כשירדתי עם הכלב ראיתי שהוציאו את המכונה האחרונה מחנותו של החרט הזקן. אני חושב שכבר הזכרתי אותו כאן, באחת מהרשימות המלוות את מות השכונה המתקרב. זה היה תהליך איטי אבל עקבי. זה כבר כמה שנים שהוא מתקשה להרים לבדו את תריס המתכת הכבד. יצא לי, לפעמים, להבחין בו, מחפש אחרי מישהו שיתנדב לעזור. לעיתים אני הייתי האדם הזה, והוא, לאחר שהציב במקומו מקל זקן שנים, מן אלתור שהפך לקבוע, שימנע מהתריס ליפול חזרה, תמיד הקפיד להודות לי.
כשעברתי לשכונה עוד היה בחצר מפעל ללחצנות מתכת בשם יזמברג, אבל הם סגרו לפני כמה שנים, זורקים ארגזים מלאים בגופי פנסים צבאיים שמזמן אף אחד כבר לא משתמש בהם. לפני כן אני זוכר שראיתי אותו עובד, ניצוצות ניתזים ממכונת החריטה. בשנים האחרונות כבר לא. היה לו שם כיסא, ומכונות דוממות בחברתן עבד קרוב לחמישים שנה. דלת עץ רעועת מסילה, פתוחה תמיד, איפשרה לו להציץ אל הרחוב, ולי להציץ פנימה. הוא תמיד התעסק במשהו, תיקן, שיפץ. לפני כמה חודשים נתלשה דלת העץ ממקומה. במשך שבוע – שבועיים הייתה מונחת בצד החנות, שעונה על קיר הבניין. אחר כך נפלה אל השביל הסלול המשמש את בעל מועדוני הריקודים שגר במה שהיה פעם מפעל אחר שנסגר, ושמחנה את מכונית הפאר השחורה שלו בתוך ההאנגר הנטוש שהיה פעם חלק ממפעל המתכת. כנראה שהוא זה שהזיז אותה אל יד מכולת הזבל, אבל היא נאספה משם רק כשבועיים אחר כך. קצת התלבטתי, בהתחלה, אולי לקחת אותה ולנסות להשתמש בה לצורך פרוייקט שיפוץ המרפסת עליו אני מפנטז כבר זמן רב, אבל ויתרתי. היה בה חן מסויים, ניכרו בה אותות השנים והעקבות לתיקונים האינסופיים שעברה, אבל היא לא הייתה מיוחדת. סתם דלת.
מעט אחר כך נתלשה גם שארית מסגרת העץ שעמדה בכניסה לחנות. המכונות והחרט הזקן נחשפו אל הרחוב. פלטות עץ שהציב בכניסה סוככו עליו מהגשם והרוח. אבל כנראה שזה מה שאיפשר למנוף להכניס זרוע פנימה ולשלוף אותן. אני משער שהמכונות נמכרו להתכה, או שאולי נמצא להן שימוש בבית מלאכה אחר, במקום בו עדיין מייצרים דברים.
החרט לא היה בחנותו היום, כשעברתי לידה. הצצתי פנימה, בכדי לצלם. על הקיר הייתה תלויה תמונתו של הנשיא קצב, ומעליה פוסטר של ירושלים, בירה כמו שבירה צריכה להיות.
כאשר התרחקתי משם ראיתי אותו חוזר, נושא שקית פלסטיק, בוודאי לסידורים אחרונים. מעניין מי יעבור לחנות הזו בקרוב.
