בעל הבית שלי נפטר שבע ימים

שמואל דורפמן ז"ל, בעל הבית שלי, נקבר אתמול בבית העלמין ירקון. הוא נפטר בשיבה טובה, כפי שנהוג לומר, למרות שיש משהו מטעה ומתחסד במושג הזה. הלך לעולמו שבע ימים, ניסחו יפה במודעה ילדיו, כי הרי שיבה היא טובה רק לעיתים נדירות מדי.

האם סיפרתי לכם כיצד עברתי לגור כאן, בשכונה ובדירה הזו? אני די בטוח שכן, זה הרי אחד מאותם סיפורים עליהם אני חוזר באופן טרחני למדי. יש לי כמה כאלה. אבל תמיד הרי יש סיכוי שמישהו עדיין לא שמע, לא? אז הנה:
זה היה לפני שלוש עשרה שנה, בערך. נפרדתי מחברה שלי, איתה גרתי בדירה שהייתה פעם נגרייה בבניין ברחוב ויטל בפלורנטין. במשך כמה ימים ישנתי על מזרון בדירה של חבר, שגר אז ברחוב דב הוז. זה היה מאוד משעשע, אבל לא כל כך כיף. היה ברור לי שאני חייב מקום משל עצמי. אהבתי את פלורנטין, בה גרתי כבר שנתיים, אבל לא רציתי לגור בדירת שותפים או להיסחף לתוך השכונתיות המעט מוגזמת שאיפיינה אותה כבר אז. החלטתי לחפש באזור התעשייה.

לבעל הבית שלי הייתה חנות דגים סיטונאית בקומת הקרקע של הבניין בו אני גר כעת, ברחוב שאז היה תעשייתי לגמרי, הנמצא מאחורי דרך אילת. נכנסתי לשם לשאול אם הוא יודע אם מישהו משכיר פה משהו. זה הייתה חנות יפה, לטעמי לפחות, עם שני מקררים ענקיים, רצפת בטון עליה נערמו ארגזי פלסטיק מלאים בדגים, משקל ושולחן פורמייקה. הוא היה חביב וידידותי, זקן מאוד כבר אז, אסף מפתח ולקח אותי למעלה, אל אולם פצפון שבמרכזו מקרר נוסף. רצפת הבטון הייתה מכוסה כולה בשומן. הבן שלו, שעבד איתו, ניסה ליצר שם דגים מעושנים. לפני זה היה שם עסק קייטרינג, ועוד לפני כן, כאשר חנות הדגים שגשגה, זה היה המחסן שלה. היו שם מקלחת ושירותים מבטון ובלוקים והייתה יציאה למרפסת גדולה, שמקיפה את כל הבניין. אמרתי לו שאקח את זה. הבאתי חוזה מחנות כלי כתיבה. חתמנו. למחרת כבר שפכתי חומצה על הרצפה וצבעתי אותה בצבע ירוק, שהספיק להתקלף מאז, וכמה ימים אחר כך עברתי לגור כאן. מאז אני פה, מתאים כל העת, בשינויים קלים והדרגתיים, את החלל שלא יועד מלכתחילה למגורים לצרכי המשתנים.

בעל הבית שלי עבד קשה. הוא היה מגיע אל החנות כל יום בשש בבוקר מביתו שביד אליהו, והולך רק אחר הצהריים. בנו, ביתו ופועל נוסף עבדו איתו, היא בהנהלת חשבונות והם בניקוי הדגים. הלקוחות היו קבועים, בעיקר קניינים של מסעדות ובתי מלון. עדר של חתולי רחוב קשוחים היה מתאסף ליד הכניסה לחנות פעמיים ביום, להינות מארוחה קבועה ששמואל הקפיד להוציא אליהם.

כעת אני מבין שהעובדה שהאולם בו אני גר עמד ריק מצביעה על כך שהמשבר שעברה החנות היה מתמשך, ושהוא החל עוד לפני הגעתי אל השכונה, האדם הראשון שעובר לגור באזור התעשייה (במשפט הזה אני בטוח שהשתמשתי). הבת עזבה ראשונה, ואחריה הבן, עובר לגור בהולנד בעקבות אישתו, מתכוון לעשות שם את אותו הדבר, למכור דגים, אבל גם להתפרנס מזה בכבוד, ובעיקר, לחיות רגוע. שמואל הזדקן עוד. ידיו התחילו לרעוד. זרם הלקוחות הידלדל. הוא המשיך לבוא כל יום בשש בבוקר, אבל כבר לא הייתה כל כך הרבה עבודה.

אחר כך הושכרה החנות לרשת חנויות דגים סיטונאיות, מתחרה לשעבר. הבעלים החדש התייחס אל בעל הבית שלי כאל פועל, שתפקידו לנהל את הסניף על פי הסטנדרטים אותם הוא קובע. אבל שמואל כבר היה זקן וכפוף, מבולבל לעיתים, והידיים שלו רעדו נורא כשהיה מקלף את הקשקשים בסכין מעל הדגים הגדולים, או יוצא אל החצר לנקות את אגן הניקוז.

אחר כך הוא חטף שבץ, והפסיק להגיע אל החנות. ביקרתי אותו פעם, בדירה שביד אליהו, והוא זיהה אותי בקושי רב. השוכרים עוד המשיכו להפעיל את חנות הדגים במשך זמן מה, ואז עזבו. בכדי להשכיר את החלל נהרסו המקררים הגדולים. זה שעומד במרכז דירתי הוא השריד האחרון. אני משתמש בו כארון בגדים וכגלרית שינה.
אבא שלי, מהנדס ייצור בהשכלתו ואיש חכם, ניסה להסביר לי מדוע התהליך שעבר על השכונה, ושימשיך לעבור עליה עד הריסתה המוחלטת, הוא בלתי נמנע, טבעי, נובע מתוך חוקי הכלכלה. יוזמות קטנות סופן או להתרחב או להיבלע בתוך יוזמות גדולות יותר. היעלמות המגוון והייצור מהמרחב הפיזי הקרוב היא תוצאה של מגוון גדול יותר במרחב הגלובלי. כל זה ברור לי. אבל אני חש שהתהליך הזה גורם להיעלמות של ייחוד ושל יכולות, לפגיעה באינדיבידואליות, להאחדה והשטחה תעשייתית ותרבותית.

אבל תרשו לי לוותר על האמירות הכלליות הללו, ולהסתפק בסיפור הפשוט, שלמרות היותו עצוב בכל זאת יש בו גם קצת תקווה והמשכיות. שמואל דורפמן ז"ל, בעל הבית שלי, הלך לעולמו שבע ימים ועבודה, ראש משפחה שחלק גדול מחבריה אני מכיר, והם אנשים הגונים, טובי לב ואדיבים, שניתן לראות את עקבותיו בהם. והם בעלי הבית החדשים שלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי ש  On 22/02/2007 at 8:08 am

    אבל מה עם הריח? מה עם הריח?

  • בועז כהן  On 22/02/2007 at 8:45 am

    1
    אדם הולך, מת, נפטר מן המצוות שהוא מחוייב בהן. עצוב. עולם ממשיך הלאה ואנחנו ממשיכים לשאת עצב וזכרונות.

    2
    פלורנטין היא אחת השכונות המסריחות ביותר עלי אדמות (אולי הרובע שבו גרתי במרסיי פעם למשך שלושה ימים היה קצת יותר מסריח, אבל בגדול – פלורנטין לוקחת בהליכה כמעט כל שכונה בעולם, מבחינת הסירחון והטינופת).

    3
    לא יודע למה – כי אין ממש קשר – אבל פתאום נזכרתי בשיר של מאיר אריאל מ-1978 שנקרא "חבית הדגים".

  • ערס פואטי  On 22/02/2007 at 10:20 am

    אבל אני לא דוגמא. ולא הייתי גר מעל חנות דגים.

  • מכבס ותולה  On 22/02/2007 at 11:26 am

    אורי,
    תודה על השרטוט העדין והיפה של השכונה הנעלמת שלך.
    מקום שהוא בקנה מידה אנושי, מקום שבו השכנים מכירים זה את זה והמגורים, החיים והפרנסה חיים בסמביוזה.

    היוזמות הכלכליות הגדולות יותר אינן סתם תהליך אבולוציוני כלכלי. הן מוחקות את הזהות שלנו כפרט וקבוצה בתוך שכונה נושמת.
    מה ההבדל כבר לגור בפלורנטין או ביהודה המכבי אם בשניהם אתה קונה באייאמפיאמ ומשלם לקופאית אלמונית שמתחלפת כל כמה חודשים.

  • הזוייה  On 22/02/2007 at 12:08 pm

    כל כך אבודה, שביום שהיא נפטרה, רק אחרי כמה ימים גילו אותה ואת ריח הצחנה שעלה מדירתה, כה עצוב.
    לפעמים הריחות שמקיפים אותנו, כאילו לא שייכים אלינו עד שהם הופכים לחלק מהשגרה, ואנחנו מתעלמים מהם.

    לי יש ריח של סקס באוויר, בשכונה. וזה בגלל שני יוצאי החלציים שמתחרים כל היום למי יש גדול. פעם היה ריח של העצים של השדרה, היום הזבל והאבק של הבניין והפאב הנוסף שבונים, מטשטש את האותנטיות שנעלמה.
    כתבת יפה: )

  • גלעד  On 22/02/2007 at 12:46 pm

    כל הכבוד על האומץ – לגור מעל חנות דגים…לא נראה לי שהייתי נגרר להרפתקה כזאת, אני לא יכול אפילו להתעכב ליד דוכן דגים למשך יותר מדקה.

    כתוב יפה, תודה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25/02/2007 at 4:39 pm

    נדהמתי לראות עד כמה ה-theme בכל הרשומות שלך ברורה. יותר מזה, נדהמתי מהדחיסות שבה אובדן ושוליות מבקשים להקיז קצת מוגלה נפשית שלא ממש מצליחה לצאת החוצה.
    אני חושבת שהקהל הישראלי כבר מזמן הגביל את האפשרות ליהנות מיצירה, כלומר שחור ולבן, כלומר או שזה חיטוט או שזה אקסטנשן מטורף.
    קצת חבל. אבל עדיין, מעניין אותי אם אתה מתכנן לפרסם משהו בקרוב.
    בכנות, חשבתי שספריך הקודמים רק מתחילים לדגדג את קצה קִצה של היריעה, וגם של היכולת שלך לחדור לתוך סצנות.

  • שמשי  On 20/03/2007 at 10:04 pm

    יפה כתבת על בעל הבית שנעלם מנוף חייך – כמו דברים רבים אחרים בחיינו, לטובת עתיד גלובלי, עריץ ומשעבד.
    תודה אורי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: