותו, כבר עכשיו, מת חי, רצון ללא גוף.

אני אשם בכל מקרה. אשם בשקר ואשם בכך שאיני מאמין בניסים.

ויותר מבן טוב, אני מנסה להיות מבוגר אחראי, לחנך את עצמי להיות כזה, סוף סוף, מעט לפני יום הולדתי ה- 40, לרגל מות אבי.

המוות הזה – איזו פעולה מתמשכת, ארוכה, מייגעת. זה תהליך אותו הוא עובר ולו אני עד, חווה תהליך אחר, מלווה, של פרידה. אני לומד מי להיות, ומי לא להיות. לא אהיה כמוהו, לא בחיי הנותרים ולא במותי. המחלה הזו שלו, מותו יהיה שלו. אני ארגיש עצב מר, והקלה גדולה. זה נהיה קשה כל כך.}

 

וקטע קטן מיום לפני מותו:

{הבטן שלו. שק ריק. הקפלים של איפה שהייתה פעם, לא לפני זמן הרבה זמן, כרס קטנה ושובבה. כמו צימוק, הכל מדולדל ושאוב פנימה, יש מפלצת שמה, גידול כמו שקית חלב וחצי, בדרך להרוג.}

 

אחותי, אותה הכרתי שוב, והופתעתי, שוב, מתבונתה ומאומצה, ואני מצאנו אותו מת. בשלבים הראשונים של נסיונות הטיפול והאבחון עוד היו צחוקים. כשליווינו אותו לבדיקת קולונסקופיה טעיתי ונכנסתי לחדר ההכנות של מכשירי הבדיקה. אח חייכן הזהיר אותי לא להמשיך הלאה במשפט שהפך לבדיחה פנימית – לא כדאי לך, מטר שמונים הצינור. כל סנטימטר הרגשנו.

 

מהיומן, אחרי המוות, ניסיון לפענח:

{חידת אבי, אשר את מותו אנו חוגגים כעת. קשה לתאר אותו, מאחר והוא חורג מכל הגדרה, מכל סטראוטיפ פשוט. הוא היה צירוף של כמה, היו בו סתירות.

גבר יפה.

לא יודע להרגיש.

פועל מתוך אינסטינקטים, משנה כיוון ברגע.

ילד פנימייה, חתול רחוב.

זהיר מאוד, פוחד תמיד.

בעל יכולת העמקה ותפישה כוללת של מערכות מורכבות.

לא יכול לבד, צריך מישהי שתטפל בו.

לא מסוגל לזוגיות, תמיד משהו חדש יפריע.

בוגדני.

מוסרי בעיני עצמו.

בטוח לגמרי שאף פעם לא טעה.

בעל עין טובה וידיים מצויינות.

בעל טעם קלוקל.

חולם.

ארצי.

מחפש את המכה.

יסודי.

קמצן.

לא יודע לאהוב.

לא יודע להיות נאהב.

פוגע.

קרבן.}

 

ומאתמול, בדרך החוצה:

{צריך לכתוב את זה לפני שאשכח, לפני שאתחיל להמציא את איך שאני חש כרגע. לא רחוק היום.

ככל חוויה משמעותית גם זו מסובכת מדי בכדי להקיפה בכותרת אחת, או אפילו ביחס רגשי אחד. אובדן הורה לא מסכם את זה, ואבא שלי לא ניתן לתיאור במילים ספורות. המנגנון המנחם הזה של השכחה עתיד לסדר הכל. יהיה יותר טוב, אז. אבל כבר לא אוכל להשתוקק שימות ולפחד מזה פחד מוות באותו הזמן. אשכח איך זה מרגיש, אשכח את הרצון העז לברוח, את תחושת הגועל, את הקירבה הלא ברורה אבל החזקה כל כך אליו, זו שגרמה לי לא לברוח, להתגבר על הגועל.

מחלה רוצחת ומטומטמת. תאים שמשכפלים עצמם ללא שליטה. רק לאכול לאכול לאכול, רק לגדול, לתפוס מקום, להדחק. להשתכפל להשתכפל להשתכפל. מחלה שלא מוכנה לוותר, שהנצחון שלה הוא בהשמדת הפונדקאי ובמותה שלה, טעות של הטבע, מוטציה אנוכית ואובדנית.

ואני רוצה וגם לא להמשיך הלאה. שוב השניות הזו. נמאס לי כבר מכל השניות הזו. אבל בסוף המסקנה הנחרצת היחידה היא שהעישון באמת מזיק לבריאות. זו מסקנה טובה. אם אמשיך לנהוג לפיה ארוויח זמן רב יותר לחיי מאשר שמונת החודשים שהפסדתי כעת.} ‬

 

דן יואלי חי ומת. אני נפרד ממנו בעצב גדול.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד  On 28/10/2010 at 9:45 am

    זהו חסד של אמת.
    תנוחמו מן השמים

  • אתי  On 28/10/2010 at 10:57 am

    אחת הרשימות היפות והכנות שקראתי לאחרונה. ממש הרגשתי את השניות הזאת כמוך.
    תמיד הודיתי לאבי על הדרך בה בחר להפרד מאיתנו לפני שנתיים. גם בחייו היה אדם נוח ונעים.
    מסתבר שאדם צריך לדעת איך לחיות, אבל גם איך למות.
    תודה.

  • מרית בן ישראל  On 28/10/2010 at 11:46 am

    משתתפת בעצב ומשווה סיבוכים.
    ועוד מחשבה, כיוון שאני עסוקה בימים אלה ברשימות (לא הבית האינטרנטי, הז'אנר) – הן נטולות הררכיה ונקודת אחיזה. נקודות הציון היחידות הן הכניסה והיציאה. והרשימה היפה (במובן מדויקת) שעשית מתחילה בגבר יפה ומסתיימת בקרבן.

  • chellig  On 28/10/2010 at 12:01 pm

    תנחומי.

    המילים שלך לאורך התקופה מביעות כל כך הרבה רגש ובלבול ואומץ לכתוב מילים שלא פשוט לכתוב ולהתמודד איתן אני חושבת.

    נראה שהו שוות הרחבה בשלב מאוחר יותר.

    ושוב, תנחומי. פחד גדול.

  • Joov  On 28/10/2010 at 2:57 pm

    פנטזיונר. גאון. משוגע. שותף. חבר. נפלה בחלקי ההזדמנות הנדירה, החד פעמית, להכיר את האדם הבלתי אפשרי הזה בזכותך. תודה

  • efyska  On 28/10/2010 at 8:33 pm

    אני משתתפת בצערך.

  • אירינה  On 29/10/2010 at 2:47 am

    תנחומי…. משתתפת בצערך…זוכרת סיפורים שלך אליו מלפני שנים.. לא יודעת למה נשארו בזיכרוני רק דימויים של הולנד, מוזאיקה, יצירות זכוכית.. שהיה לו קשר לזה, אולי? תנחוי אורי

  • אירינה  On 29/10/2010 at 2:50 am

    אורי, אני משתתפת בצערך…

  • לא משנה  On 03/11/2010 at 9:24 pm

    כל כך נגע לליבי, כיווץ את ביטני ולחלח את עיניי.
    אני מצטערת… על הכל…
    מה עוד יש לומר?

  • ר'  On 12/11/2010 at 2:52 am

    אבקש ליצור קשר אם כותב הכתבה.
    יש בידי מידע עבורו.

    תודה

  • ליאת סימון  On 16/01/2011 at 3:54 am

    אורי, נגעת ללבי. אני מזדהה ומבינה. מקווה שאתה (מאז) בטוב.

    אשמח לשמוע ממך.

  • Ruth Wahl-Jorgensn  On 28/02/2014 at 10:42 am

    לאורי היקר שלום,

    שמי רותי ואני גרה בקופנהגן מאז 1970. אחי, שלח אלי את המאמר על אבא שלך, דני, שהיה חבר שלי כחצי שנה, כשהיינו בבית הספר הטכני של חיל האויר. אני לא יודעת אם מעניין אותך או את אחותך או אחיכם השיני. אך אני אולי יכולה להוסיף מידע על אבא.

    הבנתי הרבה דברים על אופיו לאחר שקראתי את המאמר ממוסף הארץ. אך גם אני מחלקת הרבה ממסקנותיכם. יש לי גם כמה שאלות.

    אם אתם או אחד מכם תרצו להתקשר עימי תוכלו לכתוב לי מייל. או שתוכלי לצלצל לטלפון 0045 (דנמרק) ואחריו 32537375.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: