שלוש שעות להרוג בחיפה

היו לי שלוש שעות להרוג בחיפה, פתאום. לפעמים, כאשר אני נינוח, אני נהנה לשוטט סתם ככה, להביט מסביב, להינות ממראות חדשים (ויכולתי להוסיף: מציוץ הציפורים וכו'. להקיא ממני). אבל אתמול לא הייתי נינוח. גרוע מזה, זמני היה קצוב ובסופו היה עלי להיות מהוגן ובעל אחריות, כך שלא יכולתי לשתות בצהריים, דבר נוסף אותו אני נהנה לעשות, מדי פעם. כך שיצאתי לחפש, מתוך ידיעה שכנראה לא אמצא, אחרי זיכרון, אחרי בית.

סבתא שלי גרה בחיפה, מזמן, כשהייתי ילד. היא נאלצה לעזוב לאחר שהפכה לנכה, בעקבות ניתוח כושל שעברה בירכה. היא לא יכלה לטפס יותר במדרגות. ביליתי חלקים גדולים מחופשות הקיץ אצלה. בביתה למדתי לקרוא, בקיץ שאחרי כיתה א', בשעה שהורי עברו מדימונה לרמת השרון. היה שם חדר שאז נראה לי ענק, שהיה שייך לבן שבצבא, ובו מדפי ספרים עליהם מסודרים כל כרכי "הארץ שלנו", כתומים ושמנים. צללתי לתוכם, עובר משנות החמישים לשישים. מאוחר יותר גילתי את המערבונים, את פטריק קים, את ספרי הזימה, אבל זה כבר סיפור אחר. הבית של סבתא שלי, החלטתי לחפש אותו.

היא גרה על צלע ההר, בדירת שיכון, שמהמרפסת שלה, שנסגרה לחדרון שגם בו ישנתי לעיתים (אני נזכר כיצד בלעתי שם אגורה, והובהלתי לבית החולים שם צולמה בטני ברנטגן כדי לגלות את דמותו הברורה של המטבע בעל השוליים הגליים, ואיך חירבנתי בסיר עד שנמצאה האבידה), ניתן היה לראות את המפרץ ואת הנמל. אבל לא כמו מהכרמל, המקום בו התחלתי את החיפוש, לא מגבוה, בניתוק שהופך את הכל ליפה כגלויה ומרוחק כמוה. הייתי צריך לרדת.

יכולתי כמובן לקחת מונית או אוטובוס. הייתה לי נקודת התייחסות ראשונית, רחוב עבאס, לידו אני יודע שהיא גרה. יותר מזה, יכולתי לטלפן לאבי או לאימי ולשאול אותם לכתובת המדוייקת. אבל משום מה לא עשיתי זאת. זה היה הופך את החיפוש לקל מדי, וכלל איני בטוח שבכלל רציתי למצוא את הבית. רציתי לחפש אחריו, ואולי להרוויח איזה שיטוט על הדרך, גם בלי להיות נינוח.

את הכבישים המטפסים אל הכרמל חוצים גרמי מדרגות תלולים, משעולים צרים, שמתפתלים בין הבתים הנאחזים במדרון התלול, גשרים מובילים אל פתחיהם. אני גר במישור עדין טופוגרפיה בו כל גבעה היא בעלת משמעות. כאן זה הר, אחד, דרמטי ופרוע, לא כמו בירושלים על הריה המעוגלים והממושמעים. כמה קשה היה לבנות את הבתים האלה, לטפס במדרגות הללו. הבנייה הישנה אנושית בממדיה ומזדקנת בכבוד. בתים בני שתיים או שלוש קומות, צמחייה פראית למחצה. רק מדי פעם מפרים את ההרמוניה בנינים מרובי קומות ומכוערים לעילא. אני מתעלם מהם. שכונות המגורים בהן עברתי, מחליף גרם מדרגות נסתר אחד באחר, מחפש אחרי קיצורי הדרך הבלתי משולטים, היו כמעט נטושות בשעות הצהריים, כמעט חסרות עדות למי שמתגורר בהן כעת, מוגפות תריסים. היה קר בחוץ, והתחזית צפתה גשם. היה לי נחמד, ככה. שאלתי פקח עירייה אחד איך להגיע, אבל התעלמתי מעצתו לקחת אוטובוס, למרות שהברך די כאבה לי. גם לסבתא שלי, כפי שטרחה להזכיר זאת השכם וערב, היה לא קל.

חייה היו קשים. היא עלתה לארץ בשנות השלושים, בת וינה יפיפיה ושחומה, ששיעורי הטניס שקיבלה בילדותה לא הכינו אותה להלם אובדן משפחתה ולכך שתמצא את עצמה כאם חד הורית לאבי בזמן מלחמת השחרור, כמבשלת במחנות צבא, כאישה המנהלת גן ילדים בסלון ביתה לילדי השכונה המעורבת, היהודית ערבית. אני זוכר את הגן הזה, איך הייתי יושב עם שאר הילדים סביב שולחן גדול ומשחק בקוביות ענקיות מעץ. היא הייתה מכינה ספגטי ברוטב עגבניות מתוק, טעים נורא. אני זוכר את חצר הבית, את החורשה שגבלה בה, איך פעם זרקו הילדים מהכניסה הסמוכה צב מהמרפסת העליונה כדי לראות אם שריונו מתנפץ.

עברתי ליד רחוב שפנה אל תוך ההר המיוער וחשבתי שהלכתי בו פעם, בטיול נדיר עם בעלה של סבתי, סבי החורג, אבל לא הייתי בטוח. הוא עבד במחלקת המכס בנמל. אני זוכר שביקרתי אותו שם, את האוניות והמנופים. עבורי, כילד, זו הייתה ארץ פלאות, בה הרגשתי תמיד אהוב ומטופל.

לא מצאתי את הבית. הזמן הלך ואזל, והברך כאבה לי עוד. הצטננתי יום קודם, ועמד בפני שבוע עמוס, כך שהיה משהו קצת דבילי בכל האתגר המופרך הזה, לחפש בית על פי זכרונות. נוסטלגיה. כאב העבר המתוק, ותחושת הדה ג'ה וו, שכבר הייתי כאן, שזה ממש כאן מעבר לפינה, בכל זאת הובילו אותי הלאה.

זו תחושה מתעתעת. חשבתי שזיהיתי גרם מדרגות מוכר. יש לי צילום לידו, עומד חבוק על ידי אימי, צעירה ויפה, לובשת שמלה פרחונית ושערה קלוע בשתי צמות. עליתי בו בהתרגשות, נזכר במגע המוכר של מעקה הבטון בחדר המדרגות, עליו הייתי מחליק, מתפלא מדוע הדלתות אינן פונות לכיוון הנכון, מגלה שטעיתי, ושזה אינו הבית הנכון. השעון בפלפון הכריע: הגיע הזמן לחזור.

התחלתי לטפס. הכאב בברך התמתן קצת, והכדורים שקניתי נגד הצינון פעלו בסדר. גרם מדרגות בו טיפסתי שוב עורר בי זכרונות. בדיוק ככה זה נראה והרגיש אז, כשהיינו עולים מהבית אל רח' עבאס, העיקול בשביל, חומת האבנים. ושוב נכזבתי. אולי זה לא היה בכלל רחוב עבאס, לידו היא גרה, אולי אני רק זוכר זאת כך.
זיכרון. האם ניתן בכלל להסתמך עליו? מה משמעותו כשאינו מחובר לעובדות קונקרטיות, לכתובת ומקום מדוייקים? אינני יודע את התשובה. שלוש השעות שלי הסתיימו, ואני שונא לאחר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אני מה  On 07/02/2007 at 2:46 pm

    הזכרון באמת מתעתע בנו לא פעם..

  • חיפאית  On 07/02/2007 at 3:52 pm

    הסביבה המתוארת: רחוב עבאס, הגפן, הציונות (שם אירוני משהו לרחוב שהיה פעם ערבי בעיקר) – סביבה מרתקת לשוטטות

  • אסנת  On 07/02/2007 at 6:43 pm

    זה הזיכרון הכי חשוב, זו הנוסטלגיה. העובדות פחות חשובות, כשהנוסטלגיה עולה יש שחזור של תחושות ואווירה ולא של שמות ומספרים.

    האם זה לא באמת מה שרצית? אם היית מוצא את הבית המדויק זה היה משנה את החוויה שלשמה יצאת למסע הזה?

  • אריאל  On 10/02/2007 at 7:36 pm

    ממש טוב
    ואפילו גרמת לי לצחוק
    יש עוד כאלה?

  • לירון  On 26/10/2007 at 12:02 pm

    אני עבשיו כנראה במעבר לחיפה ,לא רחוק מרחוב עבאס. אני הרבה שנים ברמת גן אבל אני הרגשתי את אותם דברים למקום בו גדלתי עם סבא וסבתא ואמא ברמת אביב הירוקה. פעם תמיד הכל היה יפה יותר, והאנשים היו טובים יותר והכל היה יותר טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: