מעכשיו אורי יואלי איז נגד מלחמת הבחירות בעזה.
וכמעט מיד קיבלתי תגובה: אין ספק, אבל חייבים לשים לזה קץ בכל מקרה, אז…
לא מסכים. עכשיו להיות נגד מספיק. הכרחי. באופן הפומבי ביותר האפשרי. הבעד יכול להיגזר מכך.
נגד המלחמה.
נגד הממשלה. זו שלכאורה קוראת לשלום ובעצם עושה הכל כדי למנוע כל סיכוי שזה יתגשם.
נגד הצבא. אשר קרוי צבא הגנה ובפועל מתקיף, אשר מתהדר בהומניות שלו בעודו פוגע באזרחים.
נגד התקשורת הישראלית. שמציגה, במובהק, צד אחד ומוטה של הסיפור הזה.
ונגד הגזענות, ונגד היוהרה, ונגד הנכונות לאבדות נוספות מכיוון שככה זה, חיילים נועדו להרוג ולהיהרג, ואזרחים נועדו להיות כלי שרת, משאב, בידי המשטר.
ומובן שגם נגד החמאס, והפנאטיות הדתית, והפגיעה שלהם באזרחים, אבל אנשים אלה בכל מקרה אינם חלק מעולמי.
לעמדת נגד יש חשיבות. אני מוגדר כלפי עצמי על ידי הדברים שאינני עושה לא פחות מאשר על ידי הדברים שכן.
כתבתי פעם, כאן, על חוויות הצבא שלי. הן רלוונטיות לדיעותי רק במידת מה.
ביקרתי כאן וכאן פעולות של הצבא, כאלה שגרמו לי להתבייש בעברי, ניסיתי לטעון שיש לי זכות להביע ביקורת. מצאתי את עצמי מצטדק.
אין על מה. להיות נגד, נגד מה שקורה עכשיו, נגד המבוי הסתום אליו פונה הישראליות, ונגד המלחמה זה ברור מאליו, כל כך הגיוני עד שכל אפשרות אחרת נראית לי מופרכת.
להיות נגד בכל מקום אפשרי. אפילו בפייסבוק, אפילו באורי יואלי איז, לספוג את השנאה ואת הגיחוך, את תחושת הזרות. להיות נגד כי אין ברירה אחרת.