קול הרעם

אני לומד מקצוע חדש. מזיגה. אנשים מולי, בצד השני של הבר, ועלי לארח אותם, להשקות אותם עד רווייה, להיות חלק מהמנגנון. זה נחמד, אני חושב, זאת עבודה. ללמד, למזוג, לאהוב חזק, זה היה השבוע האחרון, מבולבל קצת, וכולו מהול בחרדה קטנה, מצרצרת. אני לא כותב מספיק, אלוהימאדירים, משהו תוקע אותי, עוצר את המילים לפני שהן מתוקתקות אל המקלדת. מצחיק אותי לחשוב שאני יכול לקרוא לזה בשם, מעצור. מחסום. יש התגוששות מתמדת ביני לבינו, ובינתיים אין מנצח, רק חוסר נחת משבית שמחות, ושנאה עצמית מתגברת.
עצלן, עצלן, זועק קול שהייתי רוצה להשתיק. מתעסק בטריוויאלי, באדיאפורה, במי האפסיים, אהבה, עבודה ישנה, עבודה חדשה, והרי יש פה עיקר, מחכה שיספרו אותו, ומצד שני, יהיר, יהיר, יהיר, מתריע קול שני, ואין הכרעה.
זה היה קיץ מוזר. הספר הזה, שפירסמתי, קיבל קצת ביקורות, מה שהוא טוב, כנראה, אבל מעט מבלבל. ההבנה, שקוראים את מה שכתבתי, ויותר מזה, שיקראו את מה שאכתוב, מצליחה לייצר אצלי פחד יותר מאשר סיפוק. זו התערטלות, פשיטה של מגן אותו מעניקה האנונימיות.
גם זה מקצוע חדש, ויש לו את המגבלות שלו, אני מנחם את עצמי. עוד אחד למניין, זה הרי לא אני, שנקרא, זה לא אני, שמוזג, זה לא אני, שמלמד. אני כותב, ורוכב על אופניים, ועוד מעט חוזר ללמוד. ובעיקר אוהב, וגם נאהב. וזו נחמה גדולה. ולפעמים זה נתקע, לא נורא. זו נחמה גדולה. כבר אמרתי את זה. כל השאר, מורה, סופר (מצחיק, לא?), מוזג, סטודנט, זה מקצועות. אני מסתדר דווקא בסדר עם מקצועות, עובדה.