בעוד זמן מה, קרוב או רחוק, אין לדעת, יותנע מנוע הדחפור. עשן שחור ייפלט מארובתו כשיתחיל לנוע, איטי אך נחוש, לעבר בנייני התעשייה הזעירה שסיימו את תפקידם. קירות ייפלו לפניו, אבק יעלה השמיימה. בסוף יום העבודה לא יוותר דבר מכל מה שהיה פה. משאיות יעמיסו את פסולת הבנייה שהייתה פעם מקום בו עבדו, יצרו וחיו אנשים. הקרקע תוכן לקראת יעודה הבא, שכונת מגדלים צפופה, בה יגורו אנשים שלא ידעו מה היה כאן קודם. חלקם וודאי יתגאו בכך שהם גרים ליד נווה צדק, שכונה שכבר הפכה למותג המסמל פסטוראליות ואיכות חיים גבוהה בלב העיר. חלק אחר יזדהה דווקא עם פלורנטין, מותג שונה, מלוכלך, אורבאני וצעיר. כולם יתפסו עצמם כתל אביביים, למרות שהשטח עליו ייבנו אותן קופסאות שיערמו זו על זו היה בכלל שייך ליפו, העיר שהולידה את נווה צדק, ואת אחוזת בית, ואת פלורנטין.
דרך שכם, המוליכה מהים שבמערב אל האופק שבמזרח, הייתה ציר ההתפתחות הטבעי של עיר הנמל העתיקה, שמרכזה בצוק הנישא מעל צוקי אנדרומדה. השכונות שקמו לצד הדרך הזו, המושבה האמריקאית שהפכה לטמפלרית, נווה צדק, אחוזת בית, היו פרברים שלא חפצו בזהות בלבדית אלא רק באוטונומיה תרבותית המתבטאת בשליטה על אורחות ותנאי חייך. רוב האנשים שגרו בשכונות אלו ניזונו מיפו, מהים שהביא איתו סחורות ואנשים. גם כאשר התפתחו השכונות הללו נותרה דרך יפו תל אביב מקף מחבר בין שתי זהויות שהן אחת, בין שכונה והעיר לה היא שייכת.
אבל, תל אביב המציאה את עצמה מחדש, כעיר וכאם. המקף המחבר הפך למפריד. כיוון התפתחותה היה שונה. לא עוד מערב ומזרח, היא ילדה את שכונותיה צפונה, לאורך שדרות רוטשילד והרחובות אלנבי ובן יהודה. דרך שכם ההיסטורית, ומסילת הברזל לירושלים שלצידה, הפכו מציר התפתחות לקו גבול בין הצפון, בו הייתה אמורה לקום עיר גנים שלווה, לבין הדרום, המרכז המסחרי והפועל שאיפשר את ההתפתחות הזו.
להתנכרות להורים יש תוצאות, ותל אביב ההיסטורית נענשה בכך שננטשה מאחור, והפכה ממרכז פועם וגאה לצל דהוי. הדרום, ממנו כה רצתה להיבדל, השתלט עליה. מגדל שלום, מצבת הקבורה הענקית לגימנסיה הרצליה של פעם, הרחם של העיר העברית הראשונה, שייך כיום באופן מובהק לדרום העיר, לאחוריה הבלתי מחמיאים. רק נווה צדק, שנבנתה בכלל כבתי רכבת צפופים, שהמחראות שלהם פונות אל הרחוב, ניצלה משיוך זה באמצעות מהפכת נדל"ן, שהפכה את משכנות העוני מלאי החיים של פעם לשכונת יוקרה אקסקלוסיבית, המתנכרת, בתורה, לסביבותיה.
זה סיפור די יפה, דווקא, על נטישה וחטאי התנכרות, אם כי הוא מעט עצוב. הנשארים מאחור, הבתים, האנשים שחיו וחיים בהם, אינם חזקים מספיק בכדי לדרוש את זכות בכרותם. העיר מבטלת את דרומה, מבקשת להמציאו כמשהו אחר, לשפרו, להרוס ולבנות מחדש. הדחפורים כבר מוכנים לתזוזה. לאנשים שיגורו בשכונות החדשות שיוקמו על חורבות המקום שהוליד את העיר, את המדינה ואת התרבות העברית והישראלית יהיו חניונים תת קרקעיים וגינות ציבוריות קטנות אך מטופחות. הן יהיו נטע זר ומנוכר. אבל הדרום ימשיך להתקיים לצידן, מכיר בערכו למרות הכל. מערבה הים, מזרחה האופק.