אני מנקה את הבית לקראת פסח, מטאטא את השערות של פפ מהמקום בו היה המרבץ שלו. לא אצליח להיפטר מכולן. הן דביקות ועקשניות.
אתמול בלילה הוא מת כאן, כשהיד שלי המונחת עליו עוזרת לו לוותר, לשקוע. הוא מת יפה, רגוע ושלו, שבע ימים. חפרתי לו קבר בפינה הצופה על הכניסה לבית שבו עברו חייו. יותר מחמש עשרה שנים שאנחנו גרים כאן יחד, וזהו, אין יותר, נגמר.
כלב טוב היית, פפ. נכנסת לתוך חיי במקרה, והיית החלק היציב ביותר בהם. האופטימיות שלך השלימה אותי.
צילמתי אותך קצת בימים האחרונים, ודרך זה גיליתי כמה אתה זקן. עד לפני כמה זמן עוד אפשר היה להתבלבל. היית בלונדיני, ושיערות השיבה השתלבו יפה בפרווה. אפילו בצליעה שלך, שריד לתאונה שעברת לפני יותר מעשר שנים, היה משהו חינני. אבל לקראת הסוף זה הפך קשה. אני חושב שמתת בזמן.
שעון החיים השונה של האדם והכלב, שלי ושל פפ, מתסכל, לא הוגן. אני רגיל מאוד אליך וקשה לי לחשוב על היעדרך.
אני שוטף ומניח לייבוש את קערת האוכל. היא תשמש את הכלב הבא שלי, שלא יהיה כמוך.