הכלב שלי מת

אני מנקה את הבית לקראת פסח, מטאטא את השערות של פפ מהמקום בו היה המרבץ שלו. לא אצליח להיפטר מכולן. הן דביקות ועקשניות.
אתמול בלילה הוא מת כאן, כשהיד שלי המונחת עליו עוזרת לו לוותר, לשקוע. הוא מת יפה, רגוע ושלו, שבע ימים. חפרתי לו קבר בפינה הצופה על הכניסה לבית שבו עברו חייו. יותר מחמש עשרה שנים שאנחנו גרים כאן יחד, וזהו, אין יותר, נגמר.
כלב טוב היית, פפ. נכנסת לתוך חיי במקרה, והיית החלק היציב ביותר בהם. האופטימיות שלך השלימה אותי.
צילמתי אותך קצת בימים האחרונים, ודרך זה גיליתי כמה אתה זקן. עד לפני כמה זמן עוד אפשר היה להתבלבל. היית בלונדיני, ושיערות השיבה השתלבו יפה בפרווה. אפילו בצליעה שלך, שריד לתאונה שעברת לפני יותר מעשר שנים, היה משהו חינני. אבל לקראת הסוף זה הפך קשה. אני חושב שמתת בזמן.
שעון החיים השונה של האדם והכלב, שלי ושל פפ, מתסכל, לא הוגן. אני רגיל מאוד אליך וקשה לי לחשוב על היעדרך.
אני שוטף ומניח לייבוש את קערת האוכל. היא תשמש את הכלב הבא שלי, שלא יהיה כמוך.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נינה   ביום 29/03/2010 בשעה 11:17 am

    עצוב לאבד חבר כזה.
    משתתפת בצערך

  • דפנה לוי   ביום 29/03/2010 בשעה 12:57 pm

    שלנו לבעלי החיים ובחזרה – מוזר ומופלא שהיא מתקיימת בין שני מינים שאין להם אפילו שפה משותפת. תודה ששיתפת, ומקווה שיש לך המון זיכרונות חמים ממנו.

  • ח ל י   ביום 29/03/2010 בשעה 3:33 pm

    משתתפת.

    היום לקחתי ת'זקיינה לרופא ופחדתי שלא תחזור איתי הבייתה. ….

  • יוסי דר   ביום 30/03/2010 בשעה 8:44 am

    ת.נ.צ.ב.ה.

  • דרור פויר   ביום 31/03/2010 בשעה 12:34 pm

    מצטער לשמוע, צ'יף. אחלה גבר היה פפ. כלב כלב. אזכור אותו צעיר, יפה ונמרץ. כשראיתי את הוידיאו שלו ששמת נזכרתי שלפני המון שנים היית בחול או משהו ובאתי להוריד אותו. יכול להיות שזו עדיין אותה הרצועה? בכל מקרה, הוא היה מושך כמו פסיכי. היה לו כוח, לכלב. והוא תמיד היה מאוד מצחיק. כשראיתי אותו בקושי עולה במדרגות ישר נזכרתי, אתה יודע, וכל זה. כולל דמעות.
    אחלה כלב היה. אמבה מקבלת אותו עכשיו בשערי גן העדן ושניהם צולעים אל עבר השקיעה

  • memurmarot   ביום 10/04/2010 בשעה 12:17 am

    כמה כואב לאבד חבר שכזה.
    🙁

  • אביאל   ביום 31/07/2011 בשעה 1:53 am

    היום שלי מתה הייתה איתי מגיל 6 עד עכשיו גיל 18 אני מחשיב עצמי אדם חזק ולמרות זאת התמוטטתי, בכיתי כמו ילדה קטנה אני כל כך מתבייש בעצמי אפילו על דודה וסבא שלי שניפטרו לא בכיתי ככה והדבר שהכי ארס אותי שיכלתי לעשות משהו בנידון ולתת לה ליחיות עוד כמה חודשים טובים אבל הייתי עיוור עצלן ואדיש לכל מה שקורה כל היות שיצאתי מהבית אחרי שקברתי אותה דמיינתי אותה עדיין ליד המלונה , אני יודע שאני טיפש אף אחד לא צריך להגיד לי אבל בבקשה תעזרו לי אוליי איזה נחמה או עצה נפשית אודה לכם מאוד ומשתתף בצערכם אם כלבכם נפטר גם כן.

השאר תגובה

לגלות עוד מהאתר קול הרעם

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא