קול הרעם

לפני שנתיים בערך קיבלתי מתנת יום הולדת – סיגר משובח, קובני, כמו שצריך, בעטיפת מתכת, עבה כמו זין של ילד בן שמונה, אמריקה בישראל. מייד החלטתי לשמור אותו להזדמנות מיוחדת, כזה אני, סנטימנטלי. החלטתי להקדיש את עישון הסיגר לסיום העבודה על סיפור שהתחלתי לעבוד עליו אז, רומן, ארבע דמויות, ארבעה חלקים, טור דה פורס של יכולת הכתיבה שלי, משהו טובטוב, שיפיל את כולם מהרגליים.
היום החלטתי לנטוש אותו, לגנוז את מה שהספקתי לכתוב עד עכשיו, עשרים וחמש אלף מילים מיותרות.
ניסיתי להרשים, ניסיתי להפגין יכולת. לא עוד.
הפסקתי לעשן, שוב, והפעם אני מתכוון להתמיד בזה.
יש לי סיפור חדש, לא תל אביבי, לא אופנתי, לא מפיל משום רגליים.
מי שלא רוצה שלא יקרא.
עישנתי חצי מהסיגר. היה בסדר, לא שווה את ההמתנה.