לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה

זהו המשך לסיפור מרי גרה בחדר כביסה אשר אני מקווה שעומד בפני עצמו.

לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה, והמוח קרוע מערבוב של גראס ואלכוהול. הכלב בוהה בי מפינתו, מנסה, בלא הצלחה יתרה, לסדר את בסמרטוטים המשמשים לו כמרבץ כך שיפרידו בינו לבין הרצפה הקרה. הוא בוטש בהם בכפותיו, תוך השלמה שלווה ונתונה מראש עם חוסר ההצלחה הוודאי. במבטו אלי אין תוכחה, אלא רק תהייה והגות. האם שק תפוחי האדמה הזה, המוטל בלא נוע על כיסא הקש המתקלף, בעל הבית, אני, יתנער משרעפיו, ויוציא אותו לטיול?
תעלומה זו תפתר בסוף, וכל מה שדרוש כעת הוא המתנה דרוכה, כך שלא יפספס אף תנועה או רמז, כמו בכל סיפור בלשי טוב. עבורי, מדובר בקונפליקט פנימי לא פשוט בין רגשות האשמה, אשר אותם דווקא קל ביותר לדכא, תחושת האחריות, כי הכלב לא יצא מאתמול, והידיעה הברורה שכל קימה מהכיסא תוביל רק למקום אחד – למיטה.

ובדיוק אז הטלפון מצלצל, יש לך שיחת גוביינא, ואז קולה הרועד, שמבשר לי מי מחכה שאשלם בכדי לדבר איתו.
– אני.
אצבעותי רועדות כשאני מקיש את האישור, מנמיך את קול הטלוויזיה, קם ממקומי.
– מה קרה?
קולה סדוק ולחוץ, על גבול הבכי, אבל היא לא היסטרית.
– יש גופה בחדר מדרגות שלי.
אני לא מופתע. אני קר ויעיל.
– טלפנת למשטרה?
– הם כבר פה. ירדתי לזרוק את הזבל, ופתאום ראיתי אותו. הוא עטוף כולו בניילונים, כאילו מישהו שם אותו שם.
ואחרי שהיא יורה את המשפט הזה ברצף, שטף דיבורה נקטע פתאום, ויש בינינו רק קולות נשימה.
– הוא בבית?
– לא. אני לבד.
והיא נשמעת כמעט נואשת כשהיא אומרת את זה.
– אני בדרך.

הטרנטה מתניעה בקושי, למרות שהמנוע עדיין חם מהנסיעה האחרונה, חזרה מהמנזר. שוב שתיתי כוס אחת יותר מדי. אני מרגיש את זה עכשיו, איך למרות האדרנלין אני בכל זאת לא חד לגמרי, לא צלול מספיק.
אני אצליח להגיע עד אליה. כבר נהגתי במצבים גרועים הרבה יותר. אולם לשם כך עלי להתאמץ. ריכוז נקנה בזיעה. אז אני מחכה בין נסיון ההתנעה הראשון, לשני, לשלישי, מנצל את ההפסקות בכדי לנשום עמוק, לסלק את הצל המכסה על הבהירות, לאזור יכולת מחשבה ופעולה.
טרטור המנוע מנסר לבסוף את השקט של אזור התעשייה, נענה בקול יללת הבכי של הכלב, העולה מדירתי הנעולה. הוא בוכה בכל פעם שאני יוצא מהבית. שוב לא יצא לטייל.
אבל עכשיו אין התלבטות, יש דרך, חמש דקות נסיעה, שצריך לעבור. יש גופה עטופה בניילון שממתינה לי, ויש אותה.

רחוב השפלה. אני נוטה לקרוא את השם כתיאור מצב ולא כחבל ארץ. אמבולנס וניידת משטרה עומדים ליד הכניסה לבית, והזרקורים שלהם מהבהבים בצבעים משלימים, כחול וצהוב, מאירים את הדקלים הנישאים, את הבניינים האפורים והמתקלפים שבשולי התחנה המרכזית.
לפני היציאה מהטרנטה אני נתקף בגל קצר של חרדה, בודק את הבל נשימתי, נושף לתוך כפות ידי ואז מרחי את הלחות, מגלה בה תמהיל של ניחוחות עשן סיגריות וגראס, טוסט עם רוטב עגבניות וברנדי זול. העירוב חמצמץ וכבד, אבל יש בו משהו מוכר, ביתי ומרגיע. כך או כך, צמד השוטרים שעומדים ליד האמבולנס אינו מגלה בי התעניינות כלשהי. אני מצית סיגריה, גם כדי להתחבא מאחורי מסך העשן שלה וגם כי זה נראה לי מתאים, נושם עמוק ופותח את הדלת.

זוג רגליים עירומות, עטופות ביריעת ניילון וקשורות בסלוטייפ, זה כל מה שאני מספיק לראות, מאחר והאלונקה כבר על האמבולנס, ולי ממש לא נעים להתקרב. חובש גבוה נוגע בכתפי ומזיז אותי הצידה, סוגר את הדלת האחורית. תוך דקה הם כבר לא שם, ופרט לניידת ולשני השוטרים הכל רגוע.
איפה היא?
אני מציץ לתוך חדר המדרגות החשוך, סוקר את הרחוב, היא לא שם. השוטרים מתעלמים ממני, מדברים ביניהם.
– בטח מישהו שמת באמצע זיון.
– אבל עטפו אותו יפה, מה?
– כמו מתנה. כמו בשר טרי בסופרמרקט.
אני נכנס אל הבניין, מדליק את האור. בתחתית גרם המדרגות מצויירת הצורה בה נמצאה הגופה, אליפסה מוארכת, נטולת בליטות, כמו זחל גדול. אני נזהר לא לדרוך על הקווים.

דלתות מוגפות תמיד גרמו לי לתחושת חוסר נוחות ועצבנות מצדן האחד, ולביטחון מסויים ביכולת להתעלם מהעולם מהצד השני. בכל מקרה, כרגע אני בצד הלא נכון, וצעקת המי זה שעולה מבפנים רק מגבירה את ההרגשה.
– אני.
אני אומר בקול מהוסה. אחרי הכל, לילה, ולמרות שנראה שבבניין הזה אף אחד לא גר אני יודע שמאחורי חלק מהדלתות הנוספות הפונות אל חדר המדרגות נמים אנשים.
– מי זה?
חזק יותר, ושתזדיין הבושה.
– אני!
– מי?
עם כל הלב, במלוא הגרון.
– אני!!!
הדלת נפתחת, והיא שם, בכלל לא שבורה ובוכייה אלא מחוייכת.
– היה פתוח.
– לא ידעתי.
– אתה לא צריך לצעוק ככה. אנשים ישנים פה.

– הפה שלו היה פתוח.
אנחנו שותים קפה. אני יושב על כורסת העור של החבר שלה, מתחת לסינטיסייזר. שנינו מעשנים.
– השוטרים אמרו שיכול להיות שהוא מת באיזה בית זונות.
– אבל למה הביאו אותו לכאן?
– אולי רק עד כאן הספיק הדלק.
אנחנו מגחכים, לא בגלל שהבדיחה הייתה מוצלחת אלא מתוך כבוד לניסיון. הכלב של החבר שלה, שחור, מכוער ודחוס, בעל ביצה אחת אחרי שהשנייה נקטעה במהלך קרב, לועס אבנים שמוטלות סביב המרבץ שלו ובוהה בנו.
– ואת הראשונה שמצאה אותו?
– כן.
היא מישירה אלי מבט, ואני, כרגיל, משפיל את שלי.
– אבל זה בסדר. כבר שכחתי מזה.

– את מכירה את מרי?
אני נותן לשאלה להיפלט, כאילו סתם, לשבור את השתיקה שנפלה פתאום על שנינו. על השולחן מונחת קערה שעליה פרח גראס מפואר, ואני מתמקד בו בכדי לא להביט עליה.
– תגלגל לך משהו. הוא אומר שזה מצויין.
אני מהנהן. הערפל בתוך ראשי כבר התפזר, וכעת יש בו בעיקר מהפכה, שאריות של מסיבה. הגיע הזמן לחזור אל הבריחה מהמציאות.
– מרי? היא קצת משוגעת, לא? מוזנחת כזאת. למה, נהיה לך משהו איתה?
– כן. היה משהו.
– יופי. שמעתי שהיא חכמה.
אני מפורר את הפרח, מפריד את הזרעים.
– איפה הוא?
– לא יודעת. הפלפון שלו לא זמין.
– הוא צריך לחזור?
– בטח. הוא גר כאן.
היא מתרווחת לאחור בכורסתה, מושכת אליה את רגליה. בגדי הבית שלה, מכנסי טרננינג מהוהים, חולצה דהויה וכפכפי פלסטיק, מצליחים להיראות כהצהרת אופנה. זה הקולב ולא הבגד.
– מה עובר עליך?
קולה קר ומרוחק. אני לא רוצה להיות כאן פתאום.

צד אחד של החדר ממלא בכל המכשירים שלו, ובצד השני יש מיטת ברזל שחורת מצעים ושידת פח עמוסה בגדים. אנחנו באמצע, אבל הראש שלי כבר לא פה. הוא מביט עלינו מגבוה.
כוס קפה שניה, שיחה קטועה, שבכל זאת מתגלגלת.
– אנחנו צריכים לחזור לכתוב ביחד.
– כן. זה היה כיף.
– אנחנו צריכים להמשיך לעבוד.
– כן. אנחנו צריכים.
ההתלהבות היא רק על פני השטח. אין מה לדאוג, איש מאיתנו לא מתכוון לתרגם אותה לפעולה.
– זה יצא טוב. לא גמור, אבל טוב.
– אי אפשר לנסות למכור את זה?
– זה עוד לא גמור.
– טוב, אז בוא נגמור את זה.
– בואי נגמור.
– בוא.
אין מה לדאוג. אני הרי בכל מקרה לא כאן, זו רק קליפת גופי, שם למטה, והמילים הן רצף סתמי ומשומש המתגלגל ללא שליטה, כיסוי חלקי לרצונותי המודחקים.

רעש אוטובוס ראשון עולה מדרך פתח תקווה. הכלב של החבר שלה ישן מתחת למתלה הבגדים, מוקף באבנים שהוא נושא הביתה מטיוליו, נושם בכבדות.
היא מלווה אותי אל הדלת.
– את תהיי בסדר?
– מה נראה לך?
– שכן.
אני כבר במסדרון. היא עוצרת לרגע.
– תיזהר קצת, עם מרי.
– היא חמודה.
– היא משוגעת.
– אני אוהב משוגעות.
– כן. זאת הבעיה שלך.
הדלת כבר פתוחה, וכבר הדלקתי את האור בחדר המדרגות.
– תישני טוב.
– אל תדאג. גם אתה.
אבל לפני שהיא סוגרת את הדלת, שולחת אותי אל המסע אל מעבר לציור הגופה שלמטה, היא בכל זאת מתרככת.
– תודה שבאת. נורא פחדתי לפני זה.
והיא מחייכת אלי, וחם לי כאילו חיבקה אותי.

הביתה, אל הכיסא, אל עוד ג'וינט אחד, אחרון, כדי להמם את נחשול הלבטים שמאיים להתפרץ, אל הכלב שלי, שצריך להוציא לטייל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: